מוחמד אבו מרסה

בן 43, אב לחמישה, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, סיפר על ההתעללות הקשה שעבר במהלך מעצרו בידי הצבא

תמונה

עד המלחמה גרתי עם אשתי, חמשת הילדים שלנו, נסים, בן 19, אחמד, בן 17, מרים, בת 14, אמג'ד, בן 11, ומג'ד, בת 9, ועם אמא שלי, זלפה בת 89, בבית במחנה הפליטים ג'באליא. בדיוק סיימנו לבנות בית חדש והיינו אמורים לעבור אליו באוקטובר, כשפרצה המלחמה.

ישראל התחילה להפציץ בכל מקום. בהתחלה נשארנו בבית ועקבנו אחרי ההתפתחויות. אבל אחרי כמה ימים, כשהצבא הודיע שאנחנו צריכים להתפנות דרומה, לוואדי עזה, ארזנו מעט מאוד דברים ויצאנו לכיוון היישוב א-זוואיידה במרכז הרצועה, לבית של דודה שלי מצד אמא.

המעבר לדרום היה מפחיד. היו הפצצות והדרך הייתה מלאה באנשים שהלכו ברגל והתרוצצו בבהלה. בהתחלה נסענו במכונית וכשאי אפשר היה לעבור יותר שכרנו עגלה רתומה לחמור.

הגענו לא-זוואיידה ונשארנו שם עשרה ימים. זה היה קשה מאוד. הרגשנו תלושים לגמרי. במקום לעבור לבית החדש נאלצנו לעקור לבית של מישהו אחר. איבדנו הכול, כולל את הביטחון ואת הכבוד העצמי. בבית של דודה שלי כבר התארחו הרבה עקורים לא היו כמעט אוכל או מים. לא היו גם גז לבישול או מזרונים לישון עליהם ולילדים היה קשה במיוחד. החלטנו לחזור הביתה לג'באליא בתקווה שהמלחמה תסתיים במהרה. אבל המלחמה כמובן נמשכה והמצב רק הדרדר. היו הפצצות והפגזות ממושכות ולא יכולנו לישון. טנקים הפגיזו בתים לידנו. פחדנו ביום ובלילה. לא יכולתי אפילו לצאת כדי להשיג אוכל למשפחה. אימא שלי, אשתי והילדים לחצו שנעזוב שוב והחלטנו לצאת דרומה.

יצאנו מהבית ב-19.11.23, בסביבות 8:30. לקחנו קצת ציוד, כסף מזומן ושני טלפונים ונסענו בעגלה רתומה לחמור עד רחוב סלאח א-דין. משם המשכנו ברגל לכיכר כווית, בשכונת א-זייתון, בחלק הדרומי של העיר עזה ומשם, גם ברגל, עד למחסום שהקים הצבא הישראלי ליד נצרים, מדרום לעיר עזה. כשהגענו למחסום אשתי והילדים עברו ואז הגיע התור שלי ושל אמא שלי. נתתי לה יד והתקדמנו. עברנו את מכשיר הבידוק ואז החיילים קרא לי ברמקול להתקדם אליהם. היו שם כמה חיילים ושלושה טנקים ומסביבם היה מכשול עפר. נאלצתי לעזוב את האמא הקשישה שלי ולגשת לחיילים. כשהגעתי למרחק של עשרה מטרים מהם, הם הורו לי לעמוד במקום ואחר-כך הם הורו לי לשבת.

נשארתי ככה במשך ארבע או חמש שעות. היה קר. לידי היו 30 או 40 עצורים אחרים. אחר-כך אחד החיילים התחיל לקרוא לכל ארבעה אנשים להתקדם ביחד והם הכניסו כל קבוצה לתוך השטח שמוקף במכשול העפר. כשאנחנו נכנסנו החיילים הורו לנו להוריד את כל הבגדים שלנו. התפשטנו ואז הם עשו חיפוש בבגדים וזרקו אותם על האדמה יחד עם כל מה שמצאו בכיסים. אחר-כך הם הורו לנו להסתובב בפניהם עירומים ואז להתלבש בחזרה. היה קר מאוד. התלבשנו ואז הם הורו לנו להתקדם אל קבוצה גדולה של חיילים רעולי פנים שהחזיקו ארגזים עם אזיקוני פלסטיק. הם כבלו לנו את הידיים לאחור עם אזיקונים, הידקו אותם בצורה מכאיבה מאוד וכיסו לנו את העיניים.

