איבראהים חסונה

בן 30, ממחנה הפליטים ג'באליא, סיפר כיצד עברה משפחתו שוב ושוב בניסיון למצוא מקום מבטחים עד שהמחסן שבו שהו ברפיח הופצץ וכולם נהרגו מלבדו:

לפני המלחמה גרתי עם ההורים שלי פווזי וסוזאן, אח שלי כרם, אשתו אמונה ושתי הבנות התאומות שלהם בנות החמש, סוזאן וסידרא, ואחי הרווק מוחמד.

ביום השלישי למלחמה היו הרבה ירי והפצצות באזור שלנו. נשארנו מהצהריים ועד הערב בחדר המדרגות. אלה היו שעות קשות ומחרידות. למחרת, כשהירי נרגע, החלטנו לעזוב את הבית ועברנו לבית של דוד שלי, רפיק חסונה, בשכונת תל אל-הווא בעיר עזה. אבל באותו יום היו ירי והפצצות גם בשכונת א-רימאל וליד שכונת תל אל-הווא והן נמשכו עד שעות הבוקר המוקדמות. לא ישנו בכלל בלילה והיה שם אפילו יותר מפחיד מאשר בבית שלנו.

למחרת עברנו לבית של אחותי במגדל ברחוב א-סחאבה בעיר עזה. נשארנו אצלה שלושה ימים וביום השלישי הצבא הישראלי הפציץ שתי קומות במגדל. חזרנו שוב לבית של דוד שלי ונשארנו שם יומיים. ביום השני, הפציצו בית סמוך ונגרם נזק גם לבית של דוד שלי: קירות נפגעו וזגוגיות התנפצו. כמה מבני המשפחה נפצעו קל מרסיסי זכוכית. עזבנו שוב והפעם עברנו לבית של חברים במרכז הרצועה. נשארנו שם לילה אחד ושוב עזבנו, כי גם שם היו הפצצות וירי.

משם עברנו לבית של דוד שלי פארס חסונה בעיר א-זהראא, ליד מגדלי א-זהראא. אבל באותו לילה הפציצו את המגדלים והחריבו אותם לגמרי. נשארנו כל הלילה מתחת למדרגות של הבית. נשארנו שם בבית למשך חודש וזאת בזמן שהעיר א-זהראא הפכה סביבנו לעיר רפאים. ואז הפגיזו עוד מגדלים באזור ופגז פגע בבית הדוד שלי. חלק מקיר נפל לי על הגב ופצע אותי.

ב- 5.11.23, יצאנו מהבית של דוד שלי כשאנו מניפים דגל לבן והלכנו לא-נוסייראת. משם עברנו לבית של עוד דוד שלי, ברחוב שראב בח'אן יונס, ושם נשארנו עד 9.12.23 ואז עזבנו שוב כי האזור הופצץ והבית נפגע. הרגשנו שח'אן יונס מסוכנת ועברנו לרפיח. חיפשנו לשכור בית, דירה או אפילו מחסן, כל מקום שאפשר לישון בו, אבל לא מצאנו כלום ונאלצנו לישון ברכב שלנו. אבא ואימא ואשתו של אחי אמונה והבנות שלהם ישנו בתוך הרכב ואני והאחים שלי ישבנו כל הלילה על המדרכה. נשארנו ככה יומיים עד שמצאנו מחסן להשכרה עבור 2,000 שקל לחודש ולקחנו את זה. זה לא היה מקום שראוי למגורים ולא היו שם מים ולא חשמל אז המשכנו לחפש משהו יותר טוב אבל לא מצאנו.

נשארנו במחסן חודשיים עד שהחלו השמועות על הפלישה לרפיח ואז החלטנו לעבור לדיר אל-בלח. תכננו לצאת ב-12.2.24. יום לפני כן אני ובן דוד שלי מוסא זיאדה הלכנו לאזור אל-מוואסי כדי לחפש אוהל למכירה שנוכל להקים בדיר אל-בלח. לקח לנו הרבה זמן למצוא ובסוף קנינו אוהל ב-3,200 שקל. כבר היה מאוחר אז ישנתי אצל הבן דוד שלי. סיכמתי עם אבא שלי שלמחרת בבוקר הם יעברו דרכי וניסע משם לדיר אל-בלח.

בשעה 1:45 לפנות בוקר התעוררתי מהפצצות וירי. בסביבות 2:30, שמעתי מעיתונאים שאני מכיר שהצבא הפציץ את המחסן שגרנו בו. אחר כך הבנתי שהיעד היה הבית של בעל המחסן ושמסגד חמזה גם נפגע קצת. ניסיתי להתקשר לבני המשפחה שלי אבל הטלפונים שלהם היו מכובים. יצאתי ברגל והלכתי לרפיח כמו משוגע יחד עם הבן דוד שלי. בדרך היה ירי ממטוסים. הבנו שפינו אותם לבית החולים אבו יוסף א-נג'אר והלכנו ברגל עד שם, מרחק של בערך עשרה קילומטר.

כשהגענו לבית החולים ראיתי שקים של גופות שעליהן כתוב "אנונימי - מסגד חמזה". פתחתי את השק הראשון ומצאתי חלקי גופה שלא זיהיתי. פתחתי עוד שק ועוד שק ובקושי הצלחתי לזהות את אבא שלי, את האח שלי מוחמד, ואת הבנות. אני לא חושב שהיו שם הגופות של כולם. ניסיתי לשאול אבל הפרמדיקים אמרו שזה מה שמצאו.

מאוחר יותר הלכתי למחסן, ומצאתי שם חלק מהטיל שנפל עליו. היו שם חלקי גופות עוד. אספתי אותם והבאתי אותם לבית החולים, ומשם הלכנו לבית הקברות וקברנו את כולם.

מאז אני לבד בעולם. איבדתי את המשפחה שלי. אין לי בית ואין לי עתיד. אני בוכה כל יום. הולך לישון ומתעורר לבד ואבוד. חזרתי מתורכיה חודש לפני שהמלחמה התחילה בגלל המשפחה שלי, כי אמא שלי רצתה מאוד שאתחתן. קווינו שהמלחמה תסתיים ונחזור לחיים שלנו, אבל הם הרגו את אמא ואת אבא ואת כל שאר בני המשפחה שלי. הם הרגו הכל.  כך הפכתי ליתום בודד. החיים שלי שחורים עכשיו. אני לא חושב שאי פעם אתגבר על הטראומה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-29.2.24