בילאל בלבולה

בן 34 ואב לשישה, תושב העיר רפיח, סיפר על פציעתו מירי הצבא במרכז חלוקת סיוע של "הקרן ההומניטרית", על החיים בצל המלחמה, העקירה מהבית והרעב הקשה:

הבית שלי בשכונת תל א-סולטאן בעיר רפיח היה שוקק חיים ומלא בצחוק של ילדים. גרתי בבניין בן 4 קומות של המשפחה, שגם ההורים והדודים שלי גרו בו, עם אשתי וששת ילדינו, מוחמד בן 10, מחמוד בן תשע, חור בת שמונה, שאם בת שש, אחמד בן חמש ועבוד בן שלוש. אני מסגר, מקצוע שירשתי ולמדתי מאבא. גדלתי על קול הפטיש, אור הלהבות וריח הברזל. היו לנו חיים בטוחים ופשוטים. הסתפקנו במה שיש והיינו מרוצים, והתמודדנו ביחד, אני ואשתי, עם כל מה שהחיים הביאו לנו.

תמונה

המלחמה שינתה את הכול. הצבא הפציץ בכל מקום, בלי הבחנה, והרגשתי שאין מקום בטוח. החיים נעצרו ולא יכולנו להתפרנס יותר מהמסגרייה. אני ואח שלי מחמוד הצלחנו למצוא עבודה זמנית (למובטלים) בסוכנות אונר"א. השכר היה מועט, אבל לפחות יכולתי להביא קצת אוכל לילדים ולעזור להורים שלי כמה שאפשר. בהמשך התקיימנו מהסיוע ההומניטרי מסוכנות אונר"א ומארגונים בינלאומיים שסיפקו לנו חבילות מזון, ובעזרת ארגון המטבח העולמי שפתח בתי תמחוי וסיפק לנו ארוחות.

ואז, ב-6.5.24, הצבא הישראלי הכריז שהוא עומד לפלוש לעיר רפיח עם כוחות יבשה, ופיזר בעיר כרוזים שציוו עלינו להתפנות מיד. זה היה יום נוראי. לא ידענו לאן נלך, לאן יעקרו מאות אלפי תושבי העיר וקרוב למיליון העקורים שהגיעו לעיר לאחר שגורשו מצפון ומרכז הרצועה.

למחרת, מוקדם בבוקר, התחילו הפגזות קשות והצבא התחיל להיכנס לתוך העיר. אני והאחים שלי אספנו את כל החפצים שיכולנו לסחוב שיהיו דרושים לנו כעקורים, כמו מזרונים, שמיכות, בגדים וכלי בישול ואוכל.

הלכנו כל המשפחה עם ההורים לאזור אל-מוואסי ח'אן יונס, על חוף הים. האזור הזה נראה כמו מדבר, אין בו כלום. כשהגענו כבר היו שם אלפי משפחות ושררה שם צפיפות נוראית. מצאנו מקום להקים בו את האוהלים. היינו קרוב ל-60 נשים, ילדים וגברים באוהלים שלנו, והתחלנו מיד להרגיש את המחסור. לא הייתה לנו עבודה, לא היה כסף, לא היה מה לאכול וסבלנו מרעב. התקיימנו ממה שהגישו לנו מוסדות וארגוני צדקה. ארוחות פשוטות, ומוצרי מזון שנאלצנו למכור כדי שיהיה לנו קצת כסף לקנות דברים חיוניים כמו תרופות.

למצוא מים ראויים לשתייה היה מאמץ קשה ביותר. לפעמים עברו עלינו ימים ללא אוכל. בלילות היה קור חודר עצמות, ובשעות היום השמש שרפה אותנו. הילדים שלי התלוננו שהם רעבים וצמאים, ולא היו לי אפילו קצת ביסקוויטים או משהו מתוק לתת להם. ההתעסקות המתמדת בנושא האוכל והמים הייתה עינוי קשה עבורי. איך ומאיפה להשיג, מה יהיה אם לא אמצא ולילדים לא יהיה מה לאכול.

