אולפת אל-כורד

אולפת אל-כורד, תחקירנית בצלם, בת 42 ואם לארבעה, גרה עד לפרוץ הלחימה לפרוץ הלחימה בשכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה. ב-7.19.23 היא ובני משפחתם נמלטו מביתם ומאז עברו בין בתים של קרובי משפחה וחברים עד שב-19.10.23 נאלצו  לעבור למחנה פליטים זמני המוקדם בדיר אל-בלח. האוהלים הוקמו משמיכות ולא יוכלו לעמוד בגשמים. נכון לעכשיו עברו למחנה עשרות משפחות.

להלן עדות שמסרה אולפת לבצלם ב-12 וב-15 באוקטובר:

אני, בעלי מוחמד א-שיח' ח'ליל, בן 47, וארבעת הילדים שלנו, הייא, בת 19, יאסר, בן 18, זיינה, בת 16, יוסף, בן 14,   גרים בשכונת א-שוג'עאייה בעיר עזה. 

ביום שבת, 7.10.23, בסביבות השעה 6:30, התפללתי את תפילת הבוקר ואז הערתי את הילדים שלי כדי שיתכוננו ללכת לבית הספר. התחלתי להתעמל, כמו שאני עושה כל בוקר, ואז שמעתי פיצוץ חזק. אנחנו כבר רגילים לשמוע פה פיצוצים ולכן לא התייחסתי לזה יותר מדי, אבל אז היו עוד פיצוצים והם הלכו והתגברו. זה התחיל להיות מפחיד מאוד. הסתכלתי דרך החלון וראיתי שכל השכנים, נשים ילדים וקשישים, יצאו מהבתים שלהם. כולם רצו בכביש מבוהלים, לבנים כמו סיד מרוב פחד. ראיתי גברים רצים כשהם מחזיקים ילדים קטנים ואמהות בוכות ומחפשות את הילדים שלהם. זה היה מחזה מפחיד. 

ואז בעלי רץ לתוך החדר וביקש שנתארגן מהר לעזוב. לא ידענו מה קורה ורק הבנו שיש מלחמה. הבנים והבנות שלי לקחו את התיקים שלהם. הם רעדו מפחד ורצו לרחוב בלי שאף אחד מאיתנו ידע מה קורה. 

עלינו על מונית שלקחה אותנו לבית אחותי ר'אדה, קרוב לנמל עזה. כל האנשים ברחו מערבה מהעיר עזה. ראיתי אלפי נשים, ילדים וגברים מבוהלים רצים ברחוב כאילו זה יום הדין. עצרתי את המונית כדי לקנות לחם ומים אבל הייתה התנפלות על החנויות ולא הצלחתי לקנות. 

המשכנו לנסוע עד שהגענו לאחותי שגם לא ממש הבינה מה קורה. התחלנו לבדוק באתרי החדשות בטלפונים ואז התברר לנו מה קרה ביישובים הישראליים שסביב עזה. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי ממה שקרה. ובאותו זמן הבנתי גם  שהתגובה הישראלית תהיה קשה מאוד. דיברתי עם הילדים והסברתי להם שיקרו דברים קשים מאוד. ביקשתי שישארו בתוך הבית ושהם לא יסתובבו בחוץ ולא יתפזרו. הילדים פחדו כל-כך שלא היו מסוגלים לאכול ורק שתו קצת מים. ניסיתי לעודד אותם קצת אבל הם היו חיוורים מאוד ומפוחדים וכל הזמן רצו לשירותים מרוב פחד. 

מאוחר יותר באותו יום בעלי יצא לשוק וקנה כמה מצרכים כדי להיערך למלחמה. שמענו מטוסי קרב מפציצים אזורים שונים בעזה. הילדים התכנסו בתוך עצמם. בכל פעם שהיו פיצוצים קרובים הם סתמו את האוזניים עם הידיים. 

