שמס מהנא

בת 20, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, מספרת בעדותה על קרובי משפחתה שנהרגו בהפצצות ומירי הצבא, ועל הסבל, העקירה והרעב מאז החלה המלחמה

ביום שישי, 6.10.23, ביקרתי את דודה שלי מרים, בת 31, בעיר א-זהראא שבמרכז רצועת עזה. היא גרה קרוב לאוניברסיטה שבה אני לומדת ותכננתי למחרת בבוקר ללכת ממנה ישר לאוניברסיטה. אבל למחרת, 7.10.23, שמענו מהבוקר פיצוצים והבנתי שמתרחש משהו ושלא יהיו לימודים.

תמונה

דודה שלי ואני החלטנו ללכת לדירה של ההורים שלי באזור אל-פאלוג'ה בצפון מחנה הפליטים ג'באליא, כי היא חששה שהמיקום של הבית שלה מסוכן מדי. אבל זמן קצר אחרי שהגענו לבית שלנו, המצב התדרדר וגם אצלנו היה מסוכן . היו הפצצות כבדות בכל מקום.

זה נמשך ככה שבעה ימים, המצב צפון הרצועה היה מפחיד מאוד והצבא הורה לתושבים להתפנות דרומה. מטוסי 16F הפציצו סביבנו ביום ועיקר בלילה. הלילות היו ממש בלתי נסבלים, הפצצות בלי הפסקה. הדירה שלנו נמצאת בקומה השלישית אבל בלילות ירדנו לקומה הראשונה, לדירה של סבא וסבתא שלי. הרגשנו שזה יותר בטוח.

ב-14.11.23 פגז פגע בגג הבניין שלנו כשהיינו בבית. אחר כך הפציצו את הבית של השכנים, שנמצא במרחק של כמה מטרים ואז הפציצו באופן מסיבי את בית הקברות אל-פאלוג'ה שנמצא מול הבית. הסתכלתי מהחלון על בית הקברות. הייתה שם הלוויה והצבא הישראלי ירה על האנשים. הם עזבו את המת וברחו. פשוט עזבו את הגופה שלו מוטלת על האדמה, ולא חזרו לקבור אותה מרוב פחד.

כשזה קרה החלטנו מייד לעבור כולנו, חוץ מאבא שלי, למרכז מחנה הפליטים ג'באליא, לבית של הסבא השני שלי, נאהד, למרות שהבית שלו נהרס חלקית בהפצצת מסגד א-תוובה שממול. אבא שלי נשאר לבדו לשמור על הבית שלנו. נשארנו שם יומיים. למחרת, ב-15.11.23, היו פחות הפצצות, והן נשמעו לנו קצת יותר רחוקות מאיתנו. אבל אז ב-18.11, עבר עלינו הלילה הקשה ביותר בחיים שלנו. מטוסי קרב ישראלים הפציצו את האזור באינטנסיביות ויצרו חגורות אש גדולות בכל מקום. הדירה של סבא שלי בקומה השלישית אבל ירדנו לקומה הראשונה והצטופפנו שם קרוב ל-60 אנשים, כולל עקורים מהמשפחה של אמא שלי.

חגורות האש היו קרובות מאוד. אחרי שעה חזרנו למעלה לישון ואז בסביבות השעה 1:00 בלילה התחילה הפגזה ארטילרית מסיבית של המחנה. הפיצוצים היו חזקים מאוד. ירדנו שוב למטה. בתים הופגזו סביבנו על ימין ועל שמאל ורסיסי פגזים עפו לכל מקום וחדרו לתוך הבית. פחדנו נורא וכולנו בכינו באימה. כל העקורים היו במצב של פאניקה.

לפנות בוקר הצעתי לאמא שנעלה בחזרה לקומה השלישית, אבל היא הייתה מבוהלת מאוד וסירבה לעלות. באותו רגע הופצץ בית מול הבניין של סבא שלי והרגו שם בערך 18 אנשים. ההפצצה גרמה נזקים גם לבניין של סבא שלי שהתמלא באבנים והריסות.

החלטנו לעבור משם לבית של ההורים של אשתו של דוד שלי, ממשפחת אבו סמרה, עדיין במחנה ג'באליא. היינו אצלם 50-40 עקורים ממחנה ג'באליא עצמו, כולנו בחדר אחד. ואז הייתה הפגזה קרוב לבית ודוד של אמא שלי, רמדאן חמיד, בן 80, נפגע מרסיס ביד ואחותי, הייא, בת שבע, נפגעה מרסיס בראש. למזלנו הייתה בין העקורים בבית אחות שנתנה להם עזרה ראשונה. אחר כך הייתה עוד הפגזה על בתים סביבנו ונפלו עלינו הריסות ושברי זכוכית.

הבנו שגם שם לא כדאי להישאר והלכנו לכיוון בתי הספר של אונר"א. בדרך ראינו מראות קשים ביותר. הרחובות היו מלאים גופות, פצועים, עקורים, הריסות, שברי זכוכיות ואבנים. זה הרגיש כמו סוף העולם.

הגענו לבית הספר אבו חוסיין ונשארנו שם. חלק מהעקורים האחרים המשיכו לבית החולים אל-ימן א-סעיד במחנה הפליטים ג'באליא שנמצא עדיין בשלבי בנייה אבל כבר היו בו אמבולנסים וצוותי הגנה אזרחית.

שעה אחרי שהגענו לבית הספר הגיע לשם גם אבא שלי, שנשאר עד אז כל הזמן בבית שלנו. הוא אמר שחייבים לעבור דרומה. יצאנו עם הדודים שלי והמשפחות שלהם והלכנו ברגל בערך 15 קילומטר דרומה על כביש סלאח א-דין שבמזרח העיר עזה כשאנחנו סוחבים את החפצים שלקחנו איתנו. הגענו לכיכר אל-כווית, ומשם המשכנו ברