ח'דיג'ה אל-עטאר

בת 29 ואם לארבעה, תושבת העיירה ג'באליא, סיפרה כיצד משפחתה העקורה סובלת מרעב ותנאי מחיה קשים, ועל בתה בת השנה וחצי הסובלת מתת-תזונה קשה הפוגעת בהתפתחותה:

תמונה

ביום שהתחילה המלחמה בעזה, בשבת ה-7.10.23, התעוררנו מקול של ירי רקטות ולא ידענו מה קורה. המצב הסלים מהר ומטוסים התחילו להפציץ כל מקום ברצועה ללא הפסקה. הם הפציצו בתים ללא התראה, מסגדים בזמן תפילה ובתי-ספר. אני הייתי בהריון בחודש השישי עם בתי נג'אח, שהיא היום בת שנה וחצי, וגרתי עם בעלי, מחמוד אל-עטאר, בן 29, ושלושת הילדים שלנו, מרים, בת 11, אמירה, בת שמונה, ועיסאם, בן חמש, בעיירה ג'באליא שמצפון לעיר עזה, בבית משפחתי בשטח של 250 מ"ר שחלקנו עם האחים של בעלי.

מהיום הראשון למלחמה, התחילו תושבים באזורים שסמוכים לגדר, בצפון ובמזרח, לברוח מחשש שייפגעו. ישראל יצרה "חגורת אש" –הפצצות מסיביות של אזורי מגורים בעשרות טילים שנורו בו-זמנית ממטוסי קרב. זה הרגיש כמו רעידת אדמה עצומה: בתים קרסו והאזור הפך לעיי חורבות. מי שהיה בתוך הבתים נהרג, והאחרים חוו פחד נורא. דלתות וחלונות עפו מעוצמת ההפצצות. ילדים, נשים וקשישים צרחו. הרגשנו שאנחנו בגיהינום. מעולם לא הרגשנו פחד כזה.

נשארנו בבית למרות ההפצצות מסביב והפגיעה בבתים בסמוכים מירי ארטילרי אקראי. כל יום, רחפנים פיזרו כרוזים שהורו לנו לעזוב את ג'באליא ולעבור דרומה, אבל סירבנו כי לא היה לנו לאן ללכת. אחרי 40 יום התחלנו להרגיש שהמוות מתקרב אלינו. רעש הטנקים הלך וגבר וההפגזות התקרבו.

ב-17.11.23, בשעה 20:00, הצבא נכנס לשכונה שלנו. נשארנו כלואים בבתים תחת הפגזות וירי ללא הפסקה, עד השעה 7:00 למחרת. כשהירי נרגע מעט, יצאנו משם יחד עם מאות אנשים. לא לקחנו שום דבר, אפילו לא בגדים להחלפה. רצתי ברחובות עם בעלי והילדים תחת הפגזות חסרות הבחנה מכל עבר. שמענו צרחות של נשים וילדים, וראינו עשרות גופות מוטלות על האדמה ובעגלות. אנשים רצו בבהלה וחיפשו מישהו שייקח את הפצועים לבתי החולים.

יצאנו מהשכונה ברגל בלי לדעת לאן. בעלי החליט שנעבור דרומה בתקווה שנמצא שם ביטחון. הלכנו ביחד עם אלפי עקורים בכל הגילאים לאורך רחוב סלאח א-דין עד לכיכר אל-כוויתי, ומשם למחסום נצרים שהצבא הישראלי הקים. חיכינו במחסום מ-7:00 עד 17:00, ורק אז הרשו לנו לעבור דרומה.

המשכנו ברגל עד רפיח. לא היה לנו אפילו שקל אחד. כל אותו יום לא אכלנו כלום. הגענו לרפיח מותשים מרעב וצמא ושרופים מהשמש. כשנכנסנו לעיר, התמוטטתי מרוב עייפות וירד לי דם מהאף. בסוף, בעלי מצא מחסה בכיתה קטנה בבית הספר אל-קודס ליד כיכר אל-עוודה. היינו בכיתה הזו עם עוד 12 משפחות, בצפיפות איומה. ישנתי על הרצפה עם הילדים, על שמיכה אחת בלי מזרן. סבלתי מקור, מעייפות, מכאבי גב וממחסור חמור באוכל. הייתי מותשת וחלשה והתחננתי בפני בעלי שישיג משהו לאכול כי פחדתי על העובר ברחם שלי. בעלי ישן בחצר בית הספר כי לא היה מקום בפנים. התחלנו לאכול ממה שסיפקה ה"תכיה" (בית התמחוי) בבית הספר: עדשים ואפונה, ולפעמים היו אטריות משימורים.

המצב ברפיח היה קשה מאוד. מאות אלפי אנשים נהרו לשם כדי למצוא מחסה, והעיר התמלאה לגמרי תוך יומיים. המחירים עלו בצורה מטורפת ושק קמח עלה בין 700 ל-1,400 שקלים. לא הצלחנו לקנות כלום. בעלי חיפש עבודה ובקושי מצא משהו, כדי לספק לנו אוכל ובשבילי ויטמינים בגלל ההיריון.

