רנא קרמוט

בת 22, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא

אני נשואה לעלאא קרמוט, בן 27, ואם לתינוקת בת תשעה חודשים. לפני המלחמה אני ועלאא גרנו ברחוב אל-עלווין בעיירה ג'באליא אל-בלד, סמוך למסגד אל-עומרי, בבניין בן שתי קומות ששייך למשפחה שלו. למרות המצוקה והחיים הקשים ברצועת עזה, שמחנו במה שהיה לנו והייתה לנו תחושת ביטחון. בעלי עבד בכל עבודה שמצא כדי לפרנס אותנו: פעם בבניין, פעם בסבלות והעמסת סחורות, ולעיתים במילוי מי שתייה או בעבודות טיח וריצוף. הוא לא סירב לשום עבודה, קשה ככל שתהיה, כדי להבטיח לנו פרנסה ונוכל להתקיים.

החיים שלנו נמשכו ככה עד שהאדמה נסדקה תחתינו ב-7.10.23. באותו יום הפכו חיינו לגיהינום שאין לו סוף. כבר בימים הראשונים של המלחמה ההפצצות הרעידו את האדמה שתחת רגלינו, וטילים נפלו על בתים, מסגדים, רחובות ובתי ספר באזור שלנו. שמענו התפוצצויות מכל עבר וראינו אנשים בורחים מבתיהם, שנחרבו, תחת הפגזות וירי.

כעבור כשבוע הצבא החל לפזר מכלי-טיס כרוזים שהורו לנו להתפנות מהאזור. לא היה לנו לאן ללכת, ולכן נשארנו בהתחלה בבית למרות הפחד, עד שההפצצות התגברו וראינו את המוות מול עינינו.

כשההפצצות הגיעו לכל מקום סביבנו, נאלצנו לבסוף לברוח תחת אש. יצאנו מהבית רועדים מפחד. לקחנו אתנו קצת בגדים ושמיכות, ופנינו לבית הספר א-נג'ב שבג'באליא אל-בלד, שהפך למרכז קליטה לעקורים.

נשארנו שם רק חמישה ימים, אך הם נדמו לנו כמו שנים של אימה. הצבא התקרב יותר ויותר, עד שהוא פלש לכל חלקי מחנה ג'באליא והגיע גם לבית הספר. הם כיתרו אותנו בטנקים, בירי ובקוואדקופטרים שלא הפסיקו לרחף מעל ראשינו, לירות ולהטיל אימה על ילדים ונשים.

יומיים נשארנו בלי אוכל וחווינו רעב ופחד קשים, כאילו היינו ממש בגיהינום. לא ידענו אם נצא משם בחיים או נמות בכל רגע. הצבא הישראלי עצר חלק מהגברים והצעירים, והורה לנו הנשים ללכת לכיוון מערב עזה. משם החל מסע העקירה הקטלני שאני חיה עד היום.

נדדנו ממקום למקום בתוך רצועת עזה. גרנו באוהלים שהוקמו בין חומות האוניברסיטה האסלאמית, ולאחר כמה חודשים עברנו למחנה א-שאטי. אחרי נסיגת הצבא חזרנו לבית הספר א-נג'ב בג'באליא. במשך כל אותם חודשים לא ידענו מה צפוי ומה יקרה לנו. ברחנו מהמוות מדי יום, מרחוב לרחוב ומסמטה לסמטה, כשאנחנו נושאים את מעט השמיכות והבגדים שנותרו לנו כדי לכסות את עצמנו. חווינו רעב, השפלה, פחד, קור ומחלות, וראינו את המוות בכל מקום סביבנו.

ואז הגיע 20.1.25, היום שבו הוכרזה הפסקת אש. בכינו אז מרוב אושר וחשבנו שהסבל שלנו סוף סוף הסתיים. שמחתנו גדלה עוד יותר כשגיליתי שאני בחודש הראשון להיריון. הרגשנו שהחיים חזרו אלינו מחדש. שבנו לביתנו בג'באליא אל-בלד אחרי חודשים ארוכים של עקירה והשפלה. הודינו לאלוהים כשמצאנו שהבית עדיין עומד על תילו, למרות ההרס שסביבו. ניסינו לאסוף מחדש את שברי חיינו, ובעלי החל שוב לחפש כל עבודה שתאפשר לנו להתקיים, עד שמצא עבודה בחלוקת מים שתייה כדי לפרנס אותנו.

אבל לא הספקנו אפילו להרגיש בטוחים. ב-18.3.25 חזרה המלחמה, ואיתה חזרו המוות, הרעב, ההפצצות והטבח. מטוסים החלו לתקוף אנשים מדי יום. באותה תקופה הייתי כבר בחודש שלישי להריון, וסבלתי מרעב קשה. בגלל התזונה הדלה, שלא כללה מוצרים מזינים כמו ביצים ובשר, ואי היכולת להשיג תוספי תזונה, כמעט איבדתי את העובר שברחמי. חווינו רעב שלא הכרנו מעולם.

המצב החמיר עוד יותר כשהצבא הישראלי החל לדרוש שוב שנתפנה מהבתים שלנו במחנה ג'באליא אל-בלד, ואז פלש מחדש לאזורי הצפון והמזרח. בתחילת מאי 2025 ברחנו למערב העיר עזה והתגוררנו באוהל באזור אנסאר. עברו עלינו שם ימים של פחד ואימה שלא יתוארו. מגדלים הופצצו סביבנו, פגזים נפלו סמוך לאוהלים, ומחנות עקורים פונו בכוח לקראת הפצצתם והעברת יושביהם דרומה.

