פלסטין ברבח'
11 מרץ 2025
בת 36 ואם לחמישה מרפיח, סיפרה ועל אובדן בתה רזאן בת ה-14 שנפצעה קשה בהפצצה ועל העקירה והנדידה
לפני שהחלה המלחמה על עזה, אני ובעלי ערפאת ברבח' וחמשת הילדים שלנו, אריג', בת 19, מלכ, בת 16, התאומות רזאן ורוואן, בנות 14, ומוחמד בן תשע, גרנו בבית בשכונת אל-ג'וניינה בעיר רפיח. היום אנחנו גרים באוהל באזור אל-מוואסי ברפיח.
כשפרצה המלחמה נשארנו בבית ולא עזבנו, למרות ההפצצות הקרובות. חשבנו שהמיקום של הבית יותר בטוח משאר המקומות, אבל אחר כך גילינו שכבר אין שום מקום בטוח ברצועה. כבר אז חיינו בתנאים קשים מאוד בעקבות נהירה של כמיליון עקורים לאזור העיר רפיח. העיר נעשתה צפופה מאוד, החשמל והמים נותקו וסבלנו ממחסור באוכל וממחירים מופקעים של מוצרי המזון המוגבלים שכן ניתן היה להשיג.
היו הפצצות ופחדתי על בעלי והילדים. הבהילה אותי המחשבה שאני עלולה לאבד מישהו מהם.
במאי 2024 הצבא פלש לרפיח. הייתי אז בבית החולים האירופי, שנמצא במרחק של בערך עשרה קילומטרים מצפון לרפיח, עם התאומות שלי רזאן ורוואן שחולות בתלסמיה וצריכות לקבל עירויי דם באופן קבוע. חזרנו מהר הביתה, ארזנו לכל אחד מאיתנו תיק גב עם חפצים אישיים, ועזבנו את הבית תחת אש ההפצצות.
הלכנו לאזור אל-מוואסי שבצפון-מערב העיר רפיח. במשך שבוע היינו שם בשטח פתוח, בלי אוהל, מתחת לכיפת השמיים. אחר כך עברנו לגור באוהל עם המשפחה של אחותי ובעלה. גרנו 12 נפשות באוהל אחד במשך חודשיים קשים מאוד, ואז עקרנו לבית של קרובי משפחה בעיר ח'אן יונס. נשארנו שם בערך חודש וחצי, ואז חזרנו לאזור אל-מוואסי ברפיח ונדדנו בין האוהל של גיסי עווד, לבית הדו-קומתי של גיסי סייף.
ב-29.9.24, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, היינו בבית של גיסי סייף. בעלי ערפאת היה בקומה הראשונה עם הבנות, ואני עזרתי למוחמד להתקלח ועשיתי כביסה בקומה השנייה. פתאום שמעתי פיצוץ חזק קרוב אלינו, ואז היו עוד שני פיצוצים חזקים מאוד וכל החלונות והדלתות סביבי עפו או התנפצו. הכול התמלא עשן שחור ולא יכולתי לזוז. בעלי ערפאת הגיע אליי ואל מוחמד בקומה השנייה, ואמר שהבנות בסדר. ירדתי לבדוק מה שלום הבנות, אבל לא מצאתי את רזאן, והתברר שהדוד שלה, סייף, כבר פינה אותה לבית החולים של הסהר האדום באל-מוואסי.
הלכתי לבית החולים לחפש את רזאן. היו שם הרבה פצועים. כשהגעתי רזאן הייתה בחדר הניתוח, ואמרו לי שמצבה יציב ושהיא צריכה השתלת פלטינות ברגליים. היא סבלה מכוויות מדרגה שנייה ברגליים ומפגיעות רסיסים. פחדתי עליה ודאגתי לה, חששתי שהפלטינות יגרמו לה הרבה סבל. בשלב הזה לא ידעתי עדיין שכרתו לה את הרגליים. כעבור בערך שלוש שעות העבירו את רזאן לבית החולים נאסר בח'אן יונס, ואני נסעתי יחד איתה באמבולנס.
כשהגענו לבית החולים שאלתי את הרופא על מצבה, והוא אמר לי שהרגליים שלה נכרתו. כרתו לה גם את הרחם, חלק מהכבד וריאה, כי נפגעו מרסיסים. רק אז הבנתי שמצבה קשה. כשראיתי את מצב הרגליים שלה התעלפתי.
רזאן הייתה מאושפזת בבית החולים נאסר במשך בערך חודשיים. משרד הבריאות הנפיק עבורה טופס הפנייה להמשך טיפול מחוץ לרצועת עזה, אבל למרבה הצער המעברים היו סגורים ופצועים לא יכלו לצאת מהרצועה.
הכניסו את רזאן כל יום לחדר ניתוח כדי לנקות את הפצעים ולהחליף תחבושות, אבל בכל זאת נוצר אצלה אלח דם. הגדמים שלה הפרישו נוזלים, דיממו הרבה והיה להם ריח רע. היא איבדה משקל, והגוף שלה התנפח מבצקות. בכיתי עליה כי ידעתי שהיא סובלת מכאבים קשים. פעם אחת היא אמרה לי שהיא עומדת למות, וזה ריסק לי את הלב. רוואן, אחותה התאומה של רזאן, הגיעה לבקר אותה כל הזמן למרות שגם היא נפצעה בהפצצה. היא רק רצתה להיות עם אחותה כל הזמן.
מצבה של רזאן הלך והידרדר. משככי הכאבים לא הועילו, מערכת העיכול כמעט לא עבדה ואחוז החמצן בדם שלה הלך וירד. ב-2.11.24 רזאן ביקשה את אבא שלה, והוא הגיע בבוקר לבית החולים וחיבק אותה שוב ושוב. היא אמרה לי, "אמא, אל תעזבי אותי, תישארי מול העיניים שלי". היא רצתה להיפרד ממני ומאבא שלה, ולא הורידה מאיתנו את העיניים עד שנשמה את נשימתה האחרונה והמכשירים השתתקו. אלו היו רגעים קשים וכואבים ביותר.
באותו יום קברנו את רזאן. רזאן הלכה, ואיתה הלך כל דבר יפה. לא נותרו בי כוחות לשאת את החיים האלה ללא רזאן. עברו ארבעה חודשים מאז מותה של רזאן, הילדה היפה שלי, החפה מכל פשע. אני, אביה, אחיה ואחיותיה מאוד מתגעגעים אליה ומרגישים בחסרונה, ולא שוכחים אותה אפילו לרגע אחד. רזאן היתה אהובה על כולם.
הפציעה של רזאן הייתה קשה מאוד, אבל אלוהים רצה להשאיר אותה איתנו עוד חודש כדי שנוכל להיפרד ממנה. הפרידה השאירה אותנו המומים וכואבים אבל זו מנת חלקנו וזה מה שנגזר עלינו. אנחנו עדיין גרים באוהל באזור אל-מוואסי ברפיח ועדיין עקורים. הצבא הישראלי לא הרשה לנו לחזור לבתים שלנו, אם בכלל נותרו לנו בתים אחרי שהם הרסו לגמרי את רפיח. עכשיו חודש הרמדאן, והוא עובר עלינו פה באוהל, בתנאים נוראיים, כשכל מעברי הגבול סגורים ורעב קשה מכה בכל תושבי הרצועה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-11.3.25