פריד עאמר

בן 65, אב לשישה, סיפר כיצד נעצר בביתו שממזרח לח'אן יונס ונלקח למחנה מעצר בישראל:

תמונה

אני גר עם אשתי וארבעת הבנים שלנו בבניין ממזרח לח'אן יונס. שניים מהבנים כבר נשואים וגרים בדירות עם הנשים והילדים שלהם. ההפצצות והירי לאזור שלנו התחילו כבר בהתחלת המלחמה, בעיקר על אדמות חקלאיות אבל גם על בתים במרחק של 500-400 מטר מאיתנו.

ב-1.12.23 החלטנו שכדאי ששני הבנים הנשואים שלנו, אחמד ועבד א-רחמאן, יצאו עם הנשים והילדים שלהם מהבית ויעברו למקום יותר בטוח יותר במרכז ח'אן יונס. אני אשתי ושני הבנים האחרים שלנו, מוחמד ואיבראהים, נשארנו בבית.

ב-5.12.23 היו הפצצות אינטנסיביות שהקיפו את ח'אן יונס ממזרח וממערב והן התקרבו אלינו מאוד. באותו לילה לא יכולנו לעצום עין ומוקדם בבוקר החלטנו שגם אשתי ושני הבנים שנשארו איתנו יעברו למרכז ח'אן יונס. אני נשארתי לבד בבית במשך בערך שבוע. כל הזמן שמעתי טנקים קרובים וירי מקלעים ופגזים על בתים ואז ירו פגז על הבניין שלנו והדירה בקומה הראשונה ניזוקה.

הבנתי שאני גם צריך לעזוב אבל היה מסוכן מאוד לצאת. חיכיתי שלושה ימים בגלל שפחדתי מירי הצלפים באזור. הם השחיתו את הלוחות הסולאריים שלנו, את הצינורות ואת מכלי המים שעל גג הבניין. הם ירו על כל דבר מסביבי. זה היה מחריד.

ביום שלישי, 12.12.23, בשעה 12:00 בצהריים, טנקים וחיילים נעמדו ממש בפתח הבית שלי. לקחתי דגל לבן ופתחתי את הדלת כדי שיראו את הדגל וידעו שאני אזרח. כשהחיילים ראו את הדגל הם ירו על דלת הבית, אבל לא עליי. הרגשתי שזה נועד להפחיד אותי ולא לפגוע בי.

אמרתי לאחד החיילים מייד בעברית: "אני בעל הבית. אני אזרח. אני בן 65". חזרתי על זה פעמיים. החייל אמר לי "תזחל על האדמה" והורה לי לפשוט את כל הבגדים שלי, כולל תחתונים, ולהישאר ערום. עשיתי את זה ואז ניגש אלי חייל מאחורה ונתן לי מכה חזקה בגב, מצד ימין, עם היד שלו שהייתה עליה כפפה עם חלק קשיח. עד היום כואב במקום שבו הוא היכה אותי. אחר כך הוא קשר לי את הידיים מאחורי הגב וכיסה לי את העיניים.

הם השאירו אותי בערך חצי שעה שוכב על האדמה בגינה של הבית שלנו. אחר כך הם לקחו אותי ככה, עירום, לבית אחר בשכונה, במרחק של בערך 150 מטרים מהבית שלי. הם צילמו אותי ונתנו לי מספר (058793).

אחרי שעתיים החיילים לקחו אותי לחקירה בבית אחר. הם נתנו לי נעלי בית לנעול ואז החזיקו אותי ביד והוליכו אותי, עדיין עירום, ועיניים מכוסות, בדרך משובשת מאוד ומלאה באבנים, שברי זכוכית וחול.

חקרו אותי במשך בערך 45 דקות. שאלו אותי על השכנים שלי ואת מי אני מכיר בחמאס. במהלך החקירה הורידו לי את כיסוי העיניים. הקצין שחקר אותי שאל אותי על הילדים שלי ומאיפה אני יודע עברית. ביקשתי ממנו מים והוא הביא לי. אחרי החקירה הם החזירו אותי לבית שבו הייתי קודם.

