איסראא עזיזה (א-נזלי)

בת 30 ואם לשלושה, תושבת העיר עזה, מספרת על תלאות העקירה, על בני משפחתה שנפצעו בהפצצה, על הרעב ועל הקושי לספק מזון לילדיה:

תמונה

כשפרצה המלחמה, לא ממש הבנתי מה קורה. הייתי בבית שלנו, שהיה בשבילנו מקום בטוח ורגוע, עם בעלי, מוסטפא א-נזלי, בן 35, ושלושת הילדים שלנו, שאם, כיום בת תשע, תאלין, כיום בת חמש, וסאמי, שהיה תינוק וכיום בן שלוש. ואז פתאום, החיים שלנו השתנו לחלוטין – מחיים של ביטחון לחיים של פחד, אימה ועקירה.

כבר בהתחלת המלחמה, עקרנו מהבית למרכז של אונר"א בשכונת א-נאסר, ממערב לעיר עזה. לקחנו איתנו רק קצת ציוד בסיסי לילדים – בגדים ושמיכות. חמישה ימים אחרי שיצאנו מהבית, הצבא הפציץ והשמיד אותו לחלוטין.

בזמן שהיינו במרכז של אונר"א, הגיעו לשם טנקים והצבא צר עליו במשך שלושה ימים, ורק אז הצלב האדום פינה אותנו משם. אלו היו ימים קשים מאוד: היינו 30 בני אדם, לא היו לנו מספיק מים או אוכל, ונאלצתי לחלק בינינו את הכמות הקטנה שהייתה. סאמי היה תינוק, והפורמולה והחיתולים התחילו לאזול.

הפעם עקרנו לרחוב א-סחאבה בעיר עזה, שם שכרנו מחסן וגרנו בו למשך כמה ימים. היו הפצצות בכל מקום והמצב היה מסוכן מאוד. היינו לבד, בלי המשפחות שלנו, שהתפצלו. חלק מבני המשפחה שלנו עקרו לח'אן-יונס, אז אחרי כמה ימים החלטנו גם אנחנו לעקור דרומה. הלכנו בערך 3 קילומטרים עד למחסום נצרים: אני נשאתי את סאמי בידיים ובעלי נשא את הבנות. הגענו לכניסה למחנה א-נוסייראת מותשים לחלוטין, ולא ידענו לאן ללכת. התקשרתי למשפחה שלי ואחי לקח אותי ואת הילדים אליו. בעלי המשיך לרפיח, למשפחה שלו. אני והילדים נשארנו בח'אן-יונס בערך עשרה ימים, ואז הצטרפנו לבעלי ברפיח.

תמונה

אחר כך בני המשפחה שלי עקרו שוב, קודם לאזור אל-מוואסי בח'אן-יונס, ואז לדיר אל-בלח. במהלך העקירה שלהם, כשהם היו בדרכים, הצבא הישראלי הפציץ מסגד באזור. הרבה מבני המשפחה נפצעו: אבא שלי, מועין עזיזה, בן 64, נפצע ברגל שמאל והרופאים נאלצו לקטוע חלק ממנה; אמא שלי, סמירה עזיזה, בת 54, נפצעה מרסיסים ברגל ימין; אחי עבד א-רחמאן, בן 21, גם נפצע ברגל שמאל והרופאים נאלצו לכרות אותה; אחי חוסאם, סבל משבר ביד וברגל והשתילו לו פלטינות; האחיין שלי, ג'מאל, בן 13, נפצע ברגל ימין והרופאים נאלצו לקטוע אותה; והאחיות שלי בראא, בת 23 ומיסאא, בת 36, נפצעו בידיהן. לפני שנתיים הם נסעו כולם להמשך טיפול בקטאר.

בנוסף, דוד שלי ניהאד עזיזה, בן 54, וכמעט כל המשפחה שלו, נהרגו בהפצצה בזמן שהיו עקורים בא-זוואיידה, מצפון לדיר אל-בלח. רק שני הבנים שלו, בהאא ועלאא ושני הילדים של עלאא, ראונזה, בת 5 ונאהד בן 7, שרדו. שני הילדים נסעו למצרים עם דוד שלהם בהאא, כי אבא שלהם היה במצב נפשי מאוד קשה.

מאז, החיים שלי הפכו למלאי אובדן וכאב, ומאז שההורים והאחים שלי יצאו לקטאר, נוספה על זה גם בדידות קשה. קשה לי בלעדיהם ברצועה.

אחרי כמה זמן ברפיח, עקרנו לדיר אל-בלח, ושם גרנו באוהל במשך בערך שנה ועשרה חודשים. זאת הייתה תקופה קשה מאוד – אני והילדים בילינו כל היום בחיפוש אחרי "תכיות" – מטבחים קהילתיים, כדי לקבל אוכל ומים. הבת הגדולה שלנו, שאם, הייתה הולכת מרחקים ארוכים כדי להביא מים, והיינו מתחלפים בעמידה בתורים.

תמונה

הקושי הגדול ביותר היה תנאי התברואה הירודים הירודים במחנה, שירותים בלי מים, צפיפות גדולה מאוד ומחלות, חרקים ופרעושים. בני סאמי חלה בזיהום חיידקי וסבל מפצעים ודלקות.

