ר'אדה אבו טביח'

בת 48 ואם לשישה, סיפרה על המנוסה מההפצצות הישראליות, על החיים במחנה העקורים ועל אמה ואחיה שנהרגו: 

תמונה

אני ובעלי גרנו עם שניים מששת מהילדים שלנו בדירה בקומה השביעית של מגדלי אל-כראמה בצפון-מערב העיר עזה. ב-7.10.23, בשעה 22:00, הייתה הפצצה כבדה באזור שלנו. כל הבית התמלא חול ואבק. התחבאנו בחדר אחורי, שהיה בטוח יחסית כי הוא לא פנה לצד של ההפצצות. באותו זמן הבנים של גיסי היו אצלנו, עבד בן 29, ומוחמד בן 20. הסתתרנו כולנו בחדר הזה ונשארנו שם יומיים. למחרת התגברו ההפצצות מסביב לבניין שלנו. הבנו שגם אם נסתתר בחדר הזה לא נהיה בטוחים והחלטנו לעזוב.  

אני כבר רגילה ממלחמות קודמות שאנחנו צריכים לעזוב זמנית את הבית שלנו ולחפש מחסה בגלל ההפצצות הישראליות. ב-9.10.23 עזבנו את הבית ועברנו למחנה הפליטים הקרוב, א-שאטי, שבו גרים קרובי משפחה שלנו. נשארנו אצלם שבוע – אני, בעלי וששת הילדים שלנו. 

אמא שלי, חיאת (אבו לאשין) אבו טביח', בת 67, ואחי איבראהים אבו טביח', בן 42, ושבעת הילדים שלו גם גרו באזור אל-כראמה בצפון-מערב עזה. שבוע אחרי שהמלחמה התחילה הם גם עברו למחנה הפליטים א-שאטי, לבית של אחותי דועאא, שהיא בת 37. נפגשתי איתם פעמיים כשגם אנחנו היינו במחנה. 

המצב במחנה היה מסוכן מאוד, כל הזמן היו שם הפצצות. בשלב מסוים הישראלים הפציצו מסגד ליד המקום שבו היינו. אחרי הרבה דיונים בינינו, ובעקבות הדרישה של הצבא הישראלי שכולם יתפנו דרומה, לצד השני של ואדי עזה, החלטנו אנחנו, וגם אמא שלי ואחי איבראהים, לעזוב לאזור ח'אן יונס שנחשב אז בטוח יותר. 

בסוף, אמא שלי ואחי התחרטו. לא היה לנו רכב ולא הייתה תחבורה ציבורית והם אמרו שהם לא מסוגלים ללכת את כל המרחק הזה ברגל. ניסיתי לשכנע אותם שהמצב מסוכן מאוד, שגם תושבי א-שאטי מפחדים עכשיו על חייהם ושהם חייבים לעזוב. אבל הם לא הסכימו.  

ב-15.10.23 אני, בעלי והילדים יצאנו ממחנה הפליטים א-שאטי ב-9:00 בבוקר. תכננו להגיע לכביש סאלח א-דין ומשם להמשיך לח'אן יונס. כשהגענו לכיכר עסקולה, אחרי ארבע שעות הליכה ישבנו לנוח. למזלנו מצאנו רכב שהסיע אותנו הלאה. בשעה 16:00 הגענו למחנה עקורים ליד בית ספר של אונר"א בח'אן יונס. היו שם אלפי אנשים שנדחסו בשטח קטן. הייתי המומה ממספר העקורים, לא ידעתי מה לעשות.  

התחלנו לחפש פינה כדי להתמקם בה. מצאנו משטח בטון ליד גרם מדרגות ומישהו הביא לנו כמה שמיכות מהמטה של אונר"א בבית הספר. אבל אז הגיע אחד האחראים ואמר לבעלי ולבנים שלנו שהאזור הזה מיועד רק לנשים ולילדים והפנה אותם לאזור אחר שמיועד לגברים. זה היה הסידור עבור משפחות שאין להן אוהל פרטי לשהות בו ביחד. בעלי והבנים ישנו במשך שלושה ימים על הרצפה, בלי מזרנים ושמיכות, ואז חברים שלנו הגיעו למחנה ונתנו לנו קצת חומרים לבנות מהם אוהל בשביל המשפחה שלנו. זה היה אוהל קל מאוד, שעף עם כל משב רוח. אחרי שהקמנו אותו הצלחנו לקבל שמיכות גם עבור בעלי והבנים שלנו. 

