האדי עבד רבו

בן 40 ואב לשתיים, תושב העיירה ג'באליא, סיפר על המסעות המפרכים והמפחידים מצפון הרצועה למרכזי חלוקת הסיוע של הקרן ההומניטרית לעזה (GHF) בדרומה ועל טבח שביצע הצבא הישראלי בתושבים שחיכו למשאיות הסיוע של ארגון המזון העולמי באזור א-סודאניה שבצפון רצועת עזה, בסמוך למעבר זיקים:

עד המלחמה גרתי עם אשתי ושתי הבנות שלנו, אלמא, בת 12 וחצי, ובתול, בת שמונה, בדירה בבניין של המשפחה במזרח העיירה ג'באליא. אבל כבר בתחילת המלחמה נאלצנו לעקור תחת הפצצות כבדות ואיומי הצבא ומאז הצבא הרס את הבית שלנו ואת הבתים האחרים באזור. עכשיו אנחנו גרים בשכונת שיח' רדוואן.

תמונה

ב-11.7.25, הלכתי למרכז חלוקת סיוע של "הקרן ההומניטרית לעזה" (GHF) בדרום הרצועה, באזור א-שאכוש בעיר רפיח. עליתי בעיר עזה על רכב שלקח אותי עד לגבעת א-נווירי במרכז הרצועה, מערבית למחנה הפליטים א-נוסייראת. אחר כך עליתי על רכב אחר עד לכיכר שלידה הייתה פעם המסעדה "פיש פרש", במערב העיר ח'אן יונס.

צריך להגיע לאזור הזה מוקדם כדי לתפוס מקום בתור, קרוב למרכז החלוקה. באותו לילה ישנתי על חוף הים עם קבוצה של בחורים. העדפתי שלא לקחת איתי אף אחד מהמשפחה, כדי שלא ייפגעו.

בשעה 4:00 לפנות בוקר התחלנו, כל מי שהיה שם, להתקדם אל הנקודה הכי קרובה למרכז חלוקת הסיוע. רצינו להגיע ראשונים, לפני שינהרו לשם עשרות אלפי אנשים. הגענו והתמקמנו לחכות שהוא ייפתח.

זה היה לילה קשה. פתאום הצבא הישראלי התחיל לירות לכל הכיוונים, כאילו כדי לכסות את כל האזור: היה ירי של חיילים, ירי מקוואדקופטרים ומטנקים וירי מאסיבי ממנוף.

אנשים נהרגו ממש לידי, ביניהם אישה שהייתה לידי משעה 6:00 בבוקר. למרות הירי המאסיבי הגיעו כל הזמן עוד ועוד אנשים.

הסתתרנו מאחורי גבעת חול. לפנינו היה בור שמסביבו היו שברי בטון, וזה היה מקום קצת יותר בטוח. הצלחנו להתגנב לתוכו וכולנו השתרענו שם על הקרקע. הירי התגבר, ופגזים נפלו מסביבנו. כמעט כל מי שהרים את הראש אפילו עשרה סנטימטר, מת על המקום. כל מי שניסה לעבור מקום נהרג או נפצע.

מפעם לפעם הצצתי החוצה כדי לראות מה המצב מסביב. פתאום ראיתי עשרות חיילים על גבעת עפר גבוהה שעליה הוצבו אוהלים. הם היו שרועים על הקרקע בתנוחת צליפה וירו לכל הכיוונים. כל הירי הזה, כולל פגזים, נמשך בערך שלוש שעות.

ידענו שמרכז החלוקה של ה-GHF אמור להיפתח בשעה 9:00 בבוקר. הרעש של הטנקים היה חזק מאוד, קרוב אלינו. ואז ברבע לתשע, פתאום הרעש נפסק. בחור אחד אמר: "הטנקים נסוגו", ומיד התחלנו לרוץ לעבר שער א-שאכוש. היינו בנקודה הכי קרובה אליו, במרחק של קילומטר וחצי ממנו. רצנו בדרכי עפר משובשות ועל דיונות עד שנכנסנו למסדרון צר עם גדרות תיל משני הצדדים, שנעשה יותר ויותר צר, עד לרוחב של 6-4 מטרים. נוצר דוחק גדול. היו אנשים שלא הצליחו בכלל להידחק לתוך המסדרון הזה וניסו לטפס על הגדר. הרבה אנשים נפלו והבגדים שלהם נתקעו בגדר, אף אחד לא היה פנוי לעזור להם.