בעלי לא ממש תפקד. מאז שאיבדנו את הבית הוא היה במצוקה נפשית קשה ורוב התקופה הזאת הוא רק ישן כל היום באוהל. הוא גם סבל מדופק מהיר. העובדה שלא היה יכול לפרנס את המשפחה שלו, והמראות שלי ושל הילדים עומדים מדי יום בתורים לאוכל ולמים וסובלים מרעב ומחסור, השפיעו עליו מאוד.

אחרי הפסקת האש, בינואר 2025, חזרנו לצפון הרצועה, לבית של המשפחה שלי, שגם הופצץ. שיפצנו בו חדר אחד כדי שנוכל לגור בו יחד עם המשפחה של בעלי. אבל אז החלה תקופה של מחסור קיצוני במזון. לא הצלחנו להשיג כלום כמעט – לא לחם, לא קמח ולא מצרכים בסיסיים. לפעמים הייתי הולכת שעות בחיפוש אחר אוכל, ולפעמים הצלחתי להשיג קצת קמח או מעט עדשים. לוויתי כסף מחברים כדי לקנות מזון. במהלך התקופה הזו אבא של בעלי נפטר בגלל הרעב.

אני זוכרת יום שבו הסתכנתי והלכתי למרכזי הסיוע בצפון הרצועה וכל מה שהצלחתי לקבל היה שלושה קילוגרם של קמח – אלה היו ימים קשים מאוד, שאני לא אוהבת להיזכר בהם.

אחרי הפסקת האש הנוכחית שהוכרזה באוקטובר 2025, המצב השתפר קצת, אבל אני עדיין נושאת בעול הפרנסה של המשפחה והטיפול בה. אני יוצאת מדי יום להביא מי שתייה, לחפש תכיות שנוכל לקבל בהן מזון, ולעמוד שם בתורים, התורים העלובים האלה. אני גם זו שהולכת למרכזי חלוקה של ארגוני הסיוע כדי לקבל חבילות מזון. בנוסף, אני גם מטפלת בחמותי, סלווא א-נזלי, בת 64, שסובלת ממחלות כרוניות – לחץ דם, סוכרת ובעיות גב, ואני זו שצריכה להשיג בשבילה את התרופות שלה.

בתחילת הפסקת האש הנוכחית, היו במערב העיר עזה בערך ארבע מטבחים של תוכנית המזון העולמית של האו"ם; באזור אל-כראמה, באזור החוף ובאזור מגדלי אל-פיירוז. הייתי הולכת מדי יום לאחת מהן כדי להביא אוכל לי, לילדים ולשאר בני המשפחה. הייתי מגיעה לאחד המטבחים בכל יום, בסביבות 11:00 בבוקר, עומדת בתור עד שקיבלתי אוכל ואז וחוזרת הביתה. תוכנית המזון העולמית סיפקה לנו עדשים, שעועית ולעיתים אורז וחתיכה או שתיים של בשר, אבל הכמויות לא באמת הספיק לנו כדי לשבוע.

אבל לפני בערך חודש, תוכנית המזון העולמית צמצמה את מספר המטבחים שלה בצפון הרצועה, וכיום נותר רק מטבח אחד באזור אל-כראמה. עכשיו יש במטבח הזה תורים ארוכים וצפופים ואין מספיק אוכל לכולם והרגשתי חוסר נוחות כשנאלצתי לעמוד בצפיפות עם גברים ובחורים צעירים. בסוף לא יכולתי ללכת לשם יותר ולא היה לי איך להשיג אול לילדים שלי.

נאלצתי לחפש תכיה אחרת במערב העיר עזה. בסוף, מצאתי תכיה של השף פאתן אל-מהדון, ומאז אני הולכת אליה מדי יום. גם בתכיה הזאת יש תורים ארוכים של עקורים וצפיפות רבה, אבל ברוך השם, בכל יום אני מצליחה לקבל צלחת אוכל. התכיה הזו מגוונת ונקייה ומגישים בה מאכלים עממיים כמו מופתול, סמאקיה ורומאניה, ולעיתים גם קינוחי אורז וחלב לילדים. היא לא שייכת לתוכנית המזון העולמית אלא לעמותת "תכיית עזה לצדקה". בגלל ריבוי העקורים שמגיעים לשם, כמות האוכל שמקבלים לא באמת מספיקה, אבל כדי לפצות את הילדים, פאתן מכינה להם גם ממתקים כדי שיחזרו הביתה לפחות עם משהו מתוק.

המצב הכלכלי הקשה מחייב אותי להסתמך על התכיה, כי מצרכים לארוחה אחת ביתית עולים פה יותר מ-100 שקלים. אין לי שום אפשרות לקנות ירקות או בשר בשוק. גם גז בישול כמעט ושאי אפשר להשיג פה, רק בכמויות מאוד קטנות, והעצים להבערת מדורה גם יקרים ולא ממש זמינים. מכל הסיבות האלה התכיה היא האפשרות היחידה שלנו לאכול ואני והילדים נאלצים לפנות אליהן מדי יום. אני רק מקווה שהתכיה הזו תמשיך לתפקד כמו עכשיו, ושלא נפגע שוב מסגירה שלה, כמו שקרה למטבחים של תוכנית המזון העולמית בצפון הרצועה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-7.6.26