תמונה

המצב במחנה היה קטסטרופלי. בלי מים ראויים לשתייה, בלי היגיינה, ציבורית או אישית. כולם שותים מים מבאר שיש במרכז, בלי לדעת בכלל אם הם ראויים לשתייה. כדי להיכנס לשירותים צריך לעמוד בתור של שעה-שעתיים. במשך שבוע לא טעמנו לחם. תודה לאל, היו שם אנשים טובים שחילקו מנות בקופסאות שכללו קופסאות שימורים, אבל לא לחם. שבוע אחר כך הגיעו למרכז אנשים שנתנו לנו כסף לקנות אוכל. יצאתי עם הילדים שלי למאפיה. היה שם תור מאוד ארוך. עמדנו שעתיים, ואז הופצץ מבנה מאחורי המאפיה. לקחתי את הילדים וברחתי משם בלי לקנות לחם.  

הילדים שלי חולים כל הזמן. הם מצטננים וסובלים מדלקות מעיים קשות בגלל המצב התברואתי הקשה פה. במרפאה לא היו תרופות, רק משככי כאבים. גם בבתי המרקחת לא היו תרופות. 

הקשר עם אמא שלי ואחי שנשארו במחנה הפליטים א-שאטי כמעט נותק בגלל שרשתות התקשורת לא תפקדו. זה מאוד מאוד הלחיץ אותי. הצלחתי לתפוס אותם בטלפון רק פעם אחת, אחרי עשרות ניסיונות, ודיברתי עם שניהם. שמעתי ברקע את ההפצצות במחנה א-שאטי וממש פחדתי שיקרה להם משהו. ביקשתי שיצאו משם, כדי שלא יהרגו, אבל אמא שלי רק אמרה שהיא לא תוכל ללכת ברגל, היא אמרהו ש"גורלנו בידי שמיים". 

אחרי שהיו עוד הפצצות של בתים במחנה,  הם גם הבינו שהם לא יכולים להישאר ועברו לבית ספר של אונרא ליד המחנה, שם קיוו שיהיה יותר בטוח. אבל גם ליד בית הספר הפצצות התגברו וב-4.11.23, אמא שלי, אחי והמשפחה שלו, אחותי עאאישה, בת 32, בעלה והילדים שלהם, נדחסו כולם לרכב אחד ונסעו לבית החולים א-שיפאא, שם הם מצאו עוד מכוניות שהסיעו עקורים למחנה פה בח'אן יונס. 

באותו יום בעלי התקשר לעאאישה כדי לברר מה שלום אמא שלי ואחי איבראהים. תוך כדי שיחה ראיתי שהעיניים שלו נהיו אדומות, הוא נחנק ולא יכול היה לדבר. שאלתי אותו "מה קרה?!" והתחלתי לצרוח "מה קרה, תגיד! מה קרה?!" ואז הוא אמר לי "אמא שלך ואחיך נהרגו". 

הרגשתי שהנשמה יוצאת לי מהגוף. התמוטטתי, ראיתי הכל מטושטש ולא הבנתי מה קורה. צעקתי "אלוהים! למה לקחת את אמא שלי ואת אחי!? למה הם מתו והשאירו אותי לבד?! הם היו המשענת שלי, אני לא יכולה לשרוד בלעדיהם!".  

אחר כך עאאישה סיפרה לי שכשהם נסעו על הכביש דרומה, בין העיר א-זהרהאא למחנה הפליטים א-נוסייראת, היה ירי של פגזים על הכביש. רסיסים פגעו באמא שלי, באחי ובאחיינית שלי סוג'וד, בת 16, שישבו במושב הקדמי ליד הנהג,  ובאחיין שלי אחמד, בן 15, שישב במושב האחורי, בצוואר. אמא שלי ואחי נהרגו במקום. הם פונו משם באמבולנס. הפצועים פונו ברכבים אזרחיים. גיסתי כבר איבדה את אמא שלה וארבעה מהאחים שלה בהפצצות במחנה הפליטים א-שאטי, עכשיו היא איבדה גם את בעלה. 

שאר בני המשפחה של אחי ושל אחותי עאאישה שניצלו מההפצצות הצליחו להגיע לדיר אל-בלח, לבית של אחותי ר'דיר, בת 45. היו לי שש אחיות ואח אחד, ועכשיו איבדתי אותו. אמא תמיד כל כך פחדה עלינו וניסתה להגן עלינו מכל רע. עכשיו גם היא איננה. לא יכולנו אפילו להיפרד מהם. הם נקברו מייד, כמו שנהוג תמיד עם שהידים, ולא חיכו שכל בני המשפחה יגיעו לטקס הקבורה. הלוואי ויכולתי לנשק את אמא שלי ואת אחי לפני שהם נקברו. הלוואי שיכולתי לחבק אותם! 

אחמד, האחיין שלי, הועבר לטיפול בבית חולים באיחוד האמירויות, כי הפציעה שלו רצינית. האחיינית שלי, סוג'וד, מאושפזת עדיין בבית חולים בדיר אל-בלח עם שברים ועצמות מרוסקות בזרוע. 

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-23.11.24

* עדותו של ד'ו אל-פיקאר סווירג'ו על הפגזת הכביש שבה נהרגו אמה ואחיה של ר'אדה אבו טביח'