רג'אא עליאן

בת 29 ואם לילדה בת חמש, תושבת בית לאהייא, מספרת על הנדודים והחיים תחת מצור, על ההפצצה בה היא ובתה בת החמש נפצעו ואמה ושתי אחיותיה נהרגו ועל הפצצה נוספת בה נהרגה אחותה הגדולה לצד בני משפחה נוספים:

תמונה

עד המלחמה גרתי בבית לאהייא עם הבת שלי איליאא, בת חמש. בעלי, נאדר עליאן, בן 31, עובד מחוץ לרצועת עזה באיחוד האמירויות. בדירה לידנו גרו ההורים שלי, מוחמד, בן 63, ונבילה, בת 54, והאחיות שלי ביסאן, בת 31 ומרח, בת 26. לביסאן יש צרכים מיוחדים. שניים מהאחים שלי גרים מחוץ לעזה, אחד בבלגיה ואחד בתורכיה. אבא שלי נשוי לעוד אישה ויש להם חמישה ילדים ביחד. בתחילת המלחמה הצטרפו אלינו אחותי ח'ולוד, בת 35, בעלה, איימן א-זעאנין, 41, ובנותיהם ריתא, בת 12, רוזית, בת תשע, איילול, בת שנתיים, ואיליאא התינוקת. אשתו השנייה של אבא שלי עקרה עם הילדים שלה לדרום הרצועה.

אחרי שהמלחמה התחילה, עברנו בגלל ההפצצות הכבדות לבית של דוד שלי שנמצא בחו"ל והמשפחה שלו עקרה לדרום הרצועה. הבית נמצא במרחק של כמה רחובות מהבית שלנו. בתחילת דצמבר 2023 הצבא הטיל מצור על האזור. היינו 12 אנשים סגורים בתוך הבית למשך 12 יום. פנינו לגופים בינלאומיים באמצעות הרשתות החברתיות בבקשה לעזרה, אבל טנקים ודחפורים כיתרו את הבית והפציצו את כל מה שמסביב. בקושי זזנו, רק הלכנו לשירותים. היינו בלי אוכל ומים. באחד הימים ראיתי מהחלון דחפור ענק ומרוב פחד קפאתי במקום ולא הצלחתי לזוז. נשארתי בהלם במשך יומיים.

תמונה

אחרי שהצבא עזב, חזרתי עם איליאא, ההורים שלי, ביסאן ומרח לבית שלנו, שנהרס כמעט לגמרי. חיינו שם בתנאים קשים מאוד. ח'ולוד ואיימן והבנות נשארו לגור בבית של הדוד. ב-23.10.24 אבא שלי הלך להביא מים מהבית של הדוד, והצבא שפלש לאזור עצר אותו ואת איימן. הם שוחררו אחרי כמה ימים, ואז הצטרפו לח'ולוד ואל הבנות, שעברו בינתיים לגור במערב העיר. מאוחר יותר אבא שלי הצטרף לאשתו השנייה ולילדים שלהם בדרום הרצועה.

אני נשארתי בבית עם איליאא, אמא שלי, מרח וביסאן. תכננו לעקור דרומה, אבל לא יכולנו לעשות את זה לבד, אז חיכינו להזדמנות שאנשים ששהו בבתי ספר בצפון הרצועה, שהפכו למחנות עקורים, יעברו דרומה ונוכל להצטרף אליהם. לא עברנו בעצמנו לאחד מבתי הספר האלה בגלל שביסאן לא הייתה מסתדרת עם התנאים בשירותים שם. יום אחד הצבא הפציץ את השכונה שלנו, וברחנו שוב לבית של הדוד.

ב-30.11.24, בשעה 16:00, ישבנו לאכול ושמענו פיצוץ ברחוב. אמא אמרה, "תתפללו שנצא מזה בחיים". מרח הסתובבה בבית והתפללה ואמא וביסאן נשארו לשבת ליד שולחן האוכל. איליאא עמדה לידי. פתאום הבית הופצץ. הכול קרס והתמלא בעשן, אבק והריסות. אמא, מרח וביסאן נהרגו. איליאא ואני נפצענו.

לא היה מי שיפנה אותי ואת איליאא לבית החולים. בת הדודה שלי, שיימאא עליאן, שגרה בבית סמוך, לקחה אותנו לבית ספר בבית לאהייא. משם פינו אותי ואת איליאא על כיסא גלגלים למרפאת השדה שעבדתי בה כפרמדיקית ממש בתחילת המלחמה, ושם טיפלו בנו. לאיליאא היו כוויות מדרגה 1 ו-2 בפנים ובידיים ופציעות בראש שהצריכו תפרים. לי היו כוויות מדרגה 1 בפנים ומדרגה 2 בגב ובידיים.

