כיפאח אל-חסנאת

בת 42 ואם לשבעה, סיפרה על פציעתם של בעלה ובנה בימיה הראשונים של המתקפה על הרצועה ועל העקירה מביתה בעיירה אל-מור'ראקה, הרעב ועל הקשיים הייחודיים שעמם מתמודדות כיום נשים במחנות העקורים בעזה:

תמונה

לפני המלחמה, גרתי עם בעלי, איסחאק, בן 42, ועם שבעת ילדינו: מוחמד, בן 20, חמזה, בן 19, רואא, בת 17, מואאייד, בן 16, סאמר, בן 13, אסעד, בן 12 ודימא, בת 5, בעיירה אל-מור'רקה, מדרום-מערב לעיר עזה, והיו לי חיים פשוטים מאוד.

בבוקר הייתי מתעוררת, מתפללת את תפילת השחר, ואחר-כך מעירה את הילדים ומכינה להם ארוחת בוקר. אחרי שהם היו הולכים לבית-ספר, הייתי יושבת לשתות קפה לקול שירתה של פיירוז, ואז מתחילה את עבודות הבית. זה היה הטקס הקבוע שלי. התחלתי תמיד עם הגינה, הרגשתי כאילו הגינה שלי קוראת לי מהבוקר. היו בה עצי זית שנטעתי, בזיליקום, נענע וכמה סוגי ירקות ששתלתי. גידלתי גם תרנגולות והייתי מאכילה אותן, משקה את הגינה, מנקשת עשבים ואת שאר עבודות בגינה, שעשו אותי מאושרת מאוד.

אחר-כך הייתי נכנסת הביתה ומתחילה את עבודות הבית היומיות. היה לנו מים זורמים בכל שעות היום. קיבלנו חשמל באופן סדיר לפי לוח זמנים, וכשהיה חשמל, הייתי אופה לחם. היו סביבי קירות. היה לי חדר משלי. היו לי בגדים. הייתה לי מכונת כביסה והייתי מנקה את הבית בעזרת כל הציוד וחומרי הניקוי שהייתי צריכה. בצהריים, הילדים היו חוזרים מבית הספר, ואחרי שאכלו, הייתי עוזרת להם עם שיעורי הבית. אחר-כך, הייתי מכינה קנקן תה ופופקורן ויושבת איתם, והיינו מדברים ומבלים ביחד. בערב, בעלי היה חוזר מהעבודה, היינו אוכלים יחד ארוחת ערב וצופים בסדרה בטלוויזיה, ולפני השינה, עקבנו אחרי החדשות ברשתות. 

היו לי חיים כמו בגן עדן, ומאז ה-7 באוקטובר אני בגיהינום. בהתחלה שמענו ירי, ואז הילדים שלי חזרו מבתי הספר בריצה והחשמל נותק. אני ובעלי היינו מתוחים מאוד וחששתי מהגרוע ביותר, אבל לא יכולתי לדמיין לאיזה סיוט החיים שלנו עומדים להפוך, אין מילים לתאר את הפחד והגיהינום שאנחנו חיים בהם.

תמונה

שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה, ב-10.10.23, בעלי ביקר את האחים שלו, שגרו במרחק של כ-200 מטר מאיתנו, עם הבן שלנו מוחמד. בזמן שהתפללתי את תפילת אחר הצהריים, הייתה הפצצה כבדה, מטוסים הפציצו במוקדים שונים ויצרו חגורת אש. זה נשמע והרגיש כמו רעידת אדמה. מרוב פחד, הפסקתי את התפילה. ראיתי אנשים רצים לכיוון המקום שהופצץ, ושמעתי אותם אומרים שהותקף הבית של משפחת אל-חסנאת. אמרתי לילדים "אבא הותקף!" ורצתי לשם יחד איתם, יחפה, בבגדי התפילה.

מה שראיתי כשהגעתי, נראה כמו לקוח ממחזות יום הדין. בניין של שלוש קומות שקרס על האדמה, עצי זית בני עשרות שנים שנתלשו ממקומם, אבק בכל מקום. חטפתי הלם, והתחלתי לצעוק כמו משוגעת, "מה קרה?! מה קרה?! מי נהרג ומי נפצע?!" כשהתחילו להוציא את ההרוגים מתחת להריסות רצתי אחריהם ושאלתי, "מי מת?? איפה בעלי, איפה הבן שלי, איפה הגיסים שלי??", אבל אף אחד לא ענה לי.

