ס.ס.

סיפר על מעצרו הממושך בידי ישראל, על העינויים הקשים שעבר, לרבות תקיפות מיניות, מניעת הטיפול והתנאים הבלתי-אנושיים במתקני הכליאה שדה תימן, עופר וכלא הנגב:

בימים הראשונים למלחמה נשארנו בבית, אפילו שפצצות נפלו קרוב אלינו. אחרי יומיים, יצאתי לבית החולים האינדונזי בבית לאהייא שבצפון הרצועה, בשליחות עיתונאית ככתב שטח של כמה ערוצים. באותו זמן המשפחה שלי התפנתה מהאזור – חלקם לדרום הרצועה וחלקם למרכז הרצועה.

מבית החולים האינדונזי, תיעדתי את ההרג ואת הפגיעה של צבא הכיבוש בתשתיות אזרחיות באזור: מרפאות, בתי ספר ומסגדים. ראיתי את הסבל של האנשים שחיו בצל המלחמה, ולפעמים נאלצתי לצלם הרוגים ופצועים שהובאו לבית החולים. היו גופות חרוכות ומבותרות, מראות נוראיים שקשה לתאר. לפעמים פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לצלם את המראות האלה.

ב-20.11.23, כשכוחות הכיבוש פלשו לבית החולים האינדונזי, עברתי לבית החולים כמאל עדוואן, ושם המשכתי בעבודתי העיתונאית. אבל ב-12.12.23, הצבא פלש גם לבית החולים כמאל עדוואן. בעקבות הפלישה, היו הרבה מקרי מוות של פצועים וחולים שטופלו בבית החולים, והיו גם תינוקות בפגיות, שלא ידוע מה עלה בגורלם.

ככל שהזמן עבר, המצב בצפון הרצועה נעשה בלתי נסבל. כמעט ואי אפשר היה לצלם – הצבא פלש לכל מקום והיו הפצצות בלתי פוסקות והרס בכל פינה. החלטתי לעבור לבית החולים א-שיפאא ולהמשיך לעבוד משם. במהלך התקופה שבה הייתי בבית החולים א-שיפאא, תיעדתי את הפצועים והעקורים שהגיעו לבית החולים, צילמתי מסגדים שנהרסו, את מעשי הטבח בכיכר א-נאבולסי ובכיכר אל-כווית, תורים ארוכים של תושבים לקבלת מים, והפצצת בתי הספר שהוסבו למקלטים ולמחנות עקורים.

בינואר 2024, הצבא הישראלי הטיל מצור על בית החולים א-שיפאא, הפגיז אותו בעוצמה וירה עליו ירי בלתי פוסק ממל"טים. יצאתי משם בנס. זה היה בחורף: ירד גשם, והיה קר מאוד. רצתי בחוץ בחשיכה ובבוץ, והרגשתי שאני דורך על גופות של אנשים.

כשהצבא נסוג מבית החולים, אחרי שגרם להרס רב ועצר הרבה אנשים, חזרתי לעבוד שם כרגיל. אבל במרץ 2024, הצבא פלש לבית החולים שוב: התחילו הפצצות כבדות על שערי בית החולים, יחד עם ירי ממל"טים. תוך זמן קצר, הם כיתרו את בית החולים מכל הכיוונים. המקום היה מלא עקורים, פצועים והרוגים. כל מי שהתקרב לחלון נורה. המצב היה מפחיד כל-כך, שאנשים בבית החולים הסתכלו על ילדיהם, בני המשפחה שלהם או השכנים שלהם כאילו הם רואים אותם בפעם האחרונה ונפרדים מהם, כאילו אלה הם רגעיהם האחרונים.

המצור היה מוחלט. אי-אפשר היה להכניס מים או מזון לתוך בית החולים – זה היה בחודש רמדאן, ועברנו ימים שלמים בלי אוכל. היה לי קשה לראות ילדים ונשים מורעבים ובוכים מפחד, מבוהלים מהפצצות ומהפלישה של הצבא.

באמצע מרץ 2024, הצבא פשט לתוך מחלקות בית החולים, והחיילים הורו לכולנו להסגיר את עצמנו – כולל חולים, רופאים ועקורים. החיילים אמרו לנו: "תסגירו את עצמכם או שנהרוג אתכם".

אי אפשר לתאר את הפחד שהרגשנו. אנשים נפרדו אחד מהשני במבטים.

נעמדנו בתורים: נשים עמדו בצד אחד וגברים צעירים בצד השני. כשהתקרבתי למצלמה, החייל אמר לי: "תוריד את הבגדים ותמסור כל מה שיש לך". מסרתי את המצלמה שלי, את 10,000 הדולרים שהיו עליי, את הטלפון, את שעון היד ואת והמחשב הנייד.