ב-19.1.25, כשהתחילה הפסקת האש שמחנו מאוד. חשבנו שהסבל שלנו נגמר, שנחזור הביתה, נאסוף את מה שנשאר מהחיים שלנו ונסתגל למציאות של אחרי המלחמה וההרס. אבל השמחה הזאת נעלמה מהר מאוד כשהתברר שהצבא עדיין היה ברפיח ואי אפשר היה לחזור לשם. נשארנו במוואסי ח'אן יונס והמשכנו לסבול ממחסור נוראי ומעוני, מחיים ללא עבודה וללא מקור הכנסה. היה קשה להשיג אפילו חבילת פיתות. הילדים שלי שאלו אותי כל הזמן מתי הם יאכלו, מתי אביא להם אוכל, ואני הייתי נאלם דום. לא הייתה לי תשובה. כל מה שהצלחתי להשיג היה קצת לחם, וזה כל מה שהם אכלו, לחם, פעם או פעמיים ביום.

בתחילת חודש מרץ הצבא הישראלי סגר לגמרי את כל המעברים לרצועה. לא נכנסו יותר מוצרי מזון, תרופות וקמח, וזה גרם לעליית מחירים מטורפת והחריף מאוד את מצוקת הרעב שלנו. הילדים שלי בכו כל יום מרעב, ואני הרגשתי שאני נחנק בכל פעם שהם בכו. מרוב בושה לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. לא היה לי כלום לתת להם לאכול. אני והאחים שלי ניסינו הכל כדי להביא אוכל למשפחות שלנו, ולא הצלחנו.

בחודש מאי הצבא הישראלי התחיל להכריז על מקומות שבהם מחלקים סיוע לתושבים, ואמרו לנו שאחד מהמקומות האלה זה אזור אל-עלם, על חוף העיר רפיח. ידענו בוודאות שמסוכן ללכת לשם, כי יש צלפים ומנופים שהצבא הציב שם, אבל היינו חייבים ללכת. היינו חייבים לסכן את החיים שלנו כדי לנסות להביא אוכל לילדים.  

ביום ראשון, 1.6.25, יצאתי עם אחי מחמוד בשעה 11:00 בבוקר, והגענו לאזור אל-עלם בסביבות השעה 15:00 אחר הצהריים. היו שם עוד עשרות אלפי עקורים רעבים כמונו. חיכינו שיכניסו אותנו למרכז הסיוע ונקבל אוכל. פתאום נורתה לעברנו אש מהמנופים שהצבא הישראלי הציב שם. כולם התחילו לרוץ לכל הכיוונים ולנסות לברוח וגם אני ואחי רצנו תחת אש הצבא, ואז פגעו בי 5 קליעים. אחד חדר לגב העליון, אחד לגב התחתון, ושניים פגעו לי בזרוע ימין, אחד נתקע בזרוע והשני עבר דרכה וחדר לבית החזה. קליע נוסף פגע לי ברגל. נפלתי מיד, וראיתי עשרות הרוגים ופצועים נופלים סביבי כמו בסרט נע.  

הייתי מסוחרר והרגשתי שאני תכף מתעלף. חיפשתי את אחי מחמוד כדי שיעזור לי, וראיתי שהוא מחפש משהו כדי לסחוב אותי עליו. הוא מצא עגלה רתומה לחמור ושם אותי עליה. באותו רגע איבדתי את ההכרה.   

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי על מיטה בבית חולים שדה של הצלב האדום, באזור מסעדת Fresh Fish על חוף העיר רפיח. מחמוד אמר לי שהייתי מחוסר הכרה במשך שש שעות. הרופאים ביצעו כמה ניתוחים כדי לעצור את הדימום ולהוציא לי את הכדורים מהגב, החזה והיד. למרות הסיכון, הרופאים הוציאו את הכדור שהיה בגב שלי כי הוא סיכן אותי ופגע גם במעיים. עברתי ניתוח ברגל ושמו לי פלטינה. אחר כך מצבי התייצב. אני עדיין מאושפז בבית החולים של הצלב האדום, ולא יכול לזוז בגלל הפציעות.

בסך הכול הלכתי למרכז סיוע כדי להשיג אוכל בשביל הילדים שלי, ועכשיו אני לא יכול לדאוג לעצמי לטיפול ותרופות ולא יודע מתי אוכל לעמוד על הרגליים.

חוסר האונים שלי ואי-היכולת להשיג אוכל ומים למשפחה שלי הורגים אותי. הסבל שלנו נמשך. העוני, הרעב והמחסור, ההפצצות, העקירות והמוות שאורב לנו בכל פינה. לא בחרנו את החיים האלה. רק מי שעבר בעצמו את הסבל שאנחנו עוברים יכול להבין את החיים המרים שנכפו עלינו.  

 * העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-17.6.25