מוחמד וחסן אל-עיג'לה

בני משפחת אל-עיג'לה, תושבי שכונת א-רימאל בעיר עזה, סיפרו בעדויותיהם כיצד נאלצה משפחתם לעקור ממקום למקום עד שלבסוף נפגעה בהפצצה בדיר אל-בלח

חסן אל-עיג'לה, בן 21:

תמונה

כשהתחילה המלחמה הייתי עם בני המשפחה שלי, אבא שלי מוחמד, בן 57, אמא שלי, סוזאן, בת 51, אחותי סלמא, בת 24, ואחי אחמד, בן 18, בבית שלנו בשכונת א-רימאל בעיר עזה. ב-9.10.23, עברנו לביתו של דוד שלי, מייסרה אל-עיג'לה, בן 55, בשכונת תל אל-הווא. נשארנו אצלו כמה ימים עד שב-13.10.23, הצבא התקשר לדוד שלי והורה לו לפנות את הבית. שמענו שהצבא התקשר גם לאנשים אחרים בשכונה והורה להם להתפנות.

יצאנו מייד כולנו ונסענו לבית החולים א-שיפאא. אבל כשהגענו לשם הבנו שאי אפשר להישאר שם באמת וצריך לעזוב את העיר עזה ולנסוע דרומה. נסענו לעיר ח'אן יונס והתארחנו אצל המשפחה שם במשך כמעט שבועיים. המצב שם היה שקט יחסית לצפון עזה ולא היו הפצצות כבדות.

אחרי שבועיים הגיעו הרבה עקורים לבית של המשפחה שאצלה התארחנו ונעשה צפוף מאוד. עקרנו שוב, הפעם לעיר דיר אל-בלח, לצריף בשטח של משפחת א-ריאטי, חברים של אבא שלי, ליד הבניין שלהם. ב-17.11.23 הגיעו אליהם עוד מכרים שלנו ממשפחת אל-עאג'ז והתמקמו בתוך הבניין וכבר היינו שם הרבה אנשים. המצב היה עדיין שקט יחסית אבל שמענו הפצצות של בתים רחוקים.

נשארנו שם ואז, ב-21.11.23, בסביבות השעה 20:30, כשישבנו כל המשפחה בצריף הפח שלנו, היה פתאום פיצוץ גדול. באותו רגע אבא שלי בדיוק עמד והתפלל, ואז האוויר נהיה אדום והכל קרס עלינו. שמענו והרגשנו את האבנים וחלקי ההריסות נופלים עלינו. שמעתי צרחות "הצילו!", וראיתי אש. אחרי שהכול קרס נשארתי עומד ושאר בני המשפחה שלי היו שרועים על הקרקע. אחי אחמד היה קבור מתחת לחול ולאבנים.

הגיעו שכנים כדי לחלץ אותנו מתחת להריסות. ראיתי גופת אדם חתוכה לשניים. לא ידעתי מי נהרג ומי נפצע. ניסיתי להסיר את ההריסות מעל בני המשפחה שלי.

תמונה

כעבור בערך עשר דקות הגיעו אמבולנסים ופינו אותנו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. כשהגעתי לבית החולים מצאתי את אבא, אמא, אחי ואחותי שם.

סלמא צעקה מכאבים, היא נפגעה קשה ברגל ימין. היא הייתה מפוחדת מאוד וניסיתי להרגיע אותה. אמא שלי, שנפגעה קל בראש, טופלה ושוחררה, אבל נשארה לטפל בסלמא. לאחי אחמד, שנפגע ברגליים, עשו צילומי רנטגן ולמחרת שחררו אותו והוא נסע לבית של קרובי משפחה באזור א-זוואידה במרכז הרצועה. אני נשארתי עם אבא שלי, שנפצע בעמוד השדרה ואושפז למשך שלושה שבועות בבית חולים שוהדאא אל-אקצה.