משם לקחו אותי למקום שקרוב לגבול המזרחי של ח'אן יונס, רחוק מהירי והפגזים. כל הזמן הזה הייתי עדיין עירום עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות ובשלב הזה אזקו לי גם את הרגליים החזיקו אותנו שם בחוץ. זה היה לילה קשה, ירד גשם ונרטבתי לגמרי. היו לידי עוד אנשים אבל לא ידעתי מי הם. שם קיבלתי אוכל בפעם הראשונה, שלושה ימים אחרי המעצר שלי. שתי פרוסות לחם ומלפפון.

ביום רביעי הכניסו אותנו לרכב שדומה לאוטובוס והסיעו אותנו לאיזה שהוא מקום שאחר-כך הבנתי שהיה בישראל. הנסיעה לקחה כמעט שעה.

כשהגעתי לשם נתנו לי בגדים תחתונים ומדים אפורים של אסיר. למחרת בלילה לקחו אותי לחקירה שנמשכה בערך שלוש שעות. הושיבו אותי על כיסא וקשרו אליו את היד, ואת הרגליים קשרו לברזלים שהיו מקובעים באדמה. אמרו לי להחזיק את הראש כפוף. התוכן של חקירה היה דומה מאוד לזה של החקירה הראשונה.

כעבור יומיים שוב לקחו אותי לחקירה, שנמשכה בערך שעה, באותה דרך. שאלו את אותן שאלות - עליי, על הילדים שלי ועל השכנים.

במחנה המעצר היו אנשים מהרצועה שנעצרו בבתים שלהם וכאלה שנעצרו בבתי החולים ברצועה.

התנאים שם היו קשים מאוד. במשך כל תקופת המעצר הוחזקתי עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות, ביום ובלילה. היה קשה מאוד ללכת לשירותים ככה. העדפתי אפילו לא לאכול כדי שלא אצטרך ללכת לשירותים, שגם היו מטונפים.

באחד ממסדרי הזיהוי שעשו לנו בצריף שבו הוחזקתי, התברר לי שיש איתנו גם ילד בן 13 ממשפחת קנדיל. אני לא יודע את שמו הפרטי. שמעתי את החיילת שואלת אותו "בן כמה אתה" והוא ענה לה "בן 13". ואז הם הלכו.

ביום ראשון, 24.12.23, בשעות הבוקר המוקדמות, הגיע חייל ושאל למי יש חפצים בפיקדונות אני לא ידעתי אם היה לי משהו שם. לא ידעתי אם הם לקחו את תעודת זהות והטלפון שלי אחרי שהתפשטתי או שהם נשארו שם. בכל אופן לא קיבלתי שום דבר.

אחר-כך הם העלו אותי ועוד אסירים לאוטובוס ולקחו אותנו למעבר כרם שלום. הגענו לשם בשעה שבע בבוקר יחד עם עוד אוטובוס. היינו בערך 60 עצירים. הורידו לנו את האזיקים. הלכתי משם יחף בערך 5-4 קילומטר. חייל אמר לי "תראה, זו הדרך. לך בה, ואסור לך לעצור או להסתכל אחורה".

כשהגעתי לצד הפלסטיני של המעבר הייתה שם עמדה של אונר"א. הם נתנו לי מים לשתות וביסקוויט.

ביקשתי מהפקידים של אונר"א, להתקשר לאשתי והם אפשרו לי, אבל לא הצלחתי להשיג אותה כי לא היתה תקשורת סלולרית. ואז ביקשתי מהם שיתנו לי לדבר עם מוחמד, האחיין שלי, שעובד באונר"א. דיברתי איתו והוא הגיע ולקח אותי.

אף אחד מהמשפחה שלי לא ידע בכלל שנעצרתי והוחזקתי כמעט שבועיים בידי הצבא הישראלי. בגלל שכמעט לא הייתה תקשורת סלולרית, הם חשבו שפשוט אני לא מצליח ליצור קשר, ושאולי יצאתי מהבית ואני מנסה להגיע אליהם. הם הופתעו והזדעזעו לשמוע על מה שקרה לי.

אחר כך הסיעו אותי הביתה ושם פגשתי את המשפחה שלי. כולנו בכינו.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, ב-1.1.24.