לואאי א-זעאנין

בן 49 ואב לארבעה, תושב בית חאנון, סיפר על ההרג של בנו מירי טנקים במהלך חלוקת שקי קמח בצפון רצועת עזה ב-17.6.25:

תמונה

עד המלחמה גרתי עם אשתי הנייה עות'מאן, בת 48, וארבעת הילדים שלנו, דינא בת 22, לאנא, בת 21, והתאומים מוסטפא ויאמן, בני 19, בעיירה בית חאנון בצפון רצועת עזה, קרוב לגבול ולמחסום ארז. כשפרצה המלחמה, אשתי לא הייתה איתנו, היא יצאה לפני כן מהרצועה כמלווה של אחותה שחולה בסרטן המעי.

ההפגזות הבלתי-פוסקות כבר ביום הראשון של המלחמה הכריחו אותנו לעזוב מיד את הבית שלנו בצפון הרצועה. בהתחלה אני והילדים עקרנו לבית של קרובי משפחה במערב העיר עזה, ונשארנו שם קרוב ל-20 יום. כשהצבא הישראלי תקף גם את המקום שאליו עקרנו, עברנו לח'אן יונס וגרנו במחסן. אחר-כך שכרתי דירה בעיירה אל-קרארה במחוז ח'אן יונס, וגרנו שם בערך חודשיים, עד שהצבא ציווה עלינו לפנות את האזור. הפעם עקרנו לעיר רפיח. ביום הראשון שלנו ברפיח נשארנו ברחוב, ואז שכרתי דירה שגרנו בה עד הפלישה לעיר רפיח. אז עברנו למרכז הרצועה, לעיר דיר אל-בלח, שם הקמתי אוהל וגרנו בו עד שהוכרזה הפסקת האש בחודש ינואר 2025.

התקופה שבה עקרנו ממקום למקום הייתה מלאה בסבל וכאב ותחושה של עוול צורב. הסבל הזה ממשיך ללוות אותנו גם עכשיו. הפחד, הרעב, הקושי להשיג מים. חסרונה של אשתי הורגש היטב והאחריות הכבדה שנפלה עליי לבדי ייסרה אותי. גם אשתי סובלת מאוד מהמרחק מאיתנו ומהחרדה לשלומנו. היא מקפידה לשמור איתנו על קשר ולבדוק מה שלומנו כל הזמן, אבל כולנו מתגעגעים אליה מאוד.

בזמן הפסקת האש חזרנו לצפון הרצועה, והלכתי לבית חאנון לבדוק מה מצב הבית שלנו, אבל לא נשאר ממנו כלום, רק עפר ואבנים. שכרתי לנו דירה קטנה בשכונת א-שייח' רדוואן, במערב העיר עזה, ושם אנחנו גרים כרגע. בהתחלת הפסקת האש המצב השתפר מבחינת הזמינות של מצרכי מזון. אבל אז ישראל סגרה את המעברים והם נעלמו שוב מהחנויות, ואחר כך, גם המלחמה התחדשה; הרעש הבלתי פוסק של ההפצצות והפגזים, הצעקות, הצרחות והסירנות של האמבולנסים, חזרו להיות שגרה יומיומית. עכשיו שורר רעב במלוא מובן המילה. כבר אי אפשר לקנות שקים של 25 קילוגרם קמח. אנחנו קונים קילו אחד במחירים מופקעים, ומחלקים חתיכות לחם לכל בני המשפחה כדי שכולם יאכלו. הירקות יקרים מאוד, ואנחנו קונים יחידה אחת מכל סוג. אנחנו אוכלים שתי ארוחות ביום, אחת בשעה שלוש אחר הצהריים ועוד ארוחה אחת קלה יותר בלילה.

אבל למרות התנאים הקשים והרעב שגומר אותנו, לא עלה בדעתי ללכת למרכזי הסיוע שהקים הצבא הישראלי, ולא הרשיתי לילדים שלי ללכת לשם. המקומות האלה הם מלכודת מוות עבורנו, בנוסף לכאוס ששורר שם ולכנופיות הגנבים ושודדי הדרכים.

ב-17.6.25, הבן שלי, יאמן, שעובד כמאבטח בבית החולים אל-עוודה בג'באליא, יצא מהבית. חשבתי שהוא הולך לשוק של שכונת א-רימאל כדי לקנות בגדים לכבוד האירוסין של אחותו דינא, שתוכננו ליום המחרת. אחרי שעתיים התקשרתי אליו כרגיל לבדוק מה שלומו, אבל במקום יאמן ענה לי בחור שאמר לי שיאמן נפגע ליד מרכז חלוקת הסיוע שקרוב לאזור א-סודאנייה [זיקים] בצפון הרצועה, ופונה לבית החולים א-שיפאא.

הלכתי מהר עם אחיו התאום, מוסטפא, לחפש אותו בבית החולים. עם כל צעד הרגשתי שהנשמה עוזבת את הגוף שלי. חיפשנו אותו בין הפצועים בבית החולים א-שיפאא ולא מצאנו. הלכנו לבית החולים אל-מעמדאני, וגם שם לא מצאנו את יאמן. חזרנו שוב לבית החולים א-שיפאא, ושם מצאנו אותו בחדר המתים. אלה היו רגעים קשים ביותר עבורי. הרגע שבו קיבלתי את הבשורה שיאמן נפגע, הרגע שבו מצאתי אותו הרוג בחדר המתים, הרגעים שבהם רק אלוהים יודע איך מצאתי כוחות להתקשר לאמא שלו ולאחיות שלו ולספר להן שהוא נהרג.

החברים של יאמן סיפרו לי שהם הלכו למרכז הסיוע, למרות שאסרתי עליו ללכת לשם. היה שם ירי מטנקים ואנשים נהרגו ונפצעו. יאמן ניסה לעזור לבחור פצוע, ונפגע גם הוא מהירי. הכדור פגע בו במותן והרג אותו מיד. הבן שלי יאמן נורה למוות רק כי הלך למרכז הסיוע, רק כי רצה להביא קמח למשפחה וניסה לעזור לפצוע.

למחרת בבוקר לקחנו את יאמן מבית החולים הביתה ונפרדנו ממנו בכאב נוראי, אני, אחיו והאחיות שלו. הבת שלי דינא הייתה בהלם מוחלט. שמחת האירוסין שלה הפכה לאבל. אחרי ההלוויה, הקמתי סוכת אבלים.

יאמן היה אהוב מאוד. הוא היה רגיש וחברותי, נדיב ואמיץ. הנוכחות שלו בבית הייתה נעימה ומנחמת. כל פינה בבית מזכירה לנו אותו. לפעמים אנחנו שוכחים שהוא נהרג וקוראים לו לבוא לשבת איתנו לאכול. אנחנו מתענים בכל יום, בכל רגע ובכל מקום מהאובדן של יאמן. כל המשפחה נאבקת להתמודד ביחד עם האבל, גם אשתי איתנו, בטלפון. הבטחנו לתמוך זה בזה ולעזור אחד לשני, להישאר חזקים כדי שנוכל להתגבר על האובדן הנוראי הזה. אני מתפלל לאלוהים שייתן לנו את הכוח לשאת את האובדן של יאמן.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-29.6.25