חנאן סאלח

בת 47 ואם לשבעה, תושבת העיר עזה, סיפרה על ההפצצה שבה נפצעה ואיבדה חמישה מילדיה ושניים מנכדיה ועל חייה במחנה עקורים ברפיח

עד למלחמה גרתי עם הילדים שלנו מוחמד, בן 24, עימאד, בן 23, ביסאן, בת 20, אכרם, בן 19, ונור, בת 11, בבניין ליד כיכר אבו מאזן בעיר עזה. הבן השלישי שלי, מוסעב, בן 26, נשוי וגר עם אשתו איה, בת 26 והבת שלהם, ג'וליא, בת שלוש וחצי, בדירה בשכונת תל אל-הווא, מול בית החולים אל-קודס. הבת שלי, אפנאן, בת 27, גם נשואה וגרה עם בעלה ושני הילדים שלהם, מג'ד בן חמש ורנין בת שנה וחצי, בדיר אל-בלח אבל כבר ביום השני למלחמה היא עברה לגור אצלנו.

ביומיים הראשונים של המלחמה שמענו הפצצות בלתי פוסקות ועברו עלינו זמנים קשים מאוד. בלילה התחבאנו מתחת למדרגות. ב-13.10.23 הצבא הורה לכל תושבי צפון הרצועה להתפנות דרומה, וכבר באותו יום עברנו כולנו לדיר אל-בלח, כולל הבן והבת הנשואים עם המשפחות שלהם. שכרנו שם דירה בבניין בן שלוש קומות.

ב-9.11.23, בסביבות 12:30 בצהריים, הייתי עם שני הנכדים שלי, ג'וליא ומג'ד במרפסת, ושאר בני המשפחה היו בתוך הבית והתכוננו לארוחת הצהריים ופתאום הרגשתי שהגוף שלי עף באוויר ואז נפלתי ארצה. גם ג'וליא ומג'ד התמוטטו על הרצפה והכול התמלא באבק ובהריסות. היה גם הרבה עשן והרחתי שריפה. הרגשתי שהכתף שלי פרוקה ולא הייתי מסוגלת לזוז או לקום על הרגליים. אחר-כך התחלתי להרגיש שהבניין קורס תחתיי עד שהקומה השלישית הפכה לקומה הראשונה.

הגיעו אמבולנסים ופינו אותי ואת ג'וליא לבית חולים. מג'ד שהיה איתנו נהרג בהפצצה. בבית החולים פגשתי את הבנים שלי עימאד ואכרם שהיו במצב טוב ואז הביאו לשם את הגופות של שאר בני המשפחה שלי. הבנים והבנות והנכדים שלי, מוחמד, נור, ביסאן, אפנאן והילדים שלה מג'ד ורנין, מוסעב ואשתו איה. כולם נהרגו בהפצצה. כשראיתי את הגופות שלהם איבדתי את הראש ופשוט לא הייתי מסוגלת לזוז או להתקרב אליהם. אני ספגתי רסיסים ביד שמאל והיו לי כמה פצעים ברגליים ובאמת פרקתי את הכתף. מכל המשפחה נשארנו בחיים רק אני ושני הבנים שלי, עימאד ואכרם, והנכדה שלי, ג'וליא, שעכשיו אני בשבילה כמו אמא ואבא, אחרי שההורים שלה נהרגו על לא עוול בכפם.

הבניין שבו שכרנו דירה התמוטט לגמרי בעקבות ההפצצה ונהרגו בו עוד עקורים ששכרו בו דירות. נהרגו גם שכנים שגרו בבניינים הסמוכים.

מבית החולים עברנו לבית חולים אל-אקצה ואחר-כך עברנו עם כל מי שנשאר בחיים מהמשפחה לבית ספר באזור א-זוואידה שהפך להיות בית חולים שדה. היינו שם בערך חודשיים ואז היו שם באזור הרבה הפצצות ונאלצנו לברוח גם משם. עברנו למחנה עקורים ברפיח ומאז אנחנו גרים פה באוהל. החיים שלנו קשים מאוד והצטמצמו לעמידה בלתי פוסקת בתורים, לשירותים, לחלוקת אוכל ולחלוקת מים. הצפיפות במחנה ממש איומה, ובתוך המבנה של בית הספר יש עשן סמיך כי אנשים מבעירים אש בפנים כדי לבשל ולאפות לחם.

בינתיים אנחנו שורדים פה רק בזכות התקווה שהמלחמה תגמר בקרוב ושהסבל היומיומי שאנחנו חווים יסתיים. שיום אחד אולי נתעורר מהסיוט הזה.

ג'וליא שואלת כל הזמן על ההורים שלה והיא עדיין מצפה שהם יחזרו. הם חסרים מאוד גם לי, היינו קרובים מאוד ובילינו הרבה ביחד ואני, שיודעת שהם כבר לא יחזרו, בוכה הרבה עליהם ועל שאר הילדים והנכדים שלי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם, מוחמד סבאח, ב-7.3.24.