כל היום דיברתי עם אבא שלי והאחים שלי בטלפון. הם גרים בצפון הרצועה וגם הם נטשו את הבתים. הנשים של האחים שלי הלכו לבתי המשפחות שלהן במחנה הפליטים ג'באליא ואבא שלי והאחים שלי הלכו לבית של אחותי.

שלשום, 10.10.23, בסביבות השעה 12:30, השכנים של אחותי קיבלו הודעה מהצבא הישראלי שיפציצו את הבית אז היינו חייבים להתפנות גם משם. עברנו לבית של גיסי, ממזרח לעיר עזה. היה שם הרבה אנשים בבית והיה צפוף מאוד. לא היה מספיק אוכל או מים וגם לא היה חשמל. 

אני ובעלי החלטנו ללכת לבית החולים א-שיפאא ולחכות שם כי זה נחשב למקום בטוח, אבל כשהגענו המצב שם היה מחריד. היו שם אלפי משפחות, נשים, ילדים וקשישים. שמענו צעקות ובכי והפצצות. אמבולנסים פינו לשם כל הזמן נפגעים והרוגים. ראינו אנשים שאיבדו איברים, ילדים תועים שבכו וחיפשו את האמהות שלהם. אנשים רעבים וחולים. 

חיפשנו מקום פנוי שנוכל להתמקם ובסוף מצאתי שטח צר בקצה מסדרון בבית החולים, קרוב לשירותים, התיישבנו שם כל המשפחה. כל הזמן ניסיתי להרים לילדים את המורל, להתבדח איתם, אבל לא הצלחתי. הם רעדו כל הזמן מפחד. מדי פעם בעלי הלך והשיג לנו משהו קטן לאכול, כמו חטיפים או קופסאות שימורים. מטוסי הקרב לא הפסיקו לחוג מעלינו ולהפציץ. בבית החולים היו מאות ילדים חיוורים ומפוחדים שלא הפסיקו לבכות ונשים אבלות שלא הפסיקו לצעוק וליילל, חלק איבדו את הילדים שלהן, אחרות את הבעלים. היו כאלה שאיבדו את כל המשפחה. 

האינטרנט נותק, וזה רק החמיר את המצב. דאגנו מאוד לקרובי המשפחה ולא ידנו מה קורה איתם. היינו מנותקים מהעולם וכבר לא ידענו מה קורה בחוץ. בכל פעם שפינו לבית החולים פצועים והרוגים פחדנו מאוד שנגלה ביניהם אנשים שאנחנו מכירים, קרובי משפחה או חברים. 

אתמול, בסביבות השעה 22:00, התקשרה אליי קרובת משפחה ואמרה לי שהצבא הישראלי הפציץ את הבית של דודה שלי פאטמה ונהרגו שם בני משפחה, כולל ילדים. עד עכשיו לא הצלחתי לברר מי בדיוק נהרג. זה המצב שלנו מאז שבת ועד עכשיו. אנחנו עדיין שומעים הפצצות ורקטות ורואים פצועים והרוגים כל הזמן. בכל מקום יש ריח של דם.    

ב-15.10.23 הוסיפה אולפת וסיפרה: 

אני והמשפחה שלי נשארנו בבית החולים א-שיפאא במשך שלושה ימים. כל הזמן הזה לא הצלחנו בכלל לישון ורק ראינו מחזות אימה פצועים מדממים והרוגים ושמענו צעקות של אמהות סירנות של אמבולנסים שלא נפסקו לרגע. מאות תושבים, נשים, ילדים וקשישים ישנו בשטח בית החולם כולל בחדר המדרגות. בחצרות ישנו מאות צעירים על הקרקע בלי שום דבר להתכסות בו. חלק מהאנשים ישנו בישיבה כי לא היה מקום לשכב. לא היו מספיק מים או אוכל. היו שם מאות ילדים מפוחדים שלא הפסיקו לבכות ולצעוק. הילדים שלי היו חיוורים מפחד וסבלו מחוסר שינה. הם איבדו את התיאבון ובקושי אכלו כמה ביסים. הרגשתי שאני מתמוטטת, והחזקתי את עצמי רק בשבילם. 