ואז ראיתי שמוציאים מתחת להריסות את הגיסים שלי מרעי, בן 38, מוסעב, בן 32, ומוחמד, בן 28, עם אשתו איה, בת 17. הם התחתנו רק כחמישה חודשים לפני-כן, ואת גיסי, עז א-דין, בן 26 - כולם נהרגו. עם כל הרוג שהוציאו מההריסות, הלב שלי נמחץ מכאב. נישאתי צעירה והתבגרתי לצד הגיסים שלי, אחיו הקטנים של בעלי, שהיו יתומים מאב והוא דאג להם מאז שכולם היו קטנים.

בינתיים, נודע לי שעוד לפני שהגעתי חילצו את בעלי, שנפצע, ופינו אותו לבית חולים. היה לו דימום בכבד, נחתכו לו גידים בידיים והיו לו פצעים במקומות שונים בגוף. הבן שלי, מוחמד, נפגע ברגליים, וגיסי מואאמין נפצע קל. חזרתי לילדים שלי, ולא יכולתי ללכת לבית החולים באותו יום, כי לא רציתי להשאיר אותם לבדם בבית. הם בכו קשות על הדודים שלהם ועל אביהם. חמזה היה עם אביו ואחיו בבית החולים.

למחרת בבוקר, הפציצו את בית השכנים שלנו, והכל התכסה אבק. הזמנתי מונית ולקחתי את הילדים למחנה הפליטים א-נוסייראת, כי המצב באל-מור'ראקה היה מסוכן מאוד, המוות רדף אותנו והפחד השתלט עלינו. בא-נוסייראת השארתי את הילדים אצל קרובי משפחה, ומשם נסעתי לבית החולים שוהדאא אל-אקצה, בעיר דיר אל-בלח, כדי לראות את בעלי והבן שלי.

כשהגעתי לבית החולים, בעלי היה בטיפול נמרץ. הוא שאל אותי על האחים שלו, ונאלצתי לספר לו שמרעי, מוסעב, מוחמד ואשתו ועז א-דין נהרגו. הוא היה המום. הוא שאל אותי אם קברו אותם, וכשאמרתי לו שכן, הוא התחיל לצעוק שלא נפרד מהם ולא הספיק לראות אותם בפעם האחרונה, זה היה קורע לב וכואב מאוד.

מכאן והלאה, החיים שלי התהפכו, ומצאתי את עצמי במעגל של גיהינום: בעלי והבן שלי פצועים בדיר אל-בלח ובני חמזה איתם, שאר הילדים בא-נוסייראת, הפצצות בכל מקום. בני מוחמד עבר טראומה בהפצצה בילדות, ומאז אינו מדבר וסובל מבעיות נפשיות. בתקופת האשפוז שלו בבית החולים, הוא התחיל להרטיב את בגדיו. נסעתי כל יום לבית החולים ובחזרה לילדים בבית, והתחבורה הייתה קשה מאוד ולא תמיד היה לי איך לנסוע. כל הזמן נמשכו ההפצצות, והילדים שלי פחדו אפילו יותר מקודם. הקטנים התחילו גם הם להרטיב.

תמונה

בשלב הזה, היינו צריכים לעזוב את הבית של קרובי המשפחה שלנו, ועברנו לבית ספר שהפך למחנה עקורים במחנה א-נוסייראת. לא היה לנו כלום, אפילו לא בגדים להחלפה. קרובי משפחה תרמו לנו מעט שמיכות ומזרונים, וכולנו, אני וחמשת הילדים שאיתי, ישנו בצפיפות על המזרונים בכיתה שהייתה מלאה עקורים. יותר מהכל, העסיקה אותי המחשבה איך להשיג אוכל לילדים שלי, לבעלי ולשני הבנים שלי שנמצאים בבית החולים. הייתי מחכה כל יום לסיוע שקיבלנו בבית הספר, אבל זה לא הספיק.

התעייפתי מאוד מההתרוצצות מבית החולים לבית הספר ובחזרה, והתחלתי לבקר פחות בבית החולים. כשאנשים שאלו אותי לשלום בעלי ובני מוחמד, בכיתי ולא יכולתי לענות. לא נותר בי כוח. נאלצתי גם לעמוד שעות בתורים לשירותים ולמים, והתחלתי לסבול מדימום ומחולשה קשה. הייתי מתעוררת עם שחר, רק כדי לעמוד בתור כדי למלא מכל קטן של מים.

