חנאן אבו רביע

בת 30, אם תושבת העיר עזה, על מסעה של משפחתה לדרום הרצועה, העקירה החוזרת ונשנית, הרעב ותנאי החיים הקשים:

עד למלחמה גרתי עם בעלי, יוסף, בן 33, וארבעת הילדים שלנו, יחיא, בן 7, אמאל, בת 5, מרים בת שנתיים ומוחמד בן 4 חודשים בעיר עזה. כשפרצה המלחמה מוחמד היה רק בן תשעה ימים. זה היה מלחיץ מאוד, עם כל ההפצצות סביבנו. לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלחבק אותו ואת שאר הילדים כשהם רעדו מפחד ולהצמיד אותם אליי.

ההפצצות התקרבו אלינו מכל הכיוונים, בעוצמה מחרידה שאני לא יכולה לתאר. הגענו למצב שהעברנו לילה שלם מתחת למדרגות כשרסיסים נופלים עלינו. ביום הראשון של הפסקת האש, בנובמבר, יוסף ואני החלטנו לעקור לדרום הרצועה . לקחנו קצת בגדים ושמיכות והעמסנו אותם על האופניים של יוסף.

עברנו במחסום נצרים ועשינו כל מה שהורה לנו הצבא הישראלי. אני החזקתי את מוחמד התינוק, את מרים הרכבנו על האופניים והגדולים יותר הלכו בינינו. כולנו הרמנו ידיים למעלה.

בזמן שעברנו שם שמענו ירי וגם מצאנו את עצמנו דורכים על גופה שלא ראינו קודם. היה מפחיד מאוד. לא אשכח את הרגעים האלה בחיים שלי. אחד החיילים שעמד מאחורי סוללות העפר קרא לי ברמקול בערבית: "את, עם הצעיף השחור והגלימה השחורה. תרימי את הכיסוי מהראש של התינוק ותראי לנו את הפנים שלו". עשיתי מה שהוא אמר. המשכנו ללכת ורק התפללתי שנעבור שם בשלום.

הלכנו עד לכניסה למחנה הפליטים א-נוסייראת ושם התיישבנו על הקרקע, היינו מותשים, רעבים וצמאים. הנקתי את מוחמד ולשאר הילדים נתנו ביסקוויט ותמר לכל אחד.

אחר כך עלינו על מונית שירות ונסענו לעיר ח'אן יונס. ירדנו ליד בית החולים נאסר ויוסף הלך לבית ספר הממשלתי שלידו והקים לנו שם אוהל בחצר. נשארנו שם באוהל בערך חודש וחצי. עברו עלינו שם ימים קשים ומפחידים. בגלל שאין לנו הרבה כסף אכלנו רק ארוחה אחת ביום ורק אוכל מקופסאות שימורים שיוסף קנה. בקושי הצלחנו להשיג פורמולה וחיתולים למוחמד.

כשההפצצות ליד בית הספר התעצמו החלטנו לעבור למערב העיר ח'אן יונס, ליד המבנה של סוכנות אונר"א, ושוב הקמנו אוהל, מחוץ לגדר של הבניין. שם לפחות לא היו הפצצות קרובות ויכולנו להירגע קצת אחרי תקופה איומה ומתישה. אבל עדיין התקשינו להשיג אוכל וסבלנו מרעב וגם מי שתייה התקשינו להשיג. כל מה שיכולתי להכין לילדים זה מנות קטנות של אוכל משומר: פול, חומוס וגבינה, עם פיתות שאפינו על המדורה. גם חיתולים התקשינו להשיג בגלל העלות, 100 שקל לחבילה. לפעמים מוחמד נשאר עם אותו חיתול כל היום. זה גרם לו לתפרחת ודלקות והעור שלו התקלף. הוא היה זקוק לטיפול רפואי אבל פחדתי לקחת אותו לבית החולים ולהשאיר את הילדים האחרים מאחור, ולהגיע לשם כולנו היה מסובך מדי.

ואז, אחרי חודש נוסף של סבל, בינואר, הצבא פלש לח'אן יונס. שלושה ימים היינו נצורים באוהל שלנו, בלי אוכל ובלי מים, עם ירי והפגזות כל היום. הילדים רעדו מפחד. ראינו את המוות מול העיניים. בסוף עזבנו את האוהל והשארנו שם את מעט הבגדים והאוכל שהיו לנו. יצאנו תחת אש והלכנו בערך שני קילומטרים, ליד טנקים, כשהמוות מרחף מעלינו. רק בנס יצאנו משם שלמים. בסוף מצאנו רכב שלקח אותנו לרפיח.

ברפיח נשארנו שני לילות בבית של חברים שלנו ואז בעלי מצא מקום חדש להקים לנו אוהל. זה אוהל קטן ורעוע, שלא מגן מהגשם ועכשיו אנחנו פה. כל מה שיש לנו זה כמה שמיכות קלות.

המצב שלנו קשה מאוד ואנחנו מתקיימים עכשיו רק בזכות העזרה של ארגוני צדקה, אבל אין מספיק אוכל. מוכרים פה רק שימורים ודגנים במחירים גבוהים. אין אוכל בריא. כבר חודשים שלא אכלנו ירקות ופירות. הם נדירים ויקרים מאוד. על בשר אין בכלל מה לדבר. כמעט שכחתי איך הוא נראה. כשמגיע בשר לחנויות זה רק במחיר של 120 שקלים לקילו. גם הביצים נדירות ועולות 100 שקלים לחבילה.

הילדים ביקשו תפוחים אז יוסף הלך וקנה להם שלושה תפוחים במחיר של חמישה שקלים לאחד ועוד חבילת ביסקוויטים קטנה ב 5 שקלים. אנחנו אוכלים עכשיו בערך שתי ארוחות ביום, בבוקר ביסקוויטים או פיתה עם זעתר או קופסת טונה, מה שמזדמן. בצהריים אנחנו הולכים לבית התמחוי במחנה והבן שלי יחיא הולך עם סיר, מחכה בתור ומביא מה שהכינו באותו יום, מג'דרה, שעועית עם אורז, לוביה עם אורז, פסטה.

אנחנו מחכים לארוחה בכיליון עיניים. אני מרגישה מושפלת, הפכנו למקבצי נדבות. אני עצובה מאוד על מה שקרה לנו, בוכה הרבה ודואגת לעתיד שלנו.

אתמול היה הפה ירי מסיבי, והפציצו מקום קרוב לאוהל שלנו. נהרגו פה אנשים. ניסיתי לבנות חומת מגן לילדים שלי מתיקים ושמיכות.

עכשיו שוב מרחפת מעלינו סכנת גירוש, כי הצבא הישראלי רוצה להיכנס לעיר רפיח. הכוחות שלי אפסו. אני לא יכולה יותר. לאן נלך? כבר נעקרנו שוב ושוב ואין שום מקום בטוח ברצועת עזה. לאן נלך? אני רק רוצה להגיע למקום שבו לא תארוב לנו סכנת מוות. אני מתפללת לאלוהים שנשרוד את זה. שיגמר כבר הסיוט הזה ונחזור לעזה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-13.2.24