חנין אבו מנדיל

בת 36 ואם לארבעה, תושבת מחנה הפליטים אל-מר'אזי במרכז הרצועה, מספרת על ההרעבה ועל הילדות שנשללה מילדיה:

קשה לי לדבר על הסבל שלי, של בעלי ג'יהאד, בן 37, ושל הילדים שלנו, נדין בת 13, ג'יהאד בן תשע, עומר בן שבע, ופאטמה בת שלוש וחצי, במלחמה. המצב שלנו מכאיב ומייסר מאוד. מאז תחילת המלחמה ההפצצות והירי לא נפסקים. אנחנו גרים ליד הקו הצהוב שסימן הצבא הישראלי, ממזרח למחנה אל-מר'אזי.

לאורך כל תקופת המלחמה – שעדיין נמשכת – רודפים אותנו הפחד והאימה מההפצצות ואנחנו מרגישים מושפלים ומבוזים. אני ובעלי שנינו בוגרי אוניברסיטה, אבל שנינו כמובן מובטלים, והמצב הכלכלי שלנו קשה מאוד. קשה לתאר את הסבל כאן, את העמידה האינסופית בתורים לתכיות (מטבחי סיוע אזרחיים) כדי להשיג צלחת אוכל קטנה שלא תספיק להשביע את הרעב שלנו או לחלוקת המים.

תמונה

מאז תחילת המלחמה, האזור של מחנה הפליטים אל-מר'אזי היה מסוכן ולכן נאלצנו לעקור כמה פעמים בתוך המחנה .כל פעם הורו לנו להתפנות ואז הפציצו את האזור שהיינו בו קודם. בתחילת המלחמה עדיין הנקתי את פאטמה, אבל בגלל המחסור באוכל והמחירים היקרים בשוק סבלתי מתת-תזונה והתקשיתי להניק. היה גם מחסור בפורמולה לתינוקות וגם כשניתן היה לקנות אותה, המחירים היו גבוהים מאוד ולא יכולנו להרשות את זה לעצמנו. גם החיתולים אזלו מהר מאוד מהשווקים והתייקרו מאוד, ונאלצתי להשתמש במקומם בחתיכות בד, מה שגרם להתפתחות של זיהומים ופטריות אצל בתי.

בינואר 2024, בזמן שעקרנו בפעם הראשונה מהבית שלנו, הופתעתי לראות טנקים בכניסה לרחוב שליד הבית. היה קר מאוד והלכנו ברגל עד דיר אל-בלח. לקחנו איתנו רק קצת בגדים ושמיכות. משם נסענו לרפיח ונשארנו בערך חודש וחצי. אחרי שהצבא נסוג ממחנה אל־מר'אזי, חזרנו לשם. כשהגענו, חוויתי הלם מוחלט מהחורבן העצום. הבית שלנו עדיין עמד, אבל בלי חלונות ודלתות, הרוס ומוזנח. בכל זאת, העדפנו לחזור אליו מאשר לגור באוהל.

אחרי שחזרנו הביתה, החלה תקופת הרעב והמחסור בקמח. בעלי היה הולך למרכזי הסיוע כדי להשיג קמח, וכשהייתי אופה, מקילו אחד של קמח, נאלצתי להחביא את הלחם מהילדים כדי שיספיק ליומיים או שלושה. ההתנהלות הזו נכפתה עלינו בגלל הרעב, ולעיתים לא הצלחנו להשיג שום אוכל והלכנו לישון רעבים.

תמונה

אנחנו הנשים בעזה איבדנו כל תחושה של נשיות. הנשים פה מצאו את עצמן עומדות כתף לצד כתף עם הגברים בתורים לאוכל במטבחים הקהילתיים ולמים. הן נאלצות ללכת למרכזי הסיוע כדי להשיג עבור המשפחות שלהן את המינימום הדרוש לקיום.

בתי פאטמה, נכוותה קשה במהלך המלחמה: בזמן שחיממתי מים על האש, הייתה הפצצה שהרעידה את האזור והסיר נפל עליה. היא ספגה כוויות בדרגה שלישית ולקח זמן רב עד שהחלימה. כשהייתי לוקחת אותה להחלפת תחבושת בבית החולים, קרה שהתעלפתי שם, התקשיתי לעמוד במראה המזעזע. כשנאלצתי להפסיק להניק אותה בגלל תת-התזונה שלי, בכיתי עליה. הייתי שומרת לה חתיכת לחם מתחת לכרית כדי שהיה לה משהו לאכול בבוקר, כשהיא תתעורר רעבה. לפעמים חילקתי חתיכת לחם לשלושה חלקים כדי להרגיע את הרעב שלה. גם האחים שלה היו מוותרים על האוכל שלהם ונותנים לה.