את הגופות של אחותי ביסאן ושל אמא שלי לא הצליחו לחלץ, והן עדיין מתחת להריסות. את הגופה של אחותי מרח חילצו בקושי, תחת יריות. קברנו אותה ליד בית הספר.

ב-4.12.24, הצבא הורה לנו לפנות את בית הספר, וזמן קצר אחר-כך, לפני שהספקנו לצאת, הפציץ את האזור. הרבה עקורים נפצעו וכל מי שהיה שם נאלץ לעזוב, כולל אותנו. הייתי עייפה ופצועה, ואני לא יודעת איך עמדתי על הרגליים. בזמן שהלכנו מצפון העיר מערבה, יצרתי קשר בטלפון עם אחותי ח'ולוד, שעדיין הייתה במערב העיר עם בעלה והבנות. הלכנו הרבה, פצועות ולבושות בבגדים קרועים שקיבלנו מעקורים בבית הספר. הרגשתי כל-כך מדוכאת ועצובה, כי אמא שלי ואחותי נשארו מתחת להריסות. לכל אורך הדרך בכיתי. לאיליאא היו תחבושות על הכוויות בפנים ובידיים, וגם אני סבלתי מהכוויות שהיו לי בפנים, בגב ובידיים ועד עכשיו אני מקבלת טיפולים.

הגעתי לבית שבו הייתה אחותי ח׳ולוד במצב קשה מאוד. כשנפגשנו ח׳ולוד חיבקה אותי ואת איליאא ונפלנו על הרצפה, בכינו והתחבקנו במשך חצי שעה. כל מי שהיה בבית בכה, מרוב געגוע וכי רק אני וח׳ולוד נשארנו מבין האחיות. ניחמנו אחת את השנייה וחלקנו את הכאב. מאז נשארנו כל הזמן ביחד. ח'ולוד, אחותי הגדולה, היא כמעט כל מה שנשאר מהמשפחה שלי אחרי שאיבדנו את אמא ואת האחיות שלנו.

ביום הראשון של הפסקת האש, בינואר 2025, חזרנו בבוקר לבית לאהייא ברגל, כדי לחפש את הגופות של אמא וביסאן מתחת להריסות. כשהגעתי לבית ההרוס נשברתי. צעקתי וצרחתי "אמאאאא!". כל מי שהיה ברחוב שמע אותי. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הבית אחרי ההפצצה, ולא האמנתי למה שעיני רואות. כאב לי כל-כך כשמצאתי את קרעי הבגדים שלבשתי באותו יום תלויים על עמוד בבית, אחרי שנקרעו מעליי בזמן ההפצצה. הבנתי שאני רואה את האבנים שנפלו על אחותי מרח ואת הדם שלה שעדיין שם. ביום ההוא הרגשתי את המוות. אני וח׳ולוד התחלנו לחפש את הגופה של אמא בדמעות. כאב לי לראות את המקום שבו אמא שלי ישבה, ליד שולחן האוכל במטבח. מצאתי את המקום, אבל איפה אמא שלי? איפה ביסאן? הן כנראה קבורות עדיין מתחת להריסות, כי בית בן שתי קומות עם הרבה ריהוט וציוד קרס עליהן. אין פה עכשיו את הציוד הכבד שנחוץ כדי להוציא אותן. ניסינו לחפור עם כלים ידניים, והצלחנו להביא גם דחפור קטן, אבל לא הצלחנו למצוא את הגופות שלהן, או שום שיירים שלהן.

תמונה

בבית לאהייא גילינו שלא רק הבית שלנו נהרס אלא כמעט כל הבתים של המשפחה שלנו. היינו בהלם ממה שראינו, לא נשאר כמעט כלום. גם אבא שלי ומשפחתו השנייה חזרו מדרום הרצועה בערך שבוע אחרי שהתחילה הפסקת האש. כולנו היינו שוב בבית לאהייא. הבית בן שתי הקומות של אחי מג׳ד שנמצא בתורכיה, עדיין עמד במקומו. סידרנו אותו ואני איליאא וח׳ולוד ובעלה איימן ובנותיהם גרנו בקומה הראשונה. בקומה השנייה היו שתי משפחות: דודה שלי אילהאם רג׳ב, בת 59, בעלה וחמשת ילדיהם, ומשפחתו של דוד שלי ח׳אלד עליאן, גם הם שבעה אנשים. סך הכל היו שם 14 איש. אבא שלי, אשתו והילדים שלהם גרו בבית משלהם. הוא סידר חדר ומטבח ושירותים והציע לי לגור איתו, אבל סירבתי כי רציתי להישאר ביחד עם ח׳ולוד.

