ריהאם א-ריפי

בת 27 ואם לשלושה, תושבת שכונת א-דרג' בעיר עזה, מספרת כיצד איבדה את בעלה ושני אחיה במלחמה ונותרה לבדה עם ילדיה הקטנים במחנה עקורים

עד המלחמה גרתי עם בעלי זכרונו לברכה, מג'די א-ריפי, בן 32, ושלושת הילדים שלנו, מג'די, בן שבע, ח'ולוד, בת חמש ומאהר, בן שבעה חודשים, יחד עם המשפחה של בעלי, בשכונת א-דרג' בעיר עזה.

למרות ההפצצות הכבדות באזור שלנו, לא עזבנו את הבית. בעלי מוכר ירקות ומדי פעם הוא הצליח למכור קצת ומזה התפרנסנו. ב-2.11.23 בעלי יצא עם בן דוד שלו זכי א-ריפי ועוד כמה אנשים לנסות למכור ירקות כדי שנוכל לקנות מצרכים ובמיוחד חיתולים למאהר. ניסיתי לשכנע אותו לא לצאת כי פחדתי, היו כל הזמן הפצצות מסביב, אבל הוא התעקש לצאת ואמר שהם אזרחים שלא מסכנים אף אחד.

תמונה

זכי חזר אחרי 20 דקות פצוע קשה ביד ואמר שבעלי נהרג. חמותי התחילה לצרוח ואני הייתי בהלם. לקח זמן עד שפרצתי בבכי. לא האמנתי שזה קרה. לא הייתי מסוגלת לדבר בכלל. בחוץ היה ירי על עוברים ושבים ולא יכולתי לצאת לחפש את הגופה של מג'די.

המשפחה של זכי לקחה אותו לבית חולים א-שיפאא ושם ניתחו אותו וכרתו לו את היד.

מאוחר יותר באותו יום אמבולנס הביא את הגופה שלו הביתה ונפרדנו ממנו בצער וביגון. בכינו מאוד. הילדים שלי בכו על אבא שלהם. זו היתה פרידה כואבת מאוד. בעלי היה איתנו רגע אחד, ואז יצא לזמן קצר וכבר לא חזר אלינו.

שבוע אחר-כך שני האחים שלי, פאח'ר מאהר א-ריפי (בן 30) ויאסר א-ריפי (בן 23), נהרגו כשהיו ברחוב בהפצצת בית במחנה הפליטים א-שאטי. אני נחנקת כשאני מנסה לדבר עליהם. אהבתי אותם כל-כך והידיעה על מותם פגעה בי ובאמא שלי כמו מכת ברק. אני ואמא התחלנו לבכות ולצרוח. האחים שלי היו מבותרים. כשראיתי אותם איבדתי את השכל. הרגשתי הלם אדיר כשראיתי אותם. בעלי והאחים שלי תוך שבוע אחד! לא עמדתי במה שקרה לי - האובדן של יקיריי, בעלי והאחים שלי.

אחרי שבעלי ושני האחים שלי נהרגו, עברתי עם הילדים והמשפחה שלי דרומה לח'אן יונס והתמקמנו בבית ספר שהוסב למחנה עקורים. ההורים של בעלי נשארו בבית בעזה.

חודש אחרי שבעלי נהרג גם אחותו רמזייה א-ריפי (בת 27) והילדים שלה עודיי, בן שבע וסבאח, בת ארבע, כשהפציצו את הבית שלהם. הגופה של רמזייה לא חולצה. היא נמצאת עד עכשיו מתחת לחורבות. את הגופה של סבאח מצאו ברחוב, בלי היד שלה. ואז שבועיים אחר-כך, אחיו של בעלי, מומתאז א-ריפי, בן 16, נהרג כשנסע בעגלה רתומה לחמור להביא מים למשפחה שלו ממערב עזה. ירו עליהם פגז מטנק.

כשהצבא הישראלי הרס את מחנה העקורים בח'אן יונס נאלצנו לעבור לרפיח. עכשיו אני פה לבד עם הילדים שלי ברפיח, באוהל מחתיכות עץ וניילון. לפעמים אחי דאווד מגיע לישון איתנו, כי אני מפחדת לישון לבד.

אנחנו חיים בתנאים קשים מאוד. אין לנו כסף ואנחנו לא יכולים לקנות אוכל בכלל. אין מה לדבר על ירקות או בשר. אני שולחת את הילדים כל יום להביא אוכל מבית התמחוי במחנה העקורים. הם מביאים משם תבשילים כמו מג'דרה, שעועית ואורז וחוץ מזה אנחנו מקבלים קופסאות שימורים. ירדתי המון במשקל. האוהל שלנו לא מתאים אפילו למגורי חיות. ואני גם בודדה מאוד. קשה לי לבד עם הילדים. במיוחד כשהם סובלים כל כך. הם הפכו ליתומים בגיל כל-כך צעיר והמחסור פה כל כך גדול.

האוכל מאוד לא בריא וגם מזוהם והשירותים מזוהמים, וח'ולוד לקתה בגלל זה בצהבת. אין לי גם מספיק בגדים לילדים.

עכשיו רמדאן, ואנחנו אוכלים פה לבד את ארוחות שבירת הצום. אלה ארוחות דלות מאוד שאנחנו מקבלים מבית התמחוי. בבוקר מוקדם, אני לא מוצאת כלום לארוחת הסוחור שלפני הצום, אז אני רק שותה מים וחוזרת לישון. לפעמים, אם אני מקבלת קצת כסף אני קונה שתי עגבניות, חציל אחד, שני תפוחי אדמה, מכינה משהו ואוכלת עם הילדים שלי.

אני לא מצליחה להשיג תחליפי חלב למאהר התינוק ונאלצתי לגמול אותו. חיתולים אני מקבלת מבית הספר.

בעלי היה הכול בשבילי, ואיבדתי אותו לנצח. עכשיו אני אלמנה. הילדים שלי יתומים ונגזלה מהם האהבה והחמלה של אביהם. הם שואלים אותי עליו כל יום ומדברים עליו בגעגוע, בעיקר ח'ולוד שהתפנקה אצלו הרבה. אני יכולה רק לתת להם להסתכל בתמונות שלו בטלפון. אני נותנת להם להסתכל בתמונות שלו בטלפון.

מג'די הפך להיות מאוד תוקפני. הוא לא התגבר על המוות של אבא שלו. עכשיו אנחנו חסרי בית, זרוקים פה, ואין לי שום כוחות. אני עייפה, הרוסה נפשית ועצובה מאוד. החיים שלי נגמרו כשאיבדתי את בעלי. אני כל הזמן רק בוכה עליו ועל האחים שלי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-26.3.24