סעיד לולו

תמונה

בן 34, תושב שכונת א-נסר בעיר עזה

מאז שהייתי ילד קטן היו לי הרבה חלומות ותמיד חשבתי שאוכל להגשים אותם. כנער הייתי קפטן של קבוצת הכדורגל 'מועדון פלסטין' ברצועה וחלמתי להפוך לשחקן מקצועי. אבל כשהקבוצה נסעה לגדה לאימון עם נבחרת פלסטין לא יכולתי להצטרף כי אין לי תעודת זהות. הרגשתי ממש מנודה, זה די גרם לי לוותר על החלום הזה.  

הלכתי ללמוד תקשורת ויחסי ציבור באוניברסיטת אל-אזהר שברצועה וסיימתי את הלימודים ב-2007. התחום הזה עניין אותי וחשבתי שאוכל למצוא בו עבודה אפילו תוך כדי הלימודים. אבל אז הבנתי שאין הזדמנויות עבודה לצעירים גם בתחום הזה, בגלל המצור. גם החלום הזה נגנז.  

היום יש לי דוכן שתייה בשם 'דוכן הבוגרים'. לפני כן עבדתי בדוכן פלאפל בשכר מאוד נמוך. אני עוזר לאבא שלי ולאחים שלי בהוצאות שלהם וכרגע אני המפרנס היחיד במשפחה ומתקשה לכסות את הכול. 

אני חולם להתחתן ולהקים משפחה אבל בגלל שההכנסות שלי כל כך נמוכות אי אפשר אפילו לחשוב על זה. יש לי גם חלום לפתוח בית קפה, בתקווה שזה יגדיל את ההכנסות. ואז אולי אוכל להקים משפחה ולבנות בית משלי. אבל במצב הנוכחי, קשה להאמין שזה יקרה, וכרגע גם החלום הזה גנוז.  

כמו כל צעיר, אני גם חולם על נסיעה מחוץ לרצועה, אבל אין לי כסף לזה וגם לא יתנו לי לצאת דרך מעבר ארז בלי תעודת זהות. כמו הרבה אנשים, נולדתי בכווית וחזרתי עם המשפחה שלי לרצועה ב-1996, כשהייתי ילד. הגשתי בקשה לאיחוד משפחות כשהייתי בגיל 25, והצד הישראלי דחה אותה.  

אני חולם על היתר עבודה בישראל, אבל רק גברים נשואים יכולים לקבל אותו. אז גם החלום הזה לא יכול להתגשם כרגע.  

אין כאן ברצועה תשתית לחיים נורמליים. אין חשמל, המים מלוכלכים והחיים יקרים מאוד. אנחנו חיים תחת מצור. אפילו את הגישה לים ולחופש שהוא מסמל הכיבוש הישראלי חוסם בפנינו.  אני נזכר שפעם חלמתי שתהיה לי ספינה. עוד חלום שלא יתממש לעולם בגלל השליטה הישראלית בים של רצועת עזה.  

אני במבוי סתום. החיים שלי מחוקים והעתיד נראה שחור. פה, אפילו הזכויות הכי בסיסיות הן בגדר חלומות. הזמן עובר ואני לא מצליח להגשים כלום. קוראים לי סעיד, כלומר "מאושר" אבל אין שום קשר בין השם לחיים שלי. איבדתי את כל החלומות וכל עניין בחיים. 

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-14.11.22.