באותה תקופה חיינו על שימורים כמו חומוס, שעועית ואפונה, שהייתי מחממת לילדים כדי שירגישו שובע.

מאז הפסקת האש המצב לא באמת השתנה. הירי נמשך, כדורים ורסיסים מגיעים לבתים, וכמעט בכל יום הצבא הישראלי מורה לאנשים להתפנות מהבתים שלהם במחנה. גם הרעב לא באמת הסתיים כפי שמדווח בתקשורת. התכיה היא עדיין מקור המזון העיקרי שלנו. אנחנו מתחלקים בנינו במשימות של עמידה בתורים לאוכל בתכיות ולמים, וכך נראה סדר היום שלנו פה. הרבה פעמים הבנים שלי ג'יהאד ועומר, הם אלה שהולכים לתכיה בכפר אל-מוסאדר, שנמצא במרחק של בערך שני קילומטרים מהבית שלנו. הם יוצאים בערך בשעה 6:00 בבוקר, וחוזרים בסביבות 11:00, ומביאים משם תבשיל של חצילים, במיה או תפוחי אדמה ולפעמים אורז, בלי בשר. הרבה פעמים הכמות שמקבלים שם לא מספיקה למשפחה של שש נפשות. לפעמים הם לא מביאים כלום, כשיש מחסור גדול במיוחד במזון ומספר האנשים שמחכים שם גדול ממספר המנות.

בשבילי, הדבר המכאיב ביותר היא העובדה שבמקום ללכת לבית הספר הילדים שלי עומדים בתור לאוכל. כואב לי שהעתיד האקדמי שלהם אבד, וכל עולמם סובב סביב השגת אוכל ומים. בנוסף, האוכל שמקבלים בתכיות הוא באיכות ירודה מאוד, ובקושי ראוי למאכל אדם. לפני בערך שלושה חודשים צומצמה הפעילות של התכיה בכפר אל־מוסאדר, וכיום אנחנו כמעט לא מקבלים משם אוכל. לפעמים הילדים חוזרים עם סירים ריקים לגמרי.

בעלי מחפש מדי פעם עבודה, אבל גם כשהוא מוצא משהו הוא מרוויח רק 20 שקלים ביום – סכום שלא מספיק אפילו לקילו ירקות. בשל צמצום השירות בתכיות המצב שלנו החמיר. אני מבשלת בבית עדשים, אורז ושימורים, ולפעמים אנחנו נאלצים לשבור מיטות וארונות כדי להשתמש בעץ להבערת אש לבישול, כי עצי הסקה עולים בערך 8 שקלים לקילו, ואנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. מסוכן גם ללכת לשטחים הפתוחים שליד הקו הצהוב כדי לחפש עצים. לפעמים אנחנו שורפים בגדים ישנים כדי לבשל ארוחה אחת שתשביע את הילדים.

החיים ברצועה יקרים מאוד. אנחנו הולכים לשוק ולא יכולים לקנות כלום. באחד הימים קנינו תפוח אחד ובננה אחת וחילקנו אותם בינינו. כך נראים החיים של רוב תושבי עזה – גם מי שיש לו הכנסה בקושי יכול להתקיים בגלל המחסור במזון והמחירים הגבוהים.

היום בתי הקטנה פאטמה ביקשה שאכין לה צ׳יפס. אני מכינה "צ׳יפס" מאטריות, וכשאין אטריות אני מטגנת לחם עם תבלינים. גם את הלחם אנחנו אוכלים בהקצבה. בני עומר תמיד מחלק את הפיתה שלו לשניים כדי שתספיק לו לכל היום.

מהילדים שלי נשללה הזכות ללמוד, לשחק ולחיות כמו ילדים אחרים. כולם פה סובלים מאוד, ואני מתביישת לדבר עם החברים שלי ובני המשפחה שלי על הסבל שלי, הרי כולנו באותו מצב – אנשים מרוסקים ומושפלים, שאיבדו את כבודם. הכבוד שלנו נרמס לחלוטין. אני מרגישה מצוקה קשה אבל אין לי למי לפנות, ואין מי שישמע אותי. כל חיי הם כאב, עצב וסבל.

הערה: במהלך מסירת העדות חנין בכתה מכאב על המצב שלה ושל ילדיה

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-7.6.26