מוחמד א-שיח' ח'ליל

בעלה של תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, בן 47 ואב לארבעה משכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה, סיפר ב-23.10.23 על תנאי החיים הקשים במחנה פליטים מאולתר בשטח של אונר"א בדיר אל-בלח:

אני והמשפחה שלי יצאנו מהבית שלנו כבר ביום הראשון למלחמה. עברנו מבית לבית ובכל פעם היינו אצל משפחה אחרת, עד שב-19.10.23 החלטנו לעבור למרכז אונר"א ולבנות לנו שם אוהל. כשהגענו היו שם כבר המוני אנשים, יותר מאלף, רובם באוהלים.

הבאנו איתנו ארבעה מוטות ברזל שתקענו באדמה ועליהם מתחנו שמיכות. אנחנו שש נפשות וגם אחות של אשתי פה איתנו, באוהל על שטח של בערך שלושה מטרים מרובעים. לא היה לנו שום דבר לפרוס על הקרקע אז הלכתי לשוק ובקושי הצלחתי לקנות כמה שמיכות. פרסנו אותן על האדמה ואנחנו ישנים עליהן. אין כריות ואין במה להתכסות. מרוב קור לא ממש הצלחנו לישון. למחרת קניתי עוד כמה שמיכות ואנחנו מתכסים בהן.

ביום הראשון לא הצלחנו אפילו להשיג אוכל, והשכנים באוהל השכן נתנו לנו קצת. למחרת אונר"א חילקו לנו חתיכת פיתה ונקניק לכל אחד. בימים שאחר-כך קיבלנו אותו דבר בתוספת קופסה של טונה וריבה. זה לא מספיק וכולנו נשארים רעבים. הילדים, במיוחד, מפוחדים ורעבים.

אנחנו סובלים גם ממחסור במים. אונר"א נותנת לנו מכלי מים אבל הם לא מספיקים, אז אנחנו קונים בקבוקים. 

יש פה רק עשרה חדרי שירותים, מתוכם שלושה לא עובדים בכלל, לבערך אלף אנשים במחנה. אנחנו עומדים בתור יותר משעה כדי להיכנס לשירותים. השירותים גם מאוד, מאוד מלוכלכים ולאן אנחנו מעדיפים להתאפק ולא ללכת. ברור שהנשים והילדים סובלים מזה הרבה יותר. 

היום החלטתי ללכת לקנות פיתות. הגעתי למאפיה בסביבות השעה 10:00 וכבר היה שם תור של מאות אנשים. הם אמרו לי שחלקם מחכים מחמש בבוקר. עזבתי והלכתי למאפיה אחרת. עמדתי בתור ואחרי שעה ומשהו הצלחתי לקנות 15 פיתות, שבקושי מספיקות לארוחה אחת של המשפחה. 

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי כרים ג'ובראן, מנהל אגף תחקירני השטח בבצלם

אחיו של מוחמד איבד ב-7.11.23 את אשתו וחמישה מילדיו ונפצע בהפצצת בית שבו שהה עם משפחתו. לקריאת עדותו של ראמי ח'ליל א-שיח'.