היאם אל-ביטאר

בת 40, אם לארבעה, תושבת שכונת א-שיח' רדוואן בעיר עזה, סיפרה על הסבל של משפחתה בצל ההפצצות הממושכות: 

גרתי בבית בשכונת -שיח' רדוואן, עם בעלי איחסאן איבראהים, בן 40, עם ארבעת הבנים שלנו, ועם אמא שלי סבחה אל-ביטאר, בת 71. 

ב-25.10.23, החלטנו לעזוב את הבית ולעבור לגור עם קרובי משפחה ליד נמל עזה, לא יכולנו יותר לסבול את ההפצצות באזור שלנו. נשארנו שם כמה ימים ואז, לפני שלושה ימים, החלטנו לעבור לבית הספר סלאח א-דין שבשכונת א-רימאל. בבית הספר היה מאוד צפוף והיו שם המון אנשים. לא היה לנו אפילו איפה לשבת, פשוט ישבנו על הרצפה. גם לא היה איפה לישון, נרדמנו בישיבה. רק אחרי יומיים קבלנו שמיכות ומזרנים. המצב היה מאוד קשה. עמדנו בתור לכל דבר, כדי ללכת לשירותים, כדי למלא מים או כדי לקבל אוכל. בכל מקום היו המון אנשים וצעקות. היה מעט מאוד אוכל, חילקו לכל המשפחה פיתה אחת לכל אחד ושתיים-שלוש קופסאות שימורים. ב-10.11.23 היה ירי על בית הספר ואז החלטנו לעזוב.  

עברנו לבניין של ימק"א. יחד איתנו יש פה בערך עוד מאתיים אנשים. גם פה יש תור ארוך לשירותים ולמקלחת ואין מספיק אוכל ומים. בכלל, המים שמחלקים לנו מלוחים ואי אפשר לשתות אותם, אבל אין לנו ברירה אחרת אז אנחנו שותים אותם. היו לנו קצת קופסאות שימורים וקצת זעתר ששמרנו כי ידענו שלא נוכל להסתובב ולקנות דברים. הכל מאוד מסוכן, רוב החנויות סגורות ובאלה שפתוחות אין מה לקנות.  

אין חשמל בכלל. כל היום אנחנו רק שומעים טילים והפצצות, זה לא מפסיק לרגע. אנחנו גם רואים טנקים בכבישים, גם במרחק של קילומטר מהבניין שבו אנחנו מסתתרים. 

הילדים הקטנים שלי מפחדים מאוד מההפצצות. גם אמא שלי, שהיא חולת לב וסובלת מלחץ דם גבוה, מפחדת מאוד וכל הזמן דואגת. אנחנו בקושי ישנים וגם כשאנחנו נרדמים השינה מקוטעת. למרות זאת, אנחנו לא יכולים לעזוב את העיר כי אמא שלי חולה והיא לא תוכל ללכת, אז אנחנו חייבים להישאר פה. 

* העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-13.11.23.