מוחמד אבו מועמר

בן 37, אב לארבעה, תושב ח'אן יונס, סיפר כיצד הצבא הפגיז את ההמון שהמתין למשאיות הקמח של האו"ם בח'אן יונס והרג עשרות בני אדם, 17.6.25:

עד לתחילת המלחמה באוקטובר 2023 גרתי עם אשתי וארבעת הילדים שלנו, רימא, בת עשר, דימא, בת שמונה, ג'ורי, בת שש, וכינאן, בן ארבע, בבית שלנו בח'אן יונס. שלושה ימים אחרי שהתחילה המלחמה עקרנו מהבית שלנו לבית של ההורים של אשתי באזור א-תחלייה, מזרחית לעיר ח'אן יונס.

שבוע אחרי שעזבנו את הבית חזרתי אליו כדי לבדוק מה מצבו, ונשארתי לישון שם לבד. באותו לילה הפציצו את הבית של השכנים, וגם הבית שלנו נפגע וחלק ממנו נהרס. אני נפצעתי קל מרסיסים ברגליים ומאבנים שנפלו לי על הגב, ופינו אותי לבית החולים נאסר במערב ח'אן יונס.

ב-5.12.23, אחרי שהצבא פלש לח'אן יונס, עקרנו לעיר רפיח, ושם גרנו כמה חודשים במחסן קטן שלא היה ראוי למגורי אדם. באמצע חודש אפריל 2024, אחרי שהצבא הישראלי נסוג מהעיר, חזרנו לח'אן יונס. הבית שלנו היה הרוס לגמרי ולא יכולנו לגור בו, אז הקמתי אוהל ליד חורבות הבית. גרנו באוהל בערך חודשיים בתנאים קשים מאוד, חודשיים של סבל וכאב.

בתחילת יולי הצבא הישראלי הורה לנו שוב להתפנות מהאזור. עקרנו לאזור אל-מוואסי ח'אן יונס, נשארנו שם עשרה ימים, ואז חזרנו לבית שלנו בעיר והקמנו לידו שוב את האוהל. אחרי בערך חודש הצבא שוב פלש לח'אן יונס, והפעם לא הספקנו לברוח לפני הפלישה. היו הפגזות ארטילריה מסיביות, ירי ופיצוצים בכל כיוון, ונהרגו עשרות אנשים. אחרי המתקפה הזאת חזרנו שוב לאל-מוואסי ח'אן יונס, ושם אנחנו גרים באוהל עד היום.

בינואר 2025 התחילה הפסקת האש וזה נתן לנו קצת תקווה, בעיקר כי הכניסו סיוע כמו קמח ומוצרי מזון קפואים. אבל בתחילת מרץ סגרו את כל המעברים ושבועיים אחר כך המלחמה התחדשה, אלימה וקשה אפילו יותר ממה שהיה לפני הפסקת האש.

המצור על הרצועה חנק אותנו. סחורות נעלמו מהשווקים, וכל המחירים התייקרו בטירוף. מהר מאוד לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות כמעט שום מוצרי מזון, כולל קמח. בגלל המחסור בקמח כל מה שהיה לנו לתת לילדים בתקופה הזו זה פיתה אחת לילד ליום. אז במהלך היום אני ואשתי לקחנו כל פעם פיתה אחת וחילקנו אותה בין ארבעת הילדים.

כדי לנסות להשיג עוד קמח התחלתי ללכת לנקודות חלוקת הסיוע, או לאזורים שעוברות בהם משאיות הקמח שנכנסות לרצועה דרך מעבר כרם אבו סאלם [כרם שלום]. המשאיות האלה נכנסות בתיאום בין צבא הכיבוש וארגונים בינלאומיים, אבל אין חלוקת סיוע מסודרת, ואנחנו לא יכולים לדעת לאן הסיוע הזה יגיע בסוף. אז כדי לנסות להשיג שק של קמח אנחנו הולכים למקומות שהמשאיות עוברות בהם. אנשים מתקהלים שם באלפים - צעירים, נשים וילדים. כואב מאוד לראות את זה. מחכים למשאיות שעות על גבי שעות. חלק מהם ישן ברחובות בתקווה להשיג שק של קמח, ואנשים מתנפלים על המשאיות ברגע שהן נכנסות לרצועה.

אני הולך ברגל בערך 7-6 קילומטרים מהאוהל שלנו, באזור אל-מוואסי ח'אן יונס, עד לאזור א-תחלייה שנמצא במזרח העיר ח'אן יונס. רוב המקומות שהמשאיות מגיעות אליהם מוגדרים על ידי הצבא הישראלי כאזורים אדומים שהתושבים גורשו מהם, כלומר סכנת מוות להיות שם. אין לוח זמנים קבוע להגעת משאיות הסיוע. אנחנו קוראים במדיה החברתית איפה עוברות משאיות עמוסות קמח, ואז רצים למקומות האלה ומחכים שהן יגיעו.

היום (17.6.25) התעוררתי בשעה 5:00 בבוקר. שמעתי מאנשים שמשאיות סיוע יעברו באזור א-תחלייה. התלבשתי ויצאתי מהבית בריצה כדי להגיע למקום מוקדם. כשהגעתי כבר היו שם המוני תושבים, אבל משאיות עם קמח לא היו. רק מספר עצום של אנשים שמחכים להן.

פתאום טנקים ישראלים התחילו להפגיז את האנשים. הפגז הראשון נורה בערך בשעה 8:00 בבוקר. היו הרוגים ופצועים. אנשים ניגשו כדי לעזור ולנסות להציל את הפצועים, ואז הצבא הפגיז שוב. ושוב. המראה של הגופות המבותרות היה מחריד ומפחיד נורא. חלק היו ללא ידיים ורגליים, חלק בלי ראש, היו כאלה שנקרעו לגזרים. אנשים צעקו לעזרה ולא היה מי שיעזור, כי מי שהיה מסוגל לברוח ברח משם מיד. לאמבולנסים אסור היה להגיע לאזור. כשהירי פסק ההרוגים והפצועים פונו על עגלות רתומות לחמורים ועל אופנועי טוק טוק.

עשרות אנשים נהרגו היום, כולל נשים. המקום היה מלא דם וצעקות של פצועים קרעו את האוויר. מראות קשים מאוד.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.6.25