יום אחד חזרתי מותשת מביקור בבית החולים, וכשהתיישבתי, אחת הנשים במחנה העקורים אמרה לי, "הכיסא מלא דם!". הבת שלי ועוד עקורה לקחו אותי מיד ברגל לבית החולים אל-עוודה, במחנה א-נוסייראת. עשו לי בדיקות דם, וגילו שרמת ההמוגלובין שלי היא 5. הרופא אמר לי שהחיים שלי בסכנה ואני צריכה לעבור ניתוח כדי לעצור את הדימום, ושלחו אמבולנס בדחיפות כדי להביא מנות דם מבית החולים שוהדאא אל-אקצה. נתנו לי מנות דם והרופא אמר שאם הדימום לא יעצר, יאלצו לכרות לי את הרחם, וכך קרה. למחרת עברתי את הניתוח ושוחררתי מבית החולים עוד באותו יום בגלל העומס שהיה שם. אחרי שעברתי את הניתוח, הדימום נמשך, וחיפשתי בכל מקום חתיכות בד כדי להשתמש בהן במקום תחבושות.

חזרתי למחנה העקורים על עגלה רתומה לחמור, כי לא מצאתי תחבורה אחרת. כשהגעתי מצאתי את הילדים שלי רעבים, אז הסתובבתי בין העקורים וביקשתי שילוו לי לחם. זה היה הדבר שהכי הכאיב לי, שלא היה לי במה להאכיל את הילדים שלי.

המצב במחנה העקורים היה מחריד, והצפיפות היתה איומה. הילדים סבלו מאוד מהמצב הזה, ואלו היו ימים כואבים מאוד, במיוחד בשבילנו הנשים. המצב הבריאותי שלי החמיר את הקשיים הכרוכים בשימוש בשירותים. אני צריכה ללכת הרבה לשירותים, ובכל פעם אני מתביישת כי כל העולם רואה ויודע שאת בדרך לשירותים. אני נשבעת באלוהים שהייתה היתה תקופה שלא יכולנו להתקלח שם ולא החלפנו בגדים. לא האמנתי שאגיע ככה לתחתית, אבל נאחזתי בחיים. אחרי חודשיים בעלי שוחרר מבית החולים והצטרף אלינו במחנה העקורים. אחרי כחודשיים, שוחרר הבן שלי, מוחמד, מבית החולים והוא ישן עם אבא שלו, כמו כל הגברים, בחצר בית הספר. אנחנו, הנשים והילדים, ישנו למעלה בכיתות. הייתי יורדת אליו בבוקר כדי לראות מה מצבו, להחליף לו בגדים וללוות אותו לשירותים.

באותה תקופה הרעב העצים. השווקים התרוקנו מסחורות, ובעלי היה זקוק לתזונה בריאה כדי להחלים. לא היה גז לבישול. הייתי מסתובבת עם הבנים שלי ואספנו נעליים ישנות וחפצי פלסטיק כדי להדליק אש ולהכין קצת אוכל. בגלל האש והעשן התחלתי לסבול מכאבים חזקים בחזה, ברמה בלתי-נסבלת, והם נמשכים עד היום הזה.

בתקופה ההיא אזל גם הקמח. כשהייתי משיגה קמח, הייתי אופה לילדים כמות קטנה מאוד של לחם ומחלקת ביניהם שווה בשווה. הילדים שלי בכו מרוב רעב. רק חלק מהעקורים קיבלו סיוע, והכעיס אותי שהחלוקה לא הוגנת. היו גם אנשים שגנבו חלק מהסיוע, שממילא לא היה הספיק. כמהתי לכוס תה מתוק, לשבת ולשתות יחד עם הילדים ועם בעלי. מרוב שרעבנו, להבל הפה שלנו היה ריח רע. הילדים שלי היו אומרים, "אנחנו רעבים", ובעלי היה מסתכל עלינו ובוכה.

לא נותרה לי ברירה. אמרתי לעצמי, "גם אם אמות, אני חייבת לחזור לבית שלי כדי להביא קמח ובגדים". היה לי שעון. נתתי אותו לבת שלי רואא, ואמרתי לה: "תענדי את השעון. אם אמות הוא ישאר לך כמזכרת ממני". הלכתי לבית שלנו באל-מור'ראקה עם בני מואאייד. ירו עלינו אש חיה כמו גשם. מואאייד אמר לי, "אמא, בואי נחזור, זה מסוכן מדי". אבל אני התעקשתי ללכת. כשהגעתי הביתה, מצאתי קצת בגדים, שקית מלח, קצת אורז. הייתי מאושרת שמצאתי קצת אוכל ונעליים לילדים שלי. אי אפשר לתאר כמה הילדים שלי שמחו כשהם נעלו את הנעליים שלהם.