קצין מודיעין ניגש אליי ואמר לי: "אהלן ס. המשחק נגמר". כשאמרתי לו שאני עיתונאי, הוא ענה: "אני קצין שב"כ". הכניסו אותי לחדר, אזקו את הידיים שלי והשאירו אותי עירום. היו בחדר גם אנשים חולים ומבוגרים. החיילים הכו ועינו אותנו.

לקחו אותנו לבור שחפרו בתוך שטח בית החולים. כשנכנסנו לבור חשבתי שהם הולכים להוציא אותנו להורג – אבל משם העבירו אותנו למוצב צבאי סמוך. נשארנו שם לילה שלם, עירומים, עם ידיים ורגליים אזוקות. חיילים השתינו עלינו, הרביצו לנו, וקיללו אותנו כל הזמן.

משם העבירו אותנו למתקן המעצר שדה תימן. היכו אותנו כל הדרך וכשהגענו לשם, הכניסו אותנו לכלוב גדול. רופא בדק אותנו ואז העבירו אותנו לכלוב אחר, שהיו בו בערך 100 עצורים. אז קיבלתי לראשונה בגדים – והסוהרים אמרו לי: "ברוך הבא לגיהינום". האחראי שם היה אדם שהכינוי שלו הוא "קפטן אבו עלי".

החזיקו אותי בשדה תימן בערך שלושה חודשים. רוב הזמן הייתי אזוק בידיים וברגליים, עם כיסוי עיניים. היו מעירים אותנו עם שחר, לוקחים את המזרונים שלנו, ומכריחים אותנו לכרוע בתנוחת סגידה – על הברכיים כשהמצח נוגע בקרקע – למשך כל היום. לשירותים הרשו לנו להיכנס רק לשתי דקות, עם אזיקים וכשהדלת פתוחה. להתקלח הרשו לנו רק פעם בשבועיים, וגם רק לשתי דקות, ולא קיבלנו שום בגדים להחלפה. קיבלנו מעט מאוד אוכל, למשל בארוחת הבוקר, קיבלנו יוגורט קטן ושתי פרוסות לחם עם עובש. לפעמים נתנו לנו לחם יבש כל-כך, שאסירים מבוגרים דיממו מהפה כשניסו לאכול אותו.

היו פעולות דיכוי יומיומיות כמעט. היינו מתעוררים באמצע הלילה מוקפים ברימונים מתפוצצים, נביחות כלבים וצרחות חיילים, ואז הכו אותנו במשך כמה שעות ברצף. כולנו יצאנו פצועים מההתקפות האלה. לי נגרמו סדקים בצלעות, ופציעת ראש שהצריכה תפרים.

בחקירות היו לוקחים אותי לחדר שנקרא "חדר הדיסקו": במשך שישה ימים קיבלתי לשתות רק פקק של מים ביום, ולאכול רק מלפפון אחד וחתיכת לחם מקולקל שהחייל דרך עליו לפני שנתן לי. קיבלתי מכות בלתי-פוסקות ומדי פעם גם מכות חשמל. ישבתי על כיסא ברזל מהבוקר ועד הלילה. מחוץ לחדר היה רמקול ענק שהשמיע שירים בעברית בווליום בלתי נסבל – עור התוף שלי נקרע והאוזן שלי דיממה. בחדר לא היו שירותים, אז השתנתי בתוך הבגדים שלי.

עברתי בשדה תימן את הימים הקשים ביותר בחיי. אני סובל עד היום מטראומה חמורה. החזיקו אותי עירום, וחיילים שיסו בי כלבים שתקפו אותי. הם הכו אותי באיבר המין, קשרו אותו בחבל פלסטיק וגרמו לי נפיחות ודימום. עציר אחד איבד אשך אחד בעקבות העינויים.

אחרי כשלושה חודשים בשדה תימן, העבירו אותי לכלא עופר. גם שם הוכיתי כל הזמן, נתנו לי מכות חשמל ושיסו בי כלבים. הוחזקתי חודש שלם אזוק ומכוסה עיניים, ושתיתי מים מזוהמים.

אחרי חודש בכלא עופר, העבירו אותי לכלא הנגב (קציעות). כשהגענו לשם ערכו לנו טקס "קבלת פנים": החיילים הרתיחו מים, פיזרו סוכר על הגוף שלנו ושפכו עלינו את המים הרותחים. בערך 20 אסירים נכוו באורח קשה, אבל רק אחרי עשרה ימים קיבלנו משחה שעזרה לכוויות.