ב-24.3.25, בחודש רמדאן, אחרי שאכלנו את ארוחת האיפטאר (שבירת צום הרמדאן) והתפללנו את תפילת הערב, ח'ולוד ובעלה הלכו לבית החולים אל-עוודה כדי לשלוח איזה מסמכים כי שם היה חשמל ואינטרנט. אחרי שהם חזרו, עמדנו שתינו במטבח. אני הכנתי סנדוויצ'ים וח'ולוד הכינה תה. כל הבנות ישנו בחדר. עמדתי מול החלון ופתאום ראיתי אש אדומה בתוך הבית, מול הפנים שלי. נפלתי על הרצפה ואבנים התחילו ליפול עליי. האורות כבו ונהיה חשוך. התחלתי להגיד את השהאדתיין [תפילה הנאמרת לפני המוות], אבל אז גיליתי שאני יכולה לזוז. קמתי ורצתי לחדר של הבנות. מצאתי אותן בוכות, שרוטות ופצועות וכל החדר מלא שברי בניין ואבנים. הוצאתי אותן מהבית. בעלה של ח׳ולוד, שהראש שלו היה מכוסה בדם, התחיל לשאול אותי איפה ח׳ולוד. אמרתי לו שהיא הייתה לידי ובטוח שהיא בסדר. הוא אמר, "לא, ח׳ולוד נמצאת כאן" והצביע על ערמת אבנים. הייתי בהלם, מה זאת אומרת כאן? היא הייתה לידי ואני בסדר, אז איך היא מתחת להריסות? אנשי ההגנה האזרחית הגיעו וגם חובשים, והתחילו לקרוא לח׳ולוד אבל היא לא ענתה. הם התחילו לפנות את ההריסות. לא הצלחתי להבין מה קורה. לא האמנתי. הייתי בטוחה שהם לא ימצאו שום דבר, כי ח׳ולוד הייתה לידי והיא בטוח בסדר. נשארתי לידם, המומה, עד שראו את קווצת שיער שלה, ואז התעלפתי.

תמונה

התעוררתי בבית החולים האינדונזי אל האסון הגדול, שח׳ולוד נהרגה. איבדתי גם אותה. הידיעה הזאת הייתה מכה קשה אפילו יותר מהמוות של אמא שלי ושתי האחיות האחרות שלי, כי היא היחידה שנותרה לי. באותו יום נהרגו ח׳ולוד, דודה שלי אילהאם רג׳ב, בת 59, נכדתה תסנים, בת שנה וחצי, ואשתו של דוד שלי, מנאל רג׳ב, בת 45.

כל שאר בני המשפחה שהיו בבית נפצעו קל יחסית. אבא שלי הגיע אלינו מיד לאחר ההפצצה, ובכה על ח׳ולוד כשנפרד ממנה בבית החולים. חזרתי לבית של סבא שלי, שגם הוא נמצא בבית לאהייא עם איליאא ועם איימן והבנות שלו. למחרת בבוקר קברנו את ח'ולוד ושאר ההרוגים. זה היה קשה מאוד עבור כולנו. מאז אני גרה בבית של סבא שלי עם איליאא. איימן והבנות שוכרים בית במערב העיר עזה. מדי פעם אני מבקרת אותן, או שהן באות אלינו. בכל פעם שאני פוגשת אותן, אני מרגישה שהלב שלי נשרף. אנחנו יושבות ובוכות. הן קשורות אליי מאוד. איילול הקטנה אומרת לי בטלפון, "בבקשה תגידי לי לאן אמא שלי הלכה". הלב שלי שבור. אני הדודה היחידה שנותרה להן. אני לא מעכלת את מה שקרה.

אני רוצה לנסוע לבעלי נאדר באיחוד האמירויות. אני רוצה לברוח מכל רחוב ורחוב פה, מכל הזיכרונות שלי. אני מרגישה מתה בגלל הזיכרונות. אבל אם אני אסע, לא יישאר לאחייניות שלי אף אחד. היום הייתי בחצר של הבית ההרוס של ההורים שלי ונזכרתי במפגשים שלנו. נזכרתי בקולות של החיים ובצחוק שלנו, אני והאחיות שלי, ואיך אמא הייתה מביאה לנו גרעינים ופופקורן. התחלתי לרעוד ולבכות. חזרתי למיטה וישנתי מרוב כאב וצער. איליאא אומרת לי, ״החיים לא יפים בלי סבתא שלי ובלי הדודות שלי – הלוואי שהן היו יודעות שהגעתי לגיל גן״. אני רוצה לברוח מהכל, מכל הזיכרונות והדברים שחוויתי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-12.4.25