סאמי עוואדלה בכר

בן 45 ואב לחמישה, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, סיפר כיצד איבד את בנו ואחיינו בהפגזה, ועל פציעתם של בני משפחה נוספים

אני, אשתי וחמשת הילדים שלנו, אדהם, בן 19, שנהרג, סמיר, בן 15, איה, בת 22, רר'ד, בת 20, וזיינה, בת 3, גרנו במחנה הפליטים ג'באליא יחד עם אמא שלי, אמנה, בת 78. ההפצצות באזור שלנו התחילו כבר ביום הראשון למלחמה, אבל הן לא היו ממש קרובות, אז לא עזבנו. גיסתי אמאל, בת 60, והילדים שלהם דיאב, בן 40, שנהרג, חמזה, בן 35, וסועאד 28 גם היו איתנו בבית.

ב-28.10.23 ההפצצות הגיעו עד למרחק של כמה מטרים מהבית שלנו. שכונה שלמה נהרסה ונהרגו 25 בני אדם מהמשפחות אבו נאמוס, אבו ספייה, א-נג'אר, סלמאן ואבו עיידה. לבית שלנו נגרם נזק חלקי: קירות, חלונות ודלתות ניזוקו, אבל עדיין לא עזבנו כי לא היה לי לאן ללכת. אחרי שבוע או עשרה ימים ההפצצות התעצמו שוב והחלטנו לעזוב. הנשים והילדים הלכו לבית של אחי במחנה שלפחות עוד עמד שלם, ואנחנו הגברים הלכנו לבית החולים כמאל עדוואן. אבל גם שם התעצמו ההפצצות והיה צפוף מאוד והחלטנו לחזור. היינו בבית יומיים ואז עברנו לבית של אחותי סמירה בכר, בת 45, במרחק של בערך 50 מטרים מהבית שלנו ואחרי יומיים שוב חזרנו שוב לבית שלנו, וגם הנשים והילדים חזרו.

ב-15.11.23, כשאני והבן שלי סמיר היינו ברחוב, הופצץ מבנה סמוך ורסיס חדר לעין שלו. לקחתי אותו מייד לבית החולים לעיניים בעיר עזה ושם הוציאו את הרסיס מהעין ועצרו את הדימום. אבל הראייה של סמיר בעין הזאת נפגעה מאוד. סמיר היה מאושפז כמה ימים ואחיו הגדול אדהם נשאר איתו וכשהוא שוחרר ליווה אותו ברגל מבית החולים בשכונת א-נסר לבית שלנו במחנה ג'באליא. לא היו לו נעליים והוא הלך יחף. אחרי שסמיר השתחרר, אחות שגרה במחנה הגיעה אלינו הביתה להחליף לו את התחבושות.

תמונה

ב-19.11.23, בסביבות השעה 21:00, היה ירי ארטילרי על הבית שלנו ובזמן שישבתי ושמעתי חדשות, קירות הסלון נפלו עליי. ברחתי ביחד עם כל בני המשפחה לחדר המדרגות. נשארנו שם במשך שעה עד שההפגזה נפסקה ואז חזרנו לדירה, אבל אחרי כמה דקות ההפגזה התחדשה ופגז פגע בגג של הבית. שמענו צעקות מהבית של השכנים ואדהם ובן דוד שלו דיאב הלכו לעזור שם. אני אספתי את כל שאר המשפחה ועברנו לבית של שכנים, שנמצא במרחק של בערך 100 מטרים מאיתנו. ההפגזה נמשכה והתעצמה וחששתי לאדהם ולדיאב אז יצאתי לחפש אותם, אבל בדרך נפגעתי ביד מירי ממטוס תצפית ישראלי. שמעתי את אדהם ודיאב צועקים לעזרה אבל הייתה הפגזה כבדה ולא יכולתי להגיע אליהם למרות שהם היו במרחק של בערך 5 מטרים ממני.

