ראמי אבו ראס

בן 36 ואב לשישה, תושב שכונת א-זיתון בעיר עזה, על ההתעללות שעבר במהלך מעצרו בידי ישראל:

עד שפרצה המלחמה גרתי עם אשתי אימאן, בת 30, וששת הילדים שלנו, בני 5 עד 13, בשכונת א-זייתון בעיר עזה ועבדתי בחנות "טאפש - בשר ועופות קפואים". אבל בתוך שבוע הפסקתי לעבוד כי לא היה חשמל סדיר ולא היה עופות ובשר.

תמונה

נשארנו בבית וכל הזמן שמענו הפצצות. יצאתי רק בשביל קניות דחופות. כל הזמן ניסינו להרגיע את הילדים, למרות שהרעשים של ההפצצות החרידו גם אותנו. שמענו בחדשות ומשכנים על הרבה הרוגים ופצועים.

כעבור שבועיים עקרו המון תושבים מהאזור שלנו, כי פחדו להיפגע מהפצצות הארטילריה שלא נפסקו לרגע. חלק מהם עברו לדרום הרצועה וחלק למערב העיר עזה. אני והמשפחה שלי גם יצאנו מהבית. שכרנו מחסן ממערב לעיר עזה וגרנו בו עד שהוכרזה הפסקת האש ואז חזרנו לבית שלנו.

יומיים אחרי שהפסקת האש הסתיימה הצבא הישראלי פשט על שכונת א-זייתון. ההפצצות התחילו ולא נפסקו. מטוסים חגו באוויר וירו על כל דבר שזז ברחובות. היו הרבה הרוגים, בהם אנשים שאני מכיר ושלא יכולנו לחלץ מתחת להריסות.

המצב היה מסוכן מאוד. המצור על האזור נמשך. עברנו לבית של דוד שלי, שנמצא מאחורי בתים אחרים, ולא ברחוב הראשי. חוץ מאיתנו היו בדירה הזאת עוד 17 אנשים, קרובי משפחה ומחותנים שלי.

אחר-כך, ביום חמישי, 7.12.23, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, שמעתי קרובי משפחה שלי מדברים עם מישהו באנגלית, ואז ראיתי טנק מתקדם לעבר הבניין שלנו. נתתי לבת שלי היבה דגל לבן כדי שהחיילים יראו אותה ויפסיקו להתקדם אלינו. החיילים עצרו והורו לנו לצאת מהבית אחד אחרי השני. אני יצאתי אחרון.

החזקתי את הילדים שלי ועמדנו ליד הבית. ראיתי הרבה חיילים מסביבנו, וראיתי כמה צלפים על גגות הבניינים. המראה שלהם היה מפחיד מאוד, במיוחד בשביל הילדים. היינו מוקפים בטנקים וחיילים חמושים והם פחדו מאוד ונצמדו אליי. ראיתי מסביבי הרבה הרס בשכונה, שלא ראיתי לפני כן.

אחר-כך קצין הורה לנו לעמוד מצד אחד של קיר, ולנשים ולילדים לעמוד בצד השני, ולהרים ידיים למעלה. ואז הם התחילו לקרוא לנו אחד אחד. אחד החיילים חתך את הכבלים של האינטרנט והם השתמשו בהם כדי לקשור לנו את הידיים לאחור.

החיילים כיסו לגברים ולנערים את העיניים והובילו אותנו למקום אחר, שבו הם החזיקו אותנו חמישה ימים, כמעט בלי אוכל ובלי מים, כל הזמן עם ידיים קשורות וכיסוי על העיניים. נוסף לזה היו השפלות, מכות ובעיטות.

נתנו לנו לאכול רק קצת לחם וממש מעט מים לשתות. באחד הימים חייל הורה לאחיין שלי, מחמוד, בן 15, לחלק לנו את האוכל: חתיכת לחם לכל אדם וטיפת מים ממכסה של בקבוק. הידיים כאבו לי בגלל הכבילה והברכיים בגלל הכריעה הממושכת.

אחר-כך העבירו אותי ועוד 70-60 עצורים לנקודה צבאית אחרת. משם העלו אותנו על אוטובוס שלקח אותנו למחנה צבאי, ושם הורידו אותנו בחצר פתוחה עם רצפת חצץ. היה קר מאוד ונשבה רוח. במקום הזה, הכניסו אותנו לחדר חקירות, אחד אחרי השני. בחקירה החוקר האשים אותי שאני משתייך לחמאס ואני עניתי לו שאין לי קשר לחמאס ושאני מוכר עופות ובשר.