רק למחרת בבוקר הבנתי שמה שהפוצץ זה הבניין בן שלוש הקומות שליד הצריף ושהוא התמוטט עלינו, ועוד בניין שהיה ליד זה. 29 בני אדם נהרגו בהפצצה הזאת, 19 ממשפחת א-ריאטי ועשרה ממשפחת אל-עאג'ז. אנחנו למזלנו רק נפצענו.

סלמא אושפזה לחודשיים ואחר-כך הוציאו לה הפניה לטיפול מצרים והיא ואמא שלי הצליחו לנסוע לשם. הם עדיין שם והמצב שלה משתפר. אבא שלי שוחרר אחרי חודשיים ומצבו טוב עכשיו.

לפני כשלושה שבועות הצלחתי לצאת מהרצועה ולהגיע למצרים ועכשיו אני פה עם אמא שלי וסלמא. אני מנסה להביא לכאן גם את אבא שלי ואת אחי אחמד.

סבלנו הרבה מאז שהתחילה המלחמה. ההפצצות הבלתי-פוסקות, העקירה ממקום למקום, המחסור באוכל ובסוף ההפצצה שבה נפגענו. זו הייתה תקופה קשה מאוד.

תודה לאל ששרדנו את זה. עכשיו אני רק מקווה שנוכל להתאחד פה כולנו ולהתחיל חיים חדשים הרחק מהמלחמות, ההרג, החורבן והעקירה החוזרת ונשנית, כל מה שישראל מעוללת לאזרחים ברצועת עזה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.4.24

** עדכון: בתחילת חודש מאי הצליחו גם אביו ואחיו של חסן לצאת מהרצועה למצרים.

מוחמד סעד אל-עיג'לה, בן 57 ואב לשלושה:

תמונה

אני ובני המשפחה שלי גרנו בדירה בקומה השלישית בבניין ״א-סנאבל״, ליד כיכר ״הנשיא אבו מאזן״, בשכונת א-רימאל בעיר עזה.

ב-9.10.23, כשהיינו בבית, שמעתי את השכנים מדברים על זה שהצבא הישראלי הורה להם לפנות את האזור. לקחנו כמה חפצים בסיסיים, עזבנו את הדירה שלנו והלכנו לבית של אחי מייסרה, בן 52, באזור ״מוסעב בן עמיר״ בתל אל-הווא בדרום העיר עזה. זה בית בן ארבע קומות שיש בו גם מאפיה. יחד איתנו כבר היו שם בערך שלושים עקורים. נשארנו שם עד שב-13.10.23 קצין ישראלי התקשר למייסרה והורה לו לפנות את הבית ולהודיע לשכנים שהם גם צריכים להתפנות ולעבור לאזור שמדרום לוואדי עזה.

עזבנו גם את האזור הזה, נסענו ברכבים שלנו והגענו לבית חולים א-שיפאא. ישבנו שם ארבע שעות וכל הזמן היו ההפצצות כבדות על אזור אל-כראמה ושכונת א-נסר ועוד אזורים בעיר עזה. כשהיינו שם הבנו מאנשים אחרים שכדאי לקחת את ההוראות האלה ברצינות, ואז חזרנו לבית של אח שלי, לקחנו משם קצת חפצים ונסענו דרך כביש סלאח א-דין לדרום הרצועה. הגענו למחנה הפליטים ח'אן-יונס והתמקמנו בשתי דירות אצל משפחת עאשור, אני, אחי מייסרה והמשפחות שלנו, בדירה אחת, ואחותי והבנים שלה והנשים שלהם בדירה השנייה.

היה שם צפוף מאוד ואחרי שבועיים אני והמשפחה שלי עזבנו ונסענו לבית של עמית שלי ברשות המוניטרית הפלסטינית, יוסף א-ריאטי, בן 51, בדיר אל-בלח. הוא נתן לנו צריף פח ליד בניין בן שלוש קומות של דוד שלו. משפחת א-ריאטי כבר אירחה בערך 200 עקורים, רובם חברים שלהם, בכמה בתים בבעלותם.