תמונה

הגעתי לרחבת החלוקה. היו שם אמריקאים במדי צבא וגם פועלים פלסטינים, אני לא יודע מי הם ומאיפה. הם לבשו אפודות בצבע ירוק וכחול, וכרזו במיקרופונים כדי לכוון את האנשים. הם דיברו לאנשים בצורה לא מכבדת, קראו לנו "יא כלבים" ועוד מילים כאלה. הרחבה מוקפת בסוללות חול שעליהם עמדו האמריקאים במדים. חבילות המזון היו על הקרקע, וכל אחד לקח כמה שהוא יכול לסחוב. תודה לאל, הצלחתי לקחת חבילת מזון שכללה קמח, סוכר, שמן, עדשים, אורז, טחינה, אטריות, ורוטב כלשהו.

אחרי שלקחתי את הסיוע התקדמתי לשער שדרכו הגענו. יש רק שער אחד, והוא גם שער היציאה. האמריקאים שעל סוללות החול התיזו תרסיס פלפל וזרקו רימוני הלם על כל מי שניסה לחמוק מהדוחק והתקרב לסוללות. נפגעתי מגז הפלפל והעיניים שלי צרבו מאוד. האמריקאים והפועלים הפלסטינים שעבדו שם היו חמושים גם באלות חשמליות.

היציאה דרך המעבר הצר הייתה עינוי גדול. הרגשתי מחנק, ורק בנס הצלחתי לצאת משם ולחמוק משודדים שניסו לגנוב את הסיוע. הייתי מאושר מאוד שהצלחתי להשיג מוצרי מזון.

תמונה

ואז התחיל עוד מסע של סבל. הלכנו בדרכי עפר וטיפסנו על סוללות העפר שחסמו אותן, עד שהגענו לעגלות רתומות לבהמות שמחכות במרחק של בערך חצי קילומטר ממרכז החלוקה, ולוקחות את האנשים לאזור אל-איקלימי, שם ממתינים כלי רכב. הבעלים של העגלות לא מוכנים לקחת כסף תמורת ההסעה, אלא רק מוצרי מזון. לא משנה כמה כסף תציע להם, הם רוצים סוכר, שמן, או מוצר מזון אחר. הייתי מותש ונאלצתי לתת להם משהו כדי שיסיעו אותי משם.

הגענו לאזור אל-איקלימי, וגם שם, הנהגים של כלי-הרכב, שמסיעים בחזרה לכיכר "פיש פרש" בח'אן יונס, מוכנים לקבל תשלום רק במוצרי מזון. המסע הזה עלה לי ארבעה קילוגרם קמח ושני בקבוקי שמן. בכיכר "פיש פרש" הצלחתי רק בקושי לחמוק מבריונים שמנסים לשדוד את הסיוע. שכרתי שם רכב שהסיע אותי עד גבעת א-נווירי במערב א-נוסייראת, ומשם שכרתי רכב עד לעיר עזה.

הגעתי הביתה בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, אחרי מסע מפרך שארך יום וחצי. מסע קשה וארוך מאוד שסופו הצלחה. הכי חשוב, חזרתי הביתה בשלום. זה היה יום רע מאוד שבו המוות הקיף אותי מכל עבר - מהצבא הישראלי, מהחיילים האמריקאים, מהדוחק במקום הזה, שהכול בו נורא. אבל בשביל מי שמצליח לחזור הביתה בשלום, עם חבילות מזון, יש סוף טוב.

אתמול, יום שבת, 19.7.25, שמעתי שאמורות להגיע משאיות סיוע לצפון רצועת עזה לאזור א-סודאניה (ליד מעבר זיקים). החלטתי ללכת לשם, למרות שזה אזור שהצבא אוסר להגיע אליו, מתוך תקווה להשיג קמח. אין לי ברירה אלא לסכן את החיים שלי כדי להשיג שק קמח, כי המשפחה שלי רעבה. כבר שבוע שלא נכנס שום סיוע, והמחירים בשוק מטורפים, קילו קמח עולה יותר מ־150 שקל.

