ח'מיס אל-אערג'

בן 52 ואב לשבעה, מספר על הרעב הקשה במחנה העקורים בצפון הרצועה שאליו עקר עם משפחתו לאחר שביתם נפגע בהפצצה

תמונה

לי ולאשתי יש ארבע בנות ושלושה בנים ועד למלחמה גרנו במחנה הפליטים ג'באליא ועבדתי בישראל. בתחילת המלחמה לא יצאנו מהבית שלנו. שמענו את ההפצצות הישראליות בלי הפסקה וזה היה כל כך מפחיד שלא העזנו לצאת בכלל. ראינו בטלוויזיה אנשים נהרגים בבתים שלהם וברחובות ומלא אנשים נעקרו מהבתים שלהם ועברו לאזורים אחרים במחנה או לעיר עזה ולדרום הרצועה. לנו אין קרובי משפחה או חברים בדרום אז העדפנו להישאר בבית. שמענו מאנשים שגם בכביש סלאח א-דין שמוביל לדרום הרצועה היה מחסום של הצבא הישראלי וכל הזמן גם שם היה ירי. היה מאוד מסוכן בחוץ וחיינו בחרדה מתמדת.

בתחילת ינואר 2024 הפציצו את הבית של השכן שלנו וגם הבית שלנו נפגע. כל מה שהיה לנו נשרף ולא נשאר מה לקחת משם. הכול נהרס. זה היה בית חד-קומתי שבניתי בהדרגה והשקעתי בזה את כל החיים שלי. נאלצנו לעבור למחנה עקורים בבית ספר בג'באליא. ישנו באחת הכיתות בצפיפות נוראית, ממש אחד על השני. היו ימים שישנתי על כיסא מחוץ לכיתה רק להימנע מהצפיפות הזו. היו שם אלפי אנשים שנעקרו כמונו מהבתים שלהם. בזמן שהיינו שם התפשטו שם מחלות בגלל הלכלוך והמחסור במים.

היינו שם חודש ואז עברנו למחנה עקורים אחר באל-פאלוג'ה שאנחנו נמצאים בו עד עכשיו. אין כאן אוכל או מים. בעצם אין כאן כלום. גם בשוק אי אפשר להשיג אוכל, לא קופסאות שימורים, לא קמח ולא אורז. אפילו שעורה כבר אין. לפעמים אנחנו מצליחים למצוא ח'וביזה בצידי הרחובות או בשדות ואנחנו מלקטים אותה ואם אנחנו מצליחים למצוא קרטון או עצים כדי להבעיר מדורה אנחנו מבשלים אותה במים ואז אוכלים את זה יום-יומיים ולפחות מצליחים לישון יותר טוב בלילה. בעבר אכלנו ח'וביזה אולי פעם בשנה ועכשיו היא כמעט מקור התזונה היחיד שלנו. בארבעת הימים האחרונים לא ישנו בכלל מרוב רעב כי פשוט לא אכלנו כלום. לא הצלחנו להשיג שום אוכל. אני כל הזמן עסוק רק בחיפוש אחרי אוכל, וזה מדיר שינה מעיני גם בלילה.

כולם פה במחנה חיוורים מרוב רעב ובקושי מצליחים לעמוד על הרגליים. כבר התפרצו פה מחלות כמו צהבת נגיפית. הרבה אנשים סובלים כל הזמן מבחילות וסחרחורות בגלל הרעב.

כל זה בנוסף להפצצות הבלתי פוסקות ולפחד המוות ששורר פה.

לא התקלחתי כבר עשרה ימים כי לא תמיד יש מים וכשיש אנחנו שומרים אותם כדי לנקות את השירותים. מכל של 6 ליטר מים, שלא באמת ראויים לשתייה, עולה חמישה שקלים. זה המון כסף בשבילנו. הבן שלי יוסף, בן 17, הולך בערך קילומטר עד למקום שבו אפשר למלא מים ומחכה שעות בתור רק כדי למלא שני מכלים שעליהם צריך לשלם. באחד אנחנו משתמשים לשתייה, למרות שאלה לא מים נקיים, ובשני לרחצה. הילדים עדיין לובשים את אותם בגדים שלבשו כשעזבנו את הבית ואין לנו מספיק מים לכבס אותם.

אנחנו לא יכולים לתת כלום לילדים שלנו, לא יכולים לספק את הצרכים שלהם, וזו הרגשה נוראית. אלה החיים שלנו עכשיו. כל יום בוקר אנחנו מתעוררים לעוד יום מייאש של חיפוש אחר אוכל.

*העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח, בטלפון ב-20.2.24