בקושי הגעתי בחזרה לבית שבו הייתה שאר המשפחה. בדיוק כשנכנסתי פגז נפל בכניסה לבית. כולנו התחבאנו בחדר המדרגות במשך כמה שעות וכל הזמן היד שלי דיממה.

בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הלכתי ברגל לבית החולים כמאל עדוואן. היו שם הרבה פצועים וגופות של הרוגים וחיכיתי כמה שעות עד שנתנו לי עזרה ראשונה. אני אצטרך עדיין לעבור ניתוח ביד כי נקטע לי עצב. כל הזמן הזה לא ידעתי מה קרה לאדהם ודיאב, עד שחבר של אדהם הגיע וסיפר לי שהם נהרגו והגופות שלהם בפתח בית החולים. יצאתי לשם מייד והייתי בהלם כשראיתי את הגופות. בינתיים התברר לי גם שהבת שלי זיינה נפגעה מרסיס בראש והיא מאושפזת בטיפול נמרץ באותו בית חולים. גם הבנות שלי איה ורר'ד נפגעו מרסיסים ברגליים ואחד השכנים, חוסאם חווילה, בן 37, נהרג בהפגזה.

כל המשפחה הגיעה לבתי החולים כדי להיפרד מאדהם ודיאב. אלה היו רגעים קשים. אני והאחים שלי העלינו את הגופות שלהם לעגלה רתומה לחמור ונסענו לקבור אותם בבית הקברות אל-פאלוג'ה במחנה. בזמן שקברנו אותם נמשכה ההפגזה.

זיינה עברה ניתוח להסרת הרסיסים ומצבה התייצב ובזמן שהיא הייתה מאושפזת כולנו נשארנו בבית החולים. אבל אז אמרו שהיא זקוקה לצילום CT שאי אפשר לעשות שם והצלחתי לתאם את ההעברה שלה דרך הסהר האדום. אשתי עברה עם זיינה ושאר הילדים שלנו דרומה לבית החולים נאסר כדי שזיינה, איה, רר'ד וסמיר יקבלו טיפול שם.

אני נשארתי בבית החולים כמאל עדוואן, ואימא שלי נשארה בבית של האחים שלי סמיר וסאבר במחנה ג'באליא. כל הזמן התעדכנתי בטלפון על המצב של הבנות והמצב של זיינה התייצב בינתיים.

ב-29.11.23, החלטתי לעבור לדרום רצועת עזה. הצטרפה אליי אישה מבוגרת, שבעלה נפטר בבית החולים כמאל עדוואן והיא רצתה לעבור למשפחה שלה במחנה א-נוסייראת. נסענו ברכב מבית החולים עד כיכר אל-כווית. הנסיעה עלתה 300 שקלים. בכיכר אל-כווית עלינו על עגלה רתומה לחמור שלקחה אותנו עד מחסום נצרים. זו הייתה נסיעה של חצי שעה.

כשהגענו למחסום לא ראיתי שם עוד אנשים. היה שם דחפור שחפר ועבד בקרקע. חיילים קראו לי ושאלו אותי לאן אני הולך ועניתי להם. הם סימנו לי באיזו דרך ללכת ואני והאישה הלכנו משם ברגל עד שמצאנו כלי רכב. היא נסעה לקרובי המשפחה שלה ואני נסעתי לח'אן יונס, לבית החולים. פגשתי שם את אשתי והילדים ושמחתי מאוד לראות שהם בסדר.

עכשיו אני כבר בערך חודש וחצי בח'אן יונס. אני מתגורר אצל חברים ואשתי והילדים עדיין בבית החולים. המצב מאוד קשה. אין לנו כסף בכלל ואין אוכל. המחירים מטורפים. סמיר לא מקבל שום טיפול בעין כי אין פה אפשרות כזאת, והוא לא רואה בה עכשיו. אני מנסה כל הזמן למצוא דרך להוציא אותו למצרים כדי שיקבל טיפול ויוכלו להציל את העין שלו, אבל לא יודע אם אצליח.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.1.24