ב-5.12.23, כשהייתי בחודש השמיני, התחלתי להרגיש כאבים חזקים בבטן ובגב. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הקור ומהשינה על הרצפה, אבל כשהגעתי לבית החולים האמִיראתי ליולדות בתל א-סולטאן, הרופאים אמרו שאני סובלת מתת-תזונה חמורה ושהם צריכים לעשות ניתוח קיסרי כדי להציל את החיים שלי ושל התינוקת.

תמונה

עברתי את הניתוח וכך נולדה נג'אח. היא נולדה בתת-תזונה חמורה והייתה במצב קשה. העבירו אותה לפגייה והיא הייתה שם שלושה ימים בין חיים למוות. כשהמצב שלה התייצב חזרתי איתה לבית הספר אל-קודס, ושכנים הביאו לי מזרן ושמיכה.

נשארנו בבית הספר עד 6.5.24. אחרי שהצבא איים לפלוש לעיר, ההפצצות התקרבו אלינו ונאלצנו שוב לעזוב. יצאנו ברגל לאזור מורג שבין רפיח לח'אן-יונס, ליד בית הספר אל-ספווה. הקמנו שם אוהל מבד. לא היה לנו כסף ולא קיבלנו עזרה מאיש. בעלי התחיל לקבץ נדבות. במשך שבועיים אחרי שהגענו לשם, אכלנו רק מהכסף שבעלי הביא מקיבוץ נדבות או משאריות מזון שהוא מצא באשפה. חיינו כמו בגיהינום – בלי כסף, בלי אוכל, בלי מחסה.

נשארנו בח'אן-יונס שלושה חודשים. סבלנו מרעב, השפלה, מחסור במים וחוסר גישה לשירותים. בסוף יולי 2024, טנקים התקרבו לאזור והתחילו להפגיז. ברחנו שוב, תחת אש, הפעם לדיר אל-בלח שבמרכז הרצועה. ישנו שם ברחוב החוף באוהל עם עוד 30 אנשים בערך.

בינתיים ראיתי שנג'אח לא גדלה. היא סבלה מתת-תזונה חמורה והייתה מיובשת. לקחתי אותה לבית-החולים האמריקאי ליולדות באזור א-זוואידה, במרכז הרצועה, והרופאים אמרו שהיא במצב קשה מאוד בגלל מחסור ממושך באוכל ובוויטמינים. התחלתי להביא אותה לשם למעקב והיא קיבלה שם הזנה תוך ורידית ארבע פעמים בשבוע.

כמעט כל יום שלחנו את מרים ל"תכיה", להביא אוכל לצהריים ולערב. לרוב היא קיבלה עדשים או אורז. לפעמים נשארנו יומיים או שלושה בלי אוכל כי ה"תכיות" לא פעלו, וחילקנו בינינו את תוספי התזונה שהיו מיועדים לנג'אח. לפעמים, בעלי ואני ויתרנו על הארוחה שלנו כדי שהילדים יאכלו.

המשכנו כך עד שהוכרזה הפסקת האש ב-19.1.25. נשארנו עוד שבוע בדרום ואז חזרנו ברגל לעיר עזה, כי הצבא אסור על כניסת רכבים. כשהגענו לג'באליא, מצאנו את הבית שלנו הרוס. עברנו לגור במחנה עקורים ברחוב חלאווה בג'באליא, יחד עם בערך 1,200 משפחות שאיבדו את בתיהן.

השקט לא נמשך הרבה זמן. ב-18.3.25, התחדשה המלחמה ושוב החלו ההפצצות. המעברים נסגרו והתחיל מחסור חמור באוכל. המחירים הרקיעו שחקים: שק קמח הגיע למחיר של ל-1,500 ש"ח. לא היה לנו מה לקנות.

היום אנחנו חיים ממה שמספקת הנהלת המחנה – חצי קילו קמח פעם ביומיים. אני לשה בצק ואופה פיתות על מדורה, כי אין גז בישול כבר יותר משלושה חודשים. בגלל הבישול על מדורה נכוויתי ביד ימין ויש לי כוויות מדרגה שלישית, שלא מטופלות וקשה לתפקד ככה.

אחרי שהתחדשה הלחימה, הרבה "תכיות" הפסיקו לפעול למרות שהן היו מקור המזון העיקרי של האנשים. רוב האנשים נותרו רעבים. כבר יותר מחודש שלא מקבלים ארוחות מבושלות. אנחנו נאלצים לקבץ נדבות כדי להשיג לילדים ארוחה אחת ביום, ובמיוחד לנג'אח.

אנחנו יושבים באוהל חסרי אונים, ומקווים שאלוהים יעצור את המלחמה הזאת שלקחה מאיתנו הכול: את הבית, האוכל, השקט. אנחנו לא יודעים איך אנחנו מצליחים לשרוד את הימים בלי אוכל. לפני כמה ימים קיבלנו 4 קילו של תערובת לאפייה שמורכבת מקמח חיטה, קמח עדשים, פסטה טחונה וקצת שמרים. אפיתי מזה לחם אבל הוא יצא קשה מאוד. בכל זאת אנחנו אוכלים אותו, כדי להשקיט את הרעב שאנחנו נמקים בו כבר חודשים. אנחנו רק מחכים לרגע שהמלחמה הזאת תסתיים.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח, ב-18.5.25