אחר-כך הם הושיבו אותנו על הברכיים על קרקע עם חצץ, הכו אותנו, קיללו אותנו והשפילו אותנו: "אתה חמאס, בן שרמוטה, בן זונה, אחותך זונה." זה נמשך ככה כמה שעות, עד שהחשיך. אז הקימו אותנו בכוח ודחפו אותנו עם מכות והשפלות לכיוון ג'יפ צבאי וזרקו אותנו לחלק האחורי שלו. בתוך הג'יפ זרקו עליי משהו כבד ואז חייל דרך לי על הידיים האזוקות והכאיב לי מאוד. צעקתי והוא היכה וקילל אותי.

הג'יפ נסע למקום אחר שבו הורידו אותנו והכניסו אותנו לצריף. בפנים הורידו לנו את האזיקונים ואת כיסוי העיניים והורו לנו להתפשט וללבוש טרינינג שנתנו לנו. גם שם היה קר מאוד. אחרי שהתלבשנו שמו לנו שוב אזיקונים, לקחו לנו את הטלפונים ולקחו לי גם את הכסף שהיה עליי, 1,000 דולר ו-6,100 שקלים.

העלו אותי שוב לג'יפ עם עוד עצירים והעבירו אותנו למבנה גדול עם רצפה מחוספסת, כמו אספלט, וגג פח. המבנה היה פתוח מהצדדים והיה שם מאוד מאוד קר. היו שם הרבה מאוד עצירים וכשהגענו כיסו לנו את העיניים והורו לנו לכרוע על הברכיים. הייתי כלוא שם 35 יום, וכל הזמן הזה אסרו עלינו לזוז או לדבר אחד עם השני. אכלנו וגם ישנו כבולים ומכוסי עיניים וככה גם הוליכו אותנו לשירותים. החיילים כל הזמן צעקו עלינו וקיללו אותנו ואם זזנו היו מעמידים אותנו כעונש מחוץ לגדר עם ידיים למעלה למשך כמה שעות. הרשו לנו לישון מעט מאוד, רק מחצות ועד ארבע לפנות בוקר. קיבלנו מעט ארוחות, לא משביעות ומעט מאוד מים לשתות.

במהלך השהייה שלי שם עברתי כמה חקירות. בכל פעם לקחו אותי באוטובוס למקום אחר שבו חקרו אותי. תמיד לקחו אותנו לחקירות בחצות, כשהיינו ממש מותשים מהכריעה על הברכיים כל היום. באוטובוס היו כלבים, והחיילים היכו אותנו וקללו אותנו.

כשהגענו למקום שבו התנהלו החקירות, החיילים העמידו אותי עם הפנים לקיר, יחף על חצץ, עם הידיים למעלה למשך כמה שעות, כך שבכלל לא ישנתי בלילות האלה. אחר-כך הכניסו אותי לחדר שבו הורו לי להתפשט ולהישאר בתחתונים ואז הכניסו אותי לחדר החקירה. הושיבו אותי על כיסא מברזל, כבלו ואזקו את הידיים והרגליים שלי לכיסא וכיסו לי את העיניים.

בחקירה הראשונה נכנס חוקר והוריד לי את כיסוי העיניים, הראה לי את הבית שלי דרך המחשב ושאל אותי על העבודה שלי ועל השכנים. הוא שאל אותי על חמאס, ואיפה נמצא סינוואר. אמרתי לו שאני לא יודע ושאני עובד ברשות. הוא שאל אותי על מנהרות ועוד וגם על זה אמרתי לו שאני לא יודע כלום. הוא אמר לי שאני משקר ושאני לא רוצה להשתחרר וחזרתי על זה שאני לא יודע כלום. הוא קרא לשני חיילים שהוציאו אותי מהחדר ולקחו אותי לצריף שבו הם הושיבו אותי על הברכיים.

