סאאידה שחאדה

בת 36, נשואה ואם לשלושה, תושבת מחנה פליטים ג'באליא

סיימתי לימודי עבודה סוציאלית לפני בערך 13 שנה, אבל מאז לא הצלחתי להשיג עבודה בתחום ועבדתי רק בעבודות מזדמנות בשכר נמוך. כשעוד הייתי בלימודים דמיינתי למצוא עבודה קבועה בתחום חברתי, אבל החלום הזה נעלם מהר. אין ברצועה הזדמנויות עבודה כאלה. 

אני גרה עם בעלי מוחמד, בן 39, שעובד כפקיד בממשלת עזה ועם שלושת הילדים שלנו, מוסטפא, בן עשר, מוסא, בן ארבע ומנתאללה, בת שמונה. כולנו ישנים בחדר אחד בדירת שני חדרים ששייכת למשפחה של מוחמד. אין מספיק מקום לכולנו וצפוף נורא. אני חולמת שיהיה לנו בית משלנו ושיהיו לנו רהיטים חדשים. לא החלפנו אותם כבר 12 שנה, כי אין לנו כסף בשביל זה. 

בעלי משתכר בערך 1,800 ש"ח בחודש, והמשכורת הזאת לא ממש מספיקה לחמישתנו. אנחנו לא יכולים לתת לילדים תחושה שהם יכולים לחלום כמו ילדים אחרים וכל המצב הזה גורם לכולנו עצב ותשישות נפשית. מוסא, שהולך לגן ברגל כי אין לנו כסף כדי לשלם על ההסעה, מספר שכל החברים שלו מגיעים בהסעה חוץ ממנו.  

ב-2020 חליתי בסרטן השד. זאת הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי. עברתי ניתוח להסרת הגוש והיום אני עדיין עושה בדיקות ונמצאת במעקב רפואי. הרופאים ביקשו שאשתה רק מים מינרליים אבל אין לנו מספיק כסף לזה, אז אני שותה את המים שאנחנו מקבלים מהמשאיות שמסתובבות ברצועה. אני יודעת שהם מזוהמים אבל אין לי ברירה. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי מים מינרליים. זה דבר די בסיסי אבל ברצועה הוא הפך להיות כמו חלום. 

מנתקים לנו את החשמל כבר 16 שנה. אני חולמת שיהיה זרם חשמל בבית ביום וגם בלילה. כבר אין לנו מספיק כסף לבטריות לפנסים. אני גם חולמת שהמקרר שלנו יהיה מלא בירקות ובפירות, ולא רוצה להגיד בשר כי זה באמת כמו חלום. רוב הזמן המקרר ריק וזה כואב לי נורא שאני לא יכולה להכין ארוחה חמה למשפחה שלי. לפעמים אני מתביישת לשלוח את הילדים לבית הספר עם כריכים שיש בהם רק זעתר. הלוואי שהיה לי לתת להם דמי כיס לבית הספר.  

אני בת 36 ועדיין לא מצליחה להגשים את החלומות שלי. אפילו לא להתפרנס בכבוד. אני גרה במקום שהוא כמו בית כלא, בלי חלומות ובלי פרנסה, בלי נסיעות לחו"ל, בלי חיים בכבוד. כל החיים אני חולמת לנסוע מחוץ לעזה אבל אין בכלל אפשרות כזאת. מקסימום אני יכולה לטייל בחוף, אבל גם זה קשה כשאין לך מספיק כסף.  

אני בטוחה שאנשים שגרים מחוץ לרצועה חיים בכבוד. הגוף שלי כבר בלי נשמה. איבדתי את חדוות החיים ואת כל החיוניות. החיים שלי הפכו למאוסים וכבר קשה לי לדבר על זה כי אף אחד לא שומע. אם פעם היו לי חלומות, עכשיו כבר כולם התאדו. נשארו אולי רק חלומות פשוטים, כמו למצוא פרנסה ולגור בבית נורמלי ולחיות חיים מכובדים. בינתיים אנחנו ממשיכים לסבול והמצב לא משתנה.  

* ראיון וצילום: תחקירני ח'אלד אל-עזאייזה ואולפת אל-כורד, בצלם.