יצאתי בשעה שבע בערב יחד עם כמה חברים, וישנו בשטח פתוח קרוב לזיקים. קיווינו שהסיוע יגיע בשעה מאוחרת בלילה או למחרת בשעות הבוקר המוקדמות, אבל בסוף המשאיות התחילו להיכנס רק לקראת עשר בבוקר.

כבר הגעתי בעבר לכמה נקודות סיוע כדי להשיג מזון, והפעם ראיתי שהגיעו הרבה יותר אנשים. היו שם המוני אדם. אף פעם לא ראיתי כל-כך הרבה, והיו גם הרבה נשים, בגלל שעבר הרבה זמן מאז שנכנס סיוע. כשהמשאיות התחילו להיכנס, התקדמנו לאזורים שמסווגים כאדומים והצבא אוסר להיכנס אליהם. עברנו את אתר הנופש ביאנקו, שמוגדר כאזור אדום, והתקדמנו בערך קילומטר צפונה. נחרדתי לראות שלדים, גופות מרקיבות וגופות שנטרפו על ידי כלבים משני צידי הדרך. אני חושב שאלה היו גופות של אנשים שנהרגו כשניסו להשיג מזון בפעמים קודמות שהוכנס סיוע, והצבא לא אישר לאף אחד להיכנס ולפנות את הגופות.ף אחד להיכנס ולפנות את הגופות.

עוד לפני שהגיעה השיירה הראשונה, שכללה שבע משאיות, הצבא כבר התחיל לירות עלינו ירי כבד מטנקים וממנופים. היו שם שני מנופים - אחד ממזרח לרחוב א-ראשיד והשני ממערב לרחוב, קרוב לחוף הים. בנוסף היו שם כטב"מים שהטילו פצצות על אנשים. באזור שבו הייתי היו 35-30 הרוגים.* המראות היו מחרידים, ראיתי בעיקר פגיעות בראש ובחזה. הצבא היה היום אכזרי במיוחד.

לא הצלחתי להשיג שק קמח מהשיירה הראשונה בגלל הכמות המטורפת של האנשים שהתנפלו על המשאיות. חמישה או שישה אנשים נדרסו על ידי המשאיות, שהמשיכו לנסוע גם כשהאנשים נדחקו סביבן וטיפסו עליהן כדי לנסות להגיע אל הקמח.

אחרי שהמשאיות התרוקנו, הירי האינטנסיבי נמשך וכטב"מים התחילו לסרוק את האזור. התחבאנו מאחורי סוללות עפר, וצלפים ירו על כל מי שניסה לזוז בין הסוללות. היינו נצורים שם יותר מחצי שעה תחת ירי כבד מכל הכיוונים, וכל הזמן הזה רק חשבתי, "אלוהים, רק תן לי לחזור הביתה בשלום. אני לא רוצה קמח, רק לחזור למשפחה שלי". אני חושב שזו הייתה התחושה של כל מי שהיה נצור שם יחד איתי בזמן שחיכינו לשיירה השנייה. זו הייתה חצי שעה קשה ביותר, אולי הכי קשה בחיים שלי.  לידי נהרגו אבא ובן ואישה בת 35 בערך. נהרגו שם בערך 20 אנשים והיו הרבה פצועים.

כשנכנסה השיירה השנייה של המשאיות, הצלחתי להשיג שק של 25 קילו קמח. זה היה ממש מאבק לחיים ולמוות. אחד האנשים, שגם סחב שק קמח, קפץ עליי ונפצעתי בחזה. עד עכשיו אני מרגיש קוצר נשימה. אי אפשר לתאר עד כמה המצב היה מפחיד. 

הרמתי את השק על הכתפיים וברחתי תחת ירי כבד. היינו בערך 300 מטר מזרחית לרחוב א-ראשיד (שעובר לאורך החוף), והלכתי מהר דרך רחובות צדדיים לכיוון אזור אל-עאמודי כדי לצאת מאזור הסכנה. שני צעירים נהרגו מול העיניים שלי. לצערי אף אחד לא הגיש להם עזרה, והשקים שהם סחבו נגנבו. כשהשיירה השלישית נכנסה כבר הייתי רחוק ממעבר זיקים, ולא ראיתי מה קורה שם.