תמונה

ב-18.11.23 קיבלנו הודעה מהמשפחה שהבניין של משפחת עאשור במחנה הפליטים ח'אן יונס שבו היינו לפני כן הופצץ, ונהרגו שם 15 אנשים ממשפחת עאשור וגם האחיינית שלי, בתול מייסרה אל-עג׳לה, בת 29 ואמא לילד בן עשר.

ב-21.11.23, בסביבות השעה 20:30, הייתי עם אשתי והילדים בצריף הפח שלנו. חלק מבני המשפחה כבר נרדמנו ואני הייתי באמצע תפילת הערב כשפתאום שמענו פיצוץ חזק מאוד. הכול החשיך, החדר התמלא בעשן וקרס עלינו. נפגעתי בגב שלי והבת שלי סלמא נפצעה קשה ברגל שמאל. הבן שלי אחמד נקבר מתחת להריסות. הגיעו תושבים מהשכונה והם הצליחו לחלץ את כולנו ולפנות אותנו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח. המצב בבית החולים היה מאוד קשה כי היו שם המון פצועים וגופות של הרוגים מההפצצה שבה אנחנו נפגענו ומהפצצות אחרות. בקושי רב קיבלנו טיפול.

הבן שלי אושפז לילה אחד ואז שוחרר כי הפציעה שלו הייתה קלה. לאשתי היו שריטות בראש והיא גם שוחררה. לי נגרם שבר קל בגב והיה לי דימום וזיהום בריאות. הכניסו לשם צינור ניקוז והייתי מאושפז 25 יום. סלמא, שנפצעה קשה יותר והרגל שלה רוסקה, הייתה זקוקה לטיפול שאי אפשר היה לקבל שם. חיברו לרגל מכשיר קיבוע חיצוני וחבשו לה את הפצע, אבל היא הייתה צריכה ניתוח לקיבוע עצמות הרגל שהתפוררו, ובגלל המחסור בציוד רפואי אי אפשר היה לעשות אותו ברצועה. היא אושפזה שם למשך חודשיים ואז, אחרי שכלי טיס ירה מהאוויר על בית החולים ובגלל החשש מפלישה לדיר אל-בלח ולבית חולים עצמו, החלטנו להוציא אותה משם. שאר הפצועים והחולים גם עזבו באותו זמן וגם העקורים שגרו באוהלים בחצר של בית החולים.

עברנו לבקתה ששייכת לגיסי נביל א-זעיים באזור א-זוואידה. ב-30.1.24 סלמא קיבלה אישור לנסוע לטיפול במצרים ואשתי נסעה איתה לשם. ניתחו אותה שם ועד עכשיו היא מקבלת שם טיפולים.

בזמן שהייתי בבית חולים שוהדאא אל-אקצה, נודע לי שההפצצה כוונה לשני מבנים: בית הארחה שבו היו עשרה עקורים ונהרגו שם העמיתה שלנו רימא אל-עאג׳ז (סקיק) מהרשות המוניטרית הפלסטינית, אבא שלה, הבן שלה, עומר סקיק, ושתי הבנות שלה, אחיה ואשתו ושני הילדים שלהם; והבית בן שלוש הקומות של אבו מוסלם א-ריאטי שליד בית ההארחה, שבו נהרגו 19 אנשים. רימא אל-עאג'ז ובני המשפחה שלה מצאו קודם מחסה בבית החולים אל-קודס בעזה אבל אז הצבא הכריח אותם לעזוב שם וככה הם הגיעו לבתים של משפחת א-ריאטי.

לגבי הדירה שלנו בעזה, נודע לנו שהיא ניזוקה בהפצצה והקירות שלה נשרפו וגם שגנבו את כל התכולה שלה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-21.5.24

תמונה