מנאל בכר

בת 50, אלמנה ואם לשבעה, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי

לפני בערך שבעה חודשים בעלי נפטר. הילדים שלי סובלים ממחלות גנטיות. משהור, בן 32, שנשוי וגר עם אשתו באחד החדרים בבית סובל מנכות ברגל ויש לו ליקויי ראייה; ויאאם, בן 30, גם הוא נשוי וסובל מראייה לקויה. יש לו גם פגיעה בעצב ביד ימין; מוחמד, בן 28, חירש וסובל מליקויי ראייה; לורין, בת 27, חירשת. אחמד, בן 18 ולעבד א-רחמאן, בן 10 גם סובלים מליקויי ראייה, והבן הצעיר שלי, עבד אל-מג'יד, בן 8, חירש. 

אנחנו עשר נפשות ואנחנו גרים בצפיפות גדולה בבית עם שלושה חדרי שינה. התנאים בבית קשים מאוד, הוא לא ראוי למגורי אדם. מאז שישראל הטילה את המצור על הרצועה המצב פה גרוע בצורה שקשה לתאר. סבלנו כל-כך הרבה בשנים האלה.  

בעלי זכרונו לברכה, היה איש תחזוקה במטה של לשכת המסחר בעזה. היום אנחנו עדיין מתקיימים מקצבת השארים ומהפנסיה שלו, 1,000 ש"ח בחודש. זה לא מספיק בשביל כל התרופות והטיפולים שהילדים זקוקים להם, שהעלות שלהם מגיעה ל-700-600 ש"ח בחודש. בנוסף, מוחמד זקוק להשתלת קרנית, והילדים האחרים זקוקים למשקפיים ולטיפות. אבל אין לי מספיק כסף להכול, ואנחנו כבר לא מקבלים קצבת סעד מהרווחה וגם לא מאונר"א. מאז שבעלי נפטר נשארתי עם נטל כבד ועם אחריות ענקית. אני בוכה יום ולילה בגלל המצב שלנו. 

לפעמים מנתקים לנו את אספקת החשמל. אני חולמת על אספקה קבועה, לפחות בשעות היום. גם בלילה קשה מאוד בלי חשמל. הילדים הקטנים שלי מפחדים מאוד מהחושך וכשהם נבהלים הם צורחים כל-כך. למוחמד, שמסוגל לראות רק צלליות, קשה במיוחד בחושך. לצערי אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות גנרטור. 

הלוואי שיום אחד יהיה לנו בית עם חדר לכל אחד. אני חולמת לראות את הילדים שלי מאושרים, חיים בכבוד בלי שיחסר להם כלום. אני חולמת לפתוח את המקרר ולראות אותו מלא בפירות, ירקות ובשר, שהילדים לא יהיו רעבים יותר. אני גם חולמת שיהיו לנו מי שתייה זורמים בברזים בבית. לפעמים אני צריכה ללכת למסגד פעמיים ביום כדי למלא מים ולסחוב אותם הביתה, וזה כבד מאוד. אני מותשת.   

לבת שלי לורין אין בגדים יפים או נעלים חגיגיות. הייתי כל-כך רוצה לקנות לה דברים יפים. היא מבקשת דברים כל כך פשוטים ואפילו אותם אין לי אפשרות לתת לה. לפעמים כשעולה ריח של תבשילים מהבית של השכנים שלנו היא עומדת ליד החלון, מרחרחת ואומרת: "אמא, מתחשק לי כל-כך לאכול תבשיל עוף...!". הלב שלי נשבר מכאב ואני אומרת לה: "הלוואי שאבא שלך היה בחיים ואני הייתי מתה במקומו". אנחנו אוכלים בשר ועוף רק אם אנחנו מקבלים תרומה. לפעמים אני מרגישה שאפילו ארוחה כזו הפכה להיות חלום. 

אני גם חולמת גם שלמשהור ואשתו יהיו ילדים. הם נשואים כבר 11 שנים ולא מצליחים להביא ילדים לעולם. הלוואי שיכולתי לממן להם טיפולי הפריה, אבל זה עולה המון. כואב לי לראות אותם ככה.  

יש לי חוב לבית המרקחת, חוב של 800 ש"ח למכולת וגם חוב לדוכן הפלאפל, שבו אני לוקחת כל יום מנות בהקפה. אני מקווה שאוכל להתחיל להחזיר אותם. אני חולמת שמישהו היה עוזר לי לפתוח דוכן אוכל. אז אולי הייתי יכולה לשלם חובות ולפרנס את המשפחה.  

חלמתי גם לעלות לרגל למכה ולעשות "עומרה", אבל אני יודעת שזה לא יתגשם לעולם. זה נורא יקר ופשוט לא אפשרי. היום נשארו רק עם חלומות פשוטים. אני בוטחת באלוהים, ואינשאללה הוא ייתן לי את מה שאני מבקשת בשביל הילדים שלי. אני מתפללת שיהיו מאושרים.