אחרי 4-3 ימים לקחו אותי לעוד חקירה, שהייתה דומה מאוד לקודמת רק שהפעם גם שמו לנו מוסיקה מאוד רועשת בזמן שחיכינו שיכניסו אותנו לחדר החקירה. בחקירה שוב כבלו לי את הידיים והרגליים לכיסא וכיסו לי את העיניים, ואז הגיע קצין שהוריד לי את כיסוי העיניים והציג את עצמו בשם יוסי. הוא שאל אותי אם אני יודע איפה אני נמצא ועניתי שאני בידי הצבא הישראלי. הוא אמר שאני נמצא בידי אגף המודיעין של הצבא ושאל אותי על בן דוד שלי, נאדי א-סייד. עניתי שהוא רופא ובן דוד שלי והוא אמר שאני משקר ושהוא איש של חמאס. אחר-כך הוא אמר ששתי האחיות שלי, אסמאא ואימאן, משתייכות לג'יהאד האיסלאמי. אימאן סובלת ממום מולד במוח ויש לה התכווצויות והיא טופלה בגלל זה בבתי חולים ישראל. הוא שאל אותי איפה האחיות שלי גרות ואז הציע לי לשתף פעולה ואני סירבתי. הוא קילל אותי ואיים שייתן לי מכת חשמל ואז יצא מהחדר וקרא לחייל שיכסה לי שוב את העיניים. ואז נכנס עוד חוקר, שאל אותי על בית הקברות פאלוג'ה, ואני הסברתי לו איך חופרים שם קברים וכמה שערים יש לבית הקברות.

אחרי שהחוקר יצא הם לקחו אותי לחדר אחר שהיו בו קצין וקצינה. הקצין אמר שהוא ישאל אותי שאלות ואני צריך לענות בלי לשקר. הוא שוב שאל אותי על בית הקברות ועניתי את אותן תשובות. אחר-כך הם העלו אותי לאוטובוס כשהם דוחפים ומקללים אותי והחזירו אותי לצריף.

נשארתי בצריף 35 יום ואז העבירו אותי לכלא הנגב (קציעות) יחד עם 12 עצירים נוספים. היינו שם בתאים קטנים, חמישה עצירים בכל תא. כל היום נשארנו על הרצפה או על מיטות הברזל. לא היו מים בברז ונתנו לנו רק בקבוק מים אחד לכל 2-3 אנשים. קיבלנו שתי ארוחות קטנות ביום. הייתי בתא הזה 13 יום ואז העבירו אותי לאוהלים באותו כלא. אלה היו אוהלים קטנים עם יריעות קרועות שלא הגנו מהקור או הגשם. גם שם קיבלנו מעט מאוד אוכל והיחס של החיילים היה גרוע מאוד. בכל התקופה הזו התקלחנו רק פעם אחת כי לא נתנו לנו מים חמים.

נשארנו באוהלים עד ששחררו אותנו, ב-12.1.24. היינו כמה עצירים ביחד. העבירו אותנו מכלא הנגב למוצב צבאי ומשם הסיעו אותנו לכרם שלום. הורידו אותנו שם ולא החזירו לנו את הפיקדונות שלנו. לא נתנו לנו כלום, רק שלחו אותנו, ככה עם הטרינינג שלבשנו.

כשעברנו את המחסום, אנשים של אונר"א נתנו לנו שמיכות ותיק עם כמה מצרכי מזון בסיסיים והלכנו משם ברגל עד רפיח. הגעתי בלי כלום, ובלי לדעת שום דבר על המשפחה שלי. הייתי עצור כמעט חודשיים וכל הזמן הזה לא שמעתי עליהם כלום. לא ידעתי לאן ללכת. לא היה לי טלפון וגם לא הייתה תקשורת.

הלכתי למסגד א-טיבה כי הבנתי שיש שם עקורים. נשארתי שם תשעה ימים. אלה היו ימים מאוד קשים כי כמעט שלא היו שם אוכל או מים.

משם הלכתי לבית הספר א-דמאם אבל לא קיבלו אותי כי היו שם יותר מדי עקורים, אז הלכתי לבית ספר א-טאאיף ושם קלטו אותי באוהל עם עוד עצירים משוחררים.

אחרי כמה ימים התברר לי שאמא שלי נמצאת באותו בית ספר, ושאשתי והבנות נמצאות בבית הספר שהלכתי אליו קודם, א-דמאם והבנים שלנו באוהל בכביש שמולו. עכשיו אנחנו עדיין באותו מצב. מפוזרים, ובקושי פוגשים אחד את השני או יכולים לדבר. בכל מקום צפוף מאוד ואין פינה לשבת בה. אין לנו כסף ואין לנו כלום.

עברתי מעצר שרירותי, עינויים והשפלות. כל התקופה הזאת לא הפסקתי לחשוב על המשפחה שלי. אבל כשיצאתי מהכלא הגעתי למציאות קשה מאוד ומפחידה, עם הפצצות, מוות רעב ומחלות בכל מקום סביבי. אין שום ביטחון או יכולת להתקיים בצורה מכובדת והעתיד לא ברור.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-25.1.24