היינו יחפים, ובקיץ החום שרף לנו את הרגליים. זרם המים בברז היה מנותק וחודש רק לשעה ביום. למקלחת הכניסו 200 עצירים בבת אחת. גם בחורף התקלחנו במים קרים, והיה ממש קפוא. האוכל שקיבלנו היה דל, מקולקל ורטוב. ראינו חיילים וכלבים משתינים עליו לפני שהגישו לנו אותו. ישנו על הרצפה: לא היו מזרונים או שמיכות. החיים שלי שם היו גיהינום. ביליתי כשנה וחצי, יחף, בלי בגדים מתאימים, ובלי מזרון או שמיכה.

אני ועוד בערך 200 בני אדם חלינו בגרדת (סקביאס), והתגרדנו עד שדיממנו. כשביקשנו טיפול, אמרו לנו: "עוד לא ראיתם כלום". הטיפול היחיד שקיבלנו מהם היה כדור אקמול. ביקשנו שוב ושוב ללכת למרפאה. בסוף אפשרו לנו, אבל בדרך למרפאה הרביצו לנו וכיבו סיגריות על הגוף שלנו, וגם הרופא הכה אותנו. היו גם מקרים ששברו לאסירים את השיניים.

בכלא הנגב, הוטרדתי מינית על-ידי חיילת – באחת הפעמים שהייתי בדרך לבית המשפט, חיילת הניחה את ידה על הצוואר שלי.

הכניסו אותנו לתאי "בידוד קבוצתי": תאים קטנים ממתכת, בלי שירותים ובלי מים זורמים. עציר בשם מוחמד אל-אסטל שהיה איתי בתא, מת בבידוד הקבוצתי אחרי שלא אפשרו לו להשתמש בשירותים תקופה ארוכה והמעיים שלו נחסמו. כולנו היינו באותו מצב: אני לא השתמשתי בשירותים למעלה מעשרה ימים. רק אחרי שאל-אסטל מת, הביאו לנו דלי לצרכים. הוחזקתי שם למשך בערך חצי שנה. היינו חשופים לקור ולחום: בקיץ, החום היה בלתי נסבל, ובחורף, הקור היה קיצוני. היו שם גם יתושים, נחשים ועקרבים.

אמרו לנו כמה פעמים שנשתחרר, אבל בכל פעם מצאנו את עצמנו במקום אחר או בכלא אחר. מכלא הנגב, אחר-כך העבירו אותנו שוב לכלא אחר שהיה יחסית נקי, ונציגי הצלב האדום הגיעו אלינו לשם ואמרו לנו שנשוחרר בתוך יומיים.

ב-23.10.25, כבלו לנו את הידיים, לקחו מאיתנו טביעות אצבע וסריקות רשתית, והרביצו לנו תוך כדי. מחוץ לכלא חיכו אוטובוסים. היינו קשורים וחטפנו מכות וקללות מהחיילים לאורך כל הדרך עד שהיינו על האוטובוסים, מול נציגי הצלב האדום. אנשי הצלב האדום אמרו רק: "אנחנו מצטערים מאוד, אין לנו אפשרות לעשות שום דבר בשבילכם".

נסענו, ואחרי דרך ארוכה הגענו למעבר כרם שלום. נכנסו לרצועת עזה ומשם לקחו אותנו לבית החולים נאסר בח'אן-יונס. הרבה מאוד אסירים השתחררו באותו יום. כשהגענו לבית החולים נאסר, עברנו בדיקות רפואיות וקיבלנו משחה לגרדת.

המשפחה שלי חיכתה לי שם, והייתי מאושר מאוד ששוחררתי ושסוף-סוף אפגוש את הילדים שלי ואת אשתי. המראה של האסירים המשוחררים, עטופים בחיבוק של בני המשפחה שלהם היה כמעט בלתי נתפס, כמו מתוך סיפור אגדה.

אבל כשהילדים שלי ראו אותי – הם לא זיהו אותי. הם פחדו ממני. גם אני התקשיתי לזהות את האחים שלי. המראה של אנשים השתנה כל-כך במהלך המלחמה.

כשיצאנו מבית החולים נאסר, אני והמשפחה שלי נסענו למחנה הפליטים א-נוסייראת שבמרכז הרצועה, ואחר-כך שכרתי לנו בית קטן. רק אחרי שהשתחררתי, נודע לי שאיבדתי 85 מבני המשפחה המורחבת שלי במעשי טבח שונים.

היום אני במצב נפשי קשה מאוד בגלל מה שעבר עליי במהלך כמעט שנתיים בבתי הכלא של הכיבוש. אני מנסה ככל יכולתי להשתקם – פיזית ונפשית – ולשכוח מהדברים שחוויתי בכלא.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-2.11.25