היציאה מהאזור, בין הגבעות והדיונות החוליות, לקחה שעה וחצי של הליכה מאומצת עד שהגענו לכיכר א-תוואם בצפון-מערב העיר עזה, במרחק של בערך שלושה קילומטר ממעבר זיקים. בכיכר הזאת גם מחכים האמבולנסים, כי הצבא אוסר עליהם להתקרב לזיקים. מי שנפצע או נהרג, מפנים אותו על עגלות רתומות לחמורים או על המשאיות הריקות שהביאו את הסיוע.

אני חושב שיש הרבה הרוגים שאנחנו לא יודעים עליהם כרגע, כי אי אפשר היה להגיע אל האנשים שנפגעו קרוב לאיפה שצבא הישראלי נמצא. ההגנה האזרחית והצלב האדום הודיעו שהיו בערך 200 הרוגים ופצועים שהצבא מנע את החילוץ שלהם מהשטח. היום הזה היה אלים בצורה בלתי נתפסת, עם מספר פצועים והרוגים גבוה מאוד.

כשאנשים מכובדים מושפלים עד עפר, לא נותר להם מה להפסיד.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-20.7.25

* לפי דיווחים, נהרגו באירוע לפחות 79 מבקשי מזון

בעדות נוספת שמסר האדי עבד א-רבו לבצלם ב-5.8.25, הוא סיפר על אירוע נוסף, שבו נפצע מירי הצבא כשהגיע שוב לאזור א-סודאנייה הסמוך לזיקים כדי להשיג מזון:

ב-1.8.25, שוב הלכתי למשאיות הקמח באזור א-סודאניה בצפון הרצועה, עם בן אחותי, עומר, בן  22. זה היה יום נורא ומפחיד מאוד. היו שם אלפי אנשים, וירו עלינו פגזים מכיוון הים, ממערב. הסתתרנו בתוך בור עם עוד כמה בחורים. נהרגו שם כמעט 40 אנשים והיו איזה 15 פצועים. לידי נהרגו שני בחורים שהכרתי טוב מג'באליא. בגלל שעברתי קורס עזרה ראשונה, קמתי ובדקתי את מצב הפצועים. מדי פעם שאלתי את עומר אם הוא בסדר.

אחרי עשר דקות הרגשתי חום ברגל שמאל וכאילו משהו זוחל עליה. ראיתי דם על המכנסיים שלי ואמרתי לעומר, "אולי זה הדם של הבחור שנהרג לידנו. הדם שלו הכתים את הבגדים שלנו". הפשלתי את המכנסיים ואז גיליתי שאני פצוע מעל הברך. אני לא יודע מתי בדיוק נפצעתי. התחלתי לצעוק. 

קשרתי משהו על הרגל כדי לעצור את הדימום וחבשתי אותה. רציתי להתרחק משם אבל לא יכולתי בכלל עוצמת הירי, שנמשך כל הזמן. זו הייתה שעת הגעת המשאיות, ולפני שהן נכנסות הצבא יורה אלפי כדורים על כל האזור, כדי שאנשים לא יתקרבו.  

אחרי שהמשאיות נכנסו והירי נרגע קצת, עומר ואני עזבנו את המקום. הרגל שלי עדיין דיממה, למרות החבישה. הגענו לבית החולים "חמד" בעיר עזה שמתמחה בגפיים תותבות, שבו נמצאים עכשיו הרופאים ואנשי הצוות של בית החולים אל-עוודה. בצילומי הרנטגן ראו שזה רסיס ושהוא רחוק מהעצם. הרופאים אמרו לי שהם לא יכולים להוציא אותו. הם חיטאו את הפצע וחבשו אותו, ואז שיחררו אותי.  

למחרת הגיע אלינו הביתה חבר שהוא רופא, הוציא את הרסיס ותפר את הפצע ב-7 תפרים. עכשיו אני מקבל אנטיביוטיקה ומורח משחה על התפרים, אבל עדיין יש קצת דלקת בפצע. 

* קראו עדות קודמת שמסר האדי עבד רבו לבצלם ב-7.6.25 על סכנת המוות האורבת בנקודות חלוקת הסיוע