בתחילת יולי נאלצנו לעקור שוב, הפעם לעיר דיר אל-בלח שבמרכז הרצועה, שם התארחנו אצל קרובי משפחה עקורים במכללת א-דעווה. שם סבלנו אפילו יותר: לא היה מספיק אוכל, לא היו מים ראויים לשתייה, ולא היו תנאי חיים אנושיים. ב-17.8.25 ילדתי את בתי הקטנה. חיינו שם כעקורים בסבל מתמשך ובדאגה בלתי פוסקת לגורלנו בלי שום יציבות. עלאא נאבק יום יום כדי להבטיח לנו פת לחם.

נשארנו במצב הזה עד 10.10.25, אז הוכרזה שוב הפסקת אש. שמחנו מאוד והודינו לאללה, כי האמנו שנוכל סוף סוף לחזור לבית שלנו. אבל כשחזרנו לג'באליא לא מצאנו דבר. הכול נהרס לחלוטין, הבתים הפכו לחורבות והרחובות נעלמו.

עמדנו ובכינו בין ההריסות, בלי לדעת לאן נלך ואיפה נחיה. אחרי סבל ממושך מצאנו מקום במחנה עקורים בשם "חלאווה", שיועד לבעלי בתים שנהרסו. פה אנחנו חיים באוהל בלוי וקרוע שבקושי סיפק לנו מחסה. בעלי שוב חיפש כל עבודה אפשרית, אבל לא הצליח לספק לנו אפילו את הצרכים הבסיסיים ביותר בעיקר, לתינוקת החדשה שלנו. סבלנו מעוני, מרעב וממחסור במזון, ולא הצלחנו למצוא די תחליף חלב בשבילה. איך יכולה תינוקת מסכנה לגדול בתנאים כאלה, כשמונעים מאיתנו לממש את הזכויות הבסיסיות ביותר ולא מאפשרים לנו אפילו לספק לה תחליף חלב ומזון תינוקות? אפילו החיתולים נעלמו מהשווקים.

המלחמה הסתיימה רק על הנייר. הסבל שלנו לא נפסק לרגע. גם במחנה חלאווה לא ניצלנו מהירי היומיומי של צלפים ומנופים צבאיים שכוונו לעברנו.

אבל לצד הרעב, מה שהורג אותנו הם גם המכרסמים, החולדות והחרקים שהתפשטו בצורה מחרידה במחנות העקורים. האוהלים התמלאו בחולדות, תולעים וחרקים שחיים בין החורבות, החול וערמות האשפה. בלילות החולדות נכנסות לאוהל ואוכלות את מה שהן מוצאות. הן חיסלו את מעט המזון והקמח שהיה לנו, ואנחנו לא יכולנו אפילו להגן עליו. ניסינו להציב להן מלכודות, אבל מספרן הלך וגדל והן נעו בין האוהלים.

אני חיה בפחד אמיתי על בתי הקטנה. אני פוחדת שהחולדות יתקרבו אליה בזמן שהיא ישנה. אני כבר לא מצליחה להירדם, ונשארת ערה כמעט כל הלילה כדי להשגיח עליה מפני החולדות והמחלות והמגפות שהן מפיצות. הן מכרסמות ואוכלות גם את האוהל עצמו, בזמן שהצבא מונע הכנסת אוהלים, יריעות וציוד בסיסי לחיים.

לפני כשבועיים, נרדמתי לזמן קצר והתעוררתי לקול בכי היסטרי של בתי. כשהרמתי אותה גיליתי שחולדות נשכו את כף רגלה בזמן שישנה. באותו רגע הרגשתי שנשמתי יוצאת ממני מרוב פחד. התחלתי לצרוח, לבכות ולרוץ איתה יחד עם בעלי בין נקודות של שירותי רפואה בחיפוש אחר תרופה או חומר חיטוי נגד זיהום והרעלה, אבל הצבא מונע אפילו הכנסה שלתרופות וחומרי חיטוי לרצועה. נשארתי בוכה כשבתי בזרועותיי, מפחדת שמחלה תתפשט בגופה הקטן בזמן שאני חסרת אונים ולא יכולה להציל אותה.

מאז אותו יום אני חיה באימה מתמדת. אין לילה שעובר בלי בכי ופחד. אני חוששת שהחולדות יחזרו ויאכלו את פניה או את גופה של בתי בזמן שתישן. אני מפחדת להירדם ונבהלת מכל תנועה בתוך האוהל. בעלי עומד חסר אונים מול המציאות האכזרית הזאת. הוא לא מסוגל לספק לנו בית, אוכל או אפילו אוהל חדש שיגן עלינו.

נכון לעכשיו אין שום פתרונות ואנחנו ממשיכים לסבול מהתפשטות החולדות, המכרסמים והמחלות במחנה העקורים. אני מטפלת בפציעה של בתי ככל יכולתי, באמצעים פרימיטיביים, ונאבקת במחלות שמקיפות אותנו מכל עבר ומאיימות עליה ועל כולנו. אנחנו ממשיכים לחיות פה חיי פחד, השפלה וחוסר אונים באוהל קרוע, בין רעב למצור.

המלחמה הזו לא מתבטאת רק בהפצצות והפגזות. זו מלחמת הרעבה, הכנעה והפקרת גופם של ילדינו למכרסמים טורפים ולמחלות. לא נותר לנו דבר מלבד להתפלל שבתי הקטנה תשרוד את המוות האיטי שאנחנו חיות פה בכל רגע.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-18.5.26

למידע נוסף בנושא