אחר-כך לקחו אותי לרופא שבדק אותי. הוא ציין את הפצעים על פרקי הידיים שלי בגלל הכבילה בכבלי האינטרנט. כשיצאנו מחדר הרופא קשרו לנו את הידיים מלפנים באזיקוני פלסטיק, ולקחו אותנו לצריף גדול. היה כבר ערב, והם הביאו לנו חתיכת לחם, תפוח, גבינה ומים. הייתי שם שלושה ימים וכל היום, מבוקר עד ערב, כרענו על הברכיים. כל הזמן צעקו וקללו אותנו, כמו "בן זונה", "שרמוטות".

אחרי שלושה ימים, הובילו אותי לחדר חקירות. החוקר שאל אותי מה שמי, ועל הגיל שלי והעבודה שלי ולמה נשארנו בבית ולא עזבנו. עניתי לו שאין לי לאן ללכת ושעוד תושבים נשארו אז גם אנחנו נשארנו. אחרי החקירה, הובילו אותי לצריף שהיו בו עוד 12 עצירים. קראו לנו אחד אחד כדי להתקלח.

משם לקחו אותנו לאוטובוס שהסיע אותנו למקום אחר שבו הורידו אותנו והכניסו אותנו לתוך צריף. היה קר, ושוב דרשו מאיתנו לכרוע כל הזמן על הברכיים. כעבור יומיים הכניסו אותנו לעוד חקירה, ושם שאלו אותי על משפחת אבו-ראס, שמשתייכת לחמאס. אמרתי: "לא מהמשפחה שלנו", אבל החוקר לא השתכנע. חייל שעמד מאחוריי נתן לי כמה מכות בראש ואמר לי "תודה שאתה חמאס".

כשאמרתי לו "אני לא חמאס" הוא הרביץ לי עוד כמה פעמים. אחר-כך קשרו לי את הידיים והרגליים לגדר כשהידיים מתוחות למעלה והחזיקו אותי ככה ב"שבח" למשך יותר מ-5 שעות. תוך פחות משעה הרגשתי כאבים בכל הגוף - בכתפיים, בידיים, ברגליים. אחר-כך כבר לא הרגשתי אותם. איבדתי את התחושה בכל הגוף.

כשהורידו אותי לקחו אותי לצריף. לא הייתי מסוגל ללכת כי כל הגוף שלי כאב בגלל ה"שבח". השאירו אותי בצריף 15 יום, כולנו כרענו שם על הברכיים כל הזמן. אכלנו, ישנו והלכנו לשירותים כשאנחנו אזוקים. כל הזמן היינו אזוקים, אסור היה לדבר, לזוז, או אפילו להסתכל הצידה.

בתום 15 הימים הרשו לנו להתקלח ונתנו לנו תחתונים נקיים. נכנסתי למקלחת בלי אזיקים, אבל עם כיסוי עיניים שאותו הורידו רק בתוך המקלחת. הכניסו בכל פעם 4 אנשים ביחד למקלחת. כשנכנסתי למקלחת המים היו קרים מאוד ומזג האוויר גם היה קר. רחצתי רק את החלק התחתון של הגוף, כי לא יכולתי לשאת את הקור. אחרי המקלחת החזירו אותנו לצריף, ושוב כרענו על הברכיים, אזוקים, בלי לדבר ובלי לזוז.

כעבור כמה ימים לקחו אותי לחדר החקירות. הקצין שאל אותי לשמות קרובי המשפחה שלי, מי האחים שלי, כמה נפשות אנחנו במשפחה, ובסוף חתמתי על מה שהוא רשם מהדברים שלי.

כל הזמן הזה, חשבתי על אשתי והילדים שלי. מה עלה בגורלם אחרי שהצבא עצר אותנו? האם הרגו אותם? ואם הם בחיים, האם הם בריאים ושלמים או פצועים? חולים? האם יש להם מה לאכול ולשתות, האם הם הלכו דרומה או שהם עדיין בצפון. בכלל תהיתי מה קרה לעזה, האם השמידו אותה, האם נשאר משהו ממנה. אלה המחשבות שהעסיקו אותי כל הזמן.

תהיתי גם למה עצרו אותי, למה עדיין מחזיקים אותי, מה יקרה לי כאן, מתי ישחררו אותי? חשבתי על המצב הקשה שלי, במיוחד העלטה שבה טבעתי עם כיסוי העיניים, בלי לראות כלום, הקור העז והרוח החזקה. כל הזמן קפאתי מקור והייתי רעב וצמא.

כעבור כמה ימים העלו אותנו שוב על אוטובוס, עם האזיקים וכיסוי העיניים. זה היה בצהריים. כשהוא עצר הגיעה חיילת, הורידה לי את האזיקונים וכיסוי העיניים, ואמרה לי "לך לעזה".

העיניים שלי ראו אור בפעם הראשונה אחרי 35 ימי מעצר. כשירדתי מהאוטובוס, ראיתי שאני במעבר, ושיש סביבי עוד בערך 100 עצורים. כולנו רצנו מהר ועברנו במעבר (כרם שלום). ואחר כך המשכנו ללכת בקצב רגיל עד שהגענו לאנשי אונר"א, שנתנו לנו אוכל ושתיה. אכלנו תמרים ושתינו מים.

הייתי 35 יום במעצר לא מוצדק ובתנאים בלתי אנושיים. במהלך המעצר רזיתי בערך 20 קילו. אלה היו הימים הקשים ביותר שעברו עליי. כל יום ארך כשנה. זה היה קשה בכל רמה – ברמה הנפשית, הרגשית והגופנית. העינויים פגעו לנו באינטליגנציה, כי פשוט איבדנו את יכולת החשיבה. המחשבה כולה התרכזה רק במי שמרביץ לך, או מענה אותך או רוצה לנקום בך. עברנו חוויה קשה מאוד מאוד.

הלכתי ממעבר כרם שלום לצומת אל-עוודה ברפיח ומשם ניסיתי להתקשר לאשתי ולמשפחה שלי אבל לא השגתי אותם. התקשרתי לאחי מוחמד, שגר בגדה המערבית. סיפרתי לו ששוחררתי וביקשתי שהוא ינסה להתקשר לקרובי המשפחה שלנו. הוא הצליח לתפוס אותם ועדכן אותי שיגיעו לאסוף אותי. ובאמת אחרי בערך שעה הגיעו בני דודים שלי ולקחו אותי לבית החולים אבו יוסף א-נג'אר ברפיח.

בבית החולים עשו לי בדיקות והרופא אמר שאני צריך לעבור ניתוח ביד שמאל כדי לשחרר שם עצב.

רק כמה ימים מאוחר יותר, אחרי הרבה ניסיונות, הצלחתי לתפוס בטלפון את אשתי והילדים. התברר לי שהם חזרו למחסן שבו היינו בהתחלת המלחמה ושהמצב שם קשה מאוד והם במצוקה מכל הבחינות –מחסור חמור באוכל ומים וגם ההפצצות הבלתי פוסקות. אי אפשר להשיג שם את המצרכים הכי בסיסיים. אשתי שם לבד עם הילדים הקטנים שלנו ואבא שלי שהוא איש זקן וחולה, ולכן אין מי שיוכל ללכת ולנסות להשיג מצרכים. אשתי בקושי מצליחה להשיג משהו וגם לא נשאר להם מספיק כסף. הם אוכלים רק פעם אחת ביום.

אחד הרגעים הכי קשים עבורי ועבור אשתי והילדים שלנו היה כשהתקשרתי אליהם בפעם הראשונה. אשתי אמרה לי "אתה בחיים?!". היא הייתה מופתעת שאני חי בכלל. היא לא ידעה שהיינו במעצר. הם חיפשו את הגופות שלנו בחול ומתחת להריסות וחפצים, אחרי שחשבו שהצבא הישראלי הרג את כולנו. בכינו ביחד, אחרי שדיברנו וכבר ידעתי שהם בריאים ושלמים, והם ידעו שאני חי. בשביל אשתי זו הייתה הבשורה הכי יפה ששמעה - שאני חי, בריא ושלם.

הפיצול בינינו הוא מצב קשה ביותר. זה שאנחנו לא יכולים אפילו להיות ביחד במצב הנורא הזה. אני ברפיח והם בעזה ואני לא יכול להגיע אליהם או לעזור להם, ולא יכול גם להביא אותם אליי כי אין לי לאן ומדברים על פלישה ישראלית לרפיח. אני נצור פה במחנה עקורים ברפיח עם בני הדודים שלי והם נצורים בעזה, ורק בקושי אנחנו מצליחים להיות בקשר.

אנחנו נמצאים פה במחנה שרוכזו בו 2,400 עקורים מעזה וצפון הרצועה. אני חי פה בלי קורת גג, עקור, סובל ממחסור באוכל ומים, בתנאי היגיינה גרועים ביותר. יש פה תורים ארוכים לשירותים, למי השתיה, למקלחת. יש רעש אדיר כל הזמן. חיים קשים ביותר.

אבל אני עדיין נאחז בתקווה שהסבל הזה יגיע לסופו, שהמלחמה תיפסק, שנחזור לבתים שלנו ואתאחד שוב עם אשתי, הילדים שלי, ושאר המשפחה שלי בשכונת א-זייתון.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם, מוחמד סבאח, ב-26.3.24