ביום חמישי, 12.10.23, הכוחות הישראליים הורו לפנות את בית החולים א-שיפאא. כולם התחילו לברוח משם מהר בבהלה, מחשש שבית החולים יופצץ. ילדים צרחו מפחד וקשישים שמתקשים בתנועה בכו. 

למזלי חבר של המשפחה אסף אותי ואת המשפחה שלי ונדחקנו עם ששת בני המשפחה שלו באותו רכב. נסענו משם והשארנו מאחורינו מאות בני אדם וגם את הפצועים וההרוגים. בדרך ראינו מחזות מזעזעים. אלפי אנשים שגלו מבתיהם, נשים, ילדים, קשישים וצעירים. מהבתים, המגדלים, הבניינים ובתי הספר נשארו רק ערימות של אבנים. ריח של מוות ודם נדף מכל מקום. בגלל הרס הכבישים התקשינו להתקדם. אני והילדים דקלמנו פסוקים מהקוראן והרגשנו כי שעומדים להפציץ אותנו בכל רגע, שאלה הרגעים האחרונים שלנו. 

לקח לנו בערך חצי שעה להגיע למרכז הרצועה, אבל זה הרגיש כמו נצח. הגענו לבית של אחות של החבר שאיתו ברחנו, בדיר אל-בלח. בבית הזה כבר התארחו עוד אנשים ביחד כבר היינו שם בערך 20 אנשים, היינו בלי מים ובלי חשמל. למזלנו הם קיבלו אספקה של מים באותו יום. הילדים שלי מיהרו להתקלח אחרי כמה ימים בלי אפשרות להתרחץ. כיבסנו ביד את הבגדים, אפינו פיתות על עצי הסקה שהעברנו וחסכנו במים כמה שאפשר כי ידענו שהאספקה תתנתק. מילאנו כמה שיותר כלים ובקבוקים במים וגם את האמבטיה. 

נעזרנו במתקן סולארי של שכן כדי לטעון את הטלפונים ולתקשר עם קרובי משפחה שעזבו גם הם את בתיהם ולא ידענו איפה הם. הקליטה הייתה גרועה מאוד, אבל הצלחתי לוודא ש אבא שלי והאחים שי עדיין בחיים. הגיעו לאזור אלפי גולים מעזה. ראיתי אלפים ישנים ברחובות ומתחת לעצים. רק כמה מאות היו ברי מזל ומצאו מחסה במוסדות, אוניברסיטאות, בתי ספר ומשרדי אונר"א, אבל גם להם לא היו מים, מזון או חשמל. המזון והמים באזור התחילו לאזול. 

הילדים שלי היו על סף קריסה. במיוחד הייא, בת 19,  שאיבדה את התיאבון, התכנסה בתוך עצמה ורזתה. כל פעם ניסיתי לשדל אותה לאכול וזה עזר מדי פעם אבל אחר-כך היא שוב לא הייתה מסוגלת. כולנו רק מתפללים לחזור לבתים שלנו ומחכים לשמוע אם יש פתרון באופק. אנחנו חיים פה בתוך סיוט, בחרדה לבני משפחה וחברים שלא שמענו מהם, בלי חשמל, עם מעט מאוד מים ואוכל. 

כבר איבדתי במלחמה הזאת יותר מ-16 קרובי משפחה – דודים ובני דודים.  אני בהלם ולא מסוגלת בכלל לבכות. מרגישה נתק רגשי. אני מנסה להפגין אומץ בפני המשפחה, אבל זה קשה מאוד. אין לנו מושג איך זה ייגמר ומה יעלה בגורלנו. יכול להיות שאלה ימינו האחרונים. 

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם, מנאל אל-ג'עברי ב-12.10.23 והושלמה ב-15.10.23.