אחר-כך, הצבא הישראלי ציווה לפנות את א-נוסייראת. בכיתי וחיבקתי את הילדים שלי. לא היה לנו לאן ללכת ולא היה לי כסף לשלם עבור הסעה לרפיח. עלינו על עגלה רתומה לבהמה והגענו לעיר דיר אל-בלח. לא היה לי כסף לקנות אוהל משלי אז הקמנו אוהל עם כמה קרובי משפחה של בעלי, אבל הוא היה קטן מדי ובקושי הכיל את כולם. ככה איבדתי גם את הפרטיות שלי. הילדים של כולנו רבו ביניהם כל הזמן, וגם ביני לבין הקרובים של בעלי התעוררו בעיות בגלל הדברים הכי פשוטים.

השירותים היו רחוקים מאוד, ואני והבת שלי נאלצנו ללכת ברגל חצי שעה כדי להגיע אליהם. התחלתי להתאפק, רק כדי להימנע מהליכה לשירותים, וזה גרם לי לבעיות במתן שתן. אני והבת שלי סבלנו גם ממחסור בתחבושות היגייניות, שאזלו מהשווקים. לא הצלחתי אפילו למצוא בגדים כדי לגזור מהם חתיכות בד כתחליף לתחבושות.

היה קר מאוד בתוך האוהל, ובחורף כשירד גשם הוא הוצף והבגדים והשמיכות שלנו נרטבו. הרגליים שלנו הכחילו וכפות הידיים נסדקו מהקור. הילדים הקטנים שלי לא שלטו במתן שתן בגלל הקור העז.

אחרי זמן מה, אלתרנו לנו חדר שירותים משלנו ליד האוהל. אלה היו שירותים פרימיטיביים, אבל אני הרגשתי כאילו זכיתי בוילה, יחסית לסבל של השירותים הרחוקים והמשותפים עם שאר העקורים.

אחר-כך, פתחו נקודות לחלוקת סיוע. אלה היו מהימים הקשים ביותר שעברו עלינו. הבן שלי, חמזה, היה הולך להביא סיוע, למרות שאסרתי עליו ללכת לשם מחשש לחייו. אבל הוא התעקש, ואמר לי: "גם ככה אני מת! אנחנו רעבים. רוצים לאכול". הוא היה הולך בלילה לנצרים, מסכן את חייו כדי להביא לנו קצת קמח וקופסאות שימורים, ואני הייתי מתיישבת עם בגדי התפילה להתפלל ורק מדמיינת שבאים ומודיעים לי שהוא נהרג. כשהוא היה חוזר בשלום, הייתי מתנפלת עליו בחיבוקים ונשיקות.

בכל פעם ששמעתי על טבח בנצרים, הייתי מתלבשת ויוצאת לרחוב כדי לשאול על את הבחורים שחזרו מנקודות הסיוע על חמזה, או הולכת לחפש אותו בין ההרוגים בבתי החולים. האחיין שלי, עמאר אל-חוסני, בן 24, נהרג בנקודת הסיוע בנצרים. שבוע אחר-כך, נהרג הדוד שלו מצד אבא, מועתאסם אל-חוסני, בן 38, בזיקים, והשאיר אחריו יתומים, ילדים קטנים. עשרה ימים אחריו, נהרג בעלה של אחותי ביסאן, בן 27, בזיקים, וגופתו לא נמצאה. ביסאן הלכה לחפש אותו בעצמה ומצאה שכלבים טרפו את גופתו וגררו אותה. היא זיהתה אותו לפי הנעליים. היא הזמינה אמבולנס שפינה את שיירי הגופה לבית החולים א-שיפאא.

אני לא יודעת איך הצלחנו לעבור את תקופת הרעב החמור. הייתי שלד ועצמות, בקושי עמדתי על הרגליים ואני לא מבינה איך העולם רק צפה בנו מתים מרעב! לפני המלחמה שקלתי 85 קילוגרמים והיום אני שוקלת רק כ-55.

אחר-כך חזרנו למחנה א-נוסייראת, כדי להיות קרובים לעיירה שלנו אל-מור'ראקה. אנחנו פה עד היום, גרים באוהל, ועדיין עוברים סבל אינסופי. אני מדליקה אש דבר ראשון בבוקר, אוספת עם הילדים שלי ניירות וחתיכות עץ כדי להזין אותה ולהכין אוכל ומחכה בתור לתכיה (מטבח צדקה). אנחנו מתחלקים שם לכמה תורים כדי להשיג כמות זעומה של אוכל. בשביל להשיג מכל אחד של מים לשתיה, מחכים שעות ארוכות למכליות המים תחת השמש הקופחת ובקור העז. לפעמים מחכים ובסוף לא משיגים כלום, כי יש כל כך הרבה עקורים שמנסים להשיג קצת אוכל ומים.

באחת הפעמים, כשבתי רואא חיכתה לאוכל, וכשהגיע התור שלה האוכל כבר נגמר, היא פרצה בבכי. האחראי שם שאל אותה: "למה את בוכה?" והיא אמרה לו: "כי לא הצלחתי לקחת אוכל", אז הוא נתן לה מהאוכל שהקצה לביתו. כשרואא סיפרה לי את זה בכיתי מאוד. עד היום אני בוכה כשאני נזכרת בסיפור הזה. תמיד הרגשתי נבוכה בתור למשאית המים ולתכיה, והילדים שלי יצאו כמוני. הלב כואב.

אסרתי על בני חמזה לעמוד בתור ללחם במאפיה, כי שם פרצו כל הזמן קטטות, והעדפתי לעמוד בתור בעצמי. הייתי יוצאת בשעה 2:00 בלילה כדי לעמוד בתור ללחם עם נשים אחרות, למרות שהחלוקה התחילה רק ב-6:00 בבוקר. עד שסוף סוף קיבלתי את חבילת הלחם, הייתי נחנקת מהדוחק. יום אחד, כשהיו שם המוני עקורים, ודחיפות והידחפויות, הרגשתי שבחור אחד מחכה כדי לחטוף לי את חבילת הלחם. חיבקתי חזק את החבילה ובקושי רב דחפתי את עצמי אל מחוץ להמונים. יצאתי חנוקה, ובלי כיסוי ראש. זה היה יום קשה מאוד עבורי, הרגשתי שאני עומדת למות. כל כך אכזרי, אבל אין לא הייתה לי ברירה אלא לדאוג לצרכים של ילדיי.

היום אני קוראת לעזה "עיר העצב". אני מבקשת למות, כי מאוד קשה לחיות בעזה. אני נשבעת שפעם, בתקופת ההרעבה, התפללתי לאלוהים שאני והילדים שלי ניהרג כבר. זה עדיף על לחיות את ההשפלה הזאת.

מאז שהתחילה המלחמה אני מכבסת ביד, וזה מעייף ומתיש אותי. הידיים שלי כואבות, ולפעמים אני לא יכולה לפשוט בעצמי את הבגדים שלי כי אני לא מסוגלת להרים את הידיים, והבת שלי רואא צריכה לעזור לי. גם הבישול על האש פגע בבריאות שלי וגרם לי לבעיות בכלי הנשימה ובראייה. מי שרואה אותי חושב שאני אישה מבוגרת, למרות שאני רק בת 42. כל השיער שלי כבר לבן מהחרדה והלחץ הנפשי הקיצוני. גם השמיעה שלי נפגעה בגלל כל הפיצוצים האדירים שנשמעו במהלך כל המלחמה. אני שומעת רק אם קרובים אליי מאוד.

בנוסף, מאז שהתחלנו לגור באוהלים, כולנו נדבקנו בגרדת ובכינים. אנחנו מתרחצים בלי סבון כי אין סבון לרחצה. ילדיי סבלו מפריחות ופצעונים שהשאירו צלקות על גופם. האוהל עשוי מבד, ואין בו שום פרטיות. אני ובתי לא יכולות להחליף בגדים רק כשכולם יוצאים ממנו, וכל היום אנחנו נשארות עם בגדי התפילה שהם בגדים עליונים. האוהל גם שורץ נמלים, ואנחנו סובלים מעקיצות שלהן ושל חרקים אחרים. אני גם הולכת לישון עם בגד התפילה שלי, שמתחיל כבר להיקרע. אני מרגישה מכוערת ולא מטופחת. אפילו הנעליים שאני לובשת לא תואמות, כי אין לי נעליים אחרות.

כמעט ואין קשר זוגי ביני לבין בעלי, ואפילו קשר של חיבה אין. מאז תחילת המלחמה, לא אמרנו אחד לשני מילה טובה. המלחמה הזו והחיים באוהל כילו כל פינה טובה בחיים שלי. כעת אני חסרת בית, משוטטת, עוברת מאוהל לאוהל ומרחוב לרחוב, רצה מתכיה לתכיה ומתור לתור. עד מתי ימשיך הכאב הזה שמלווה אותנו? עד מתי נחיה כך?

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-4.2.26

קראו עוד: להיאחז בחיים שאינם חיים: חייהן של נשים פלסטיניות בצל הג׳נוסייד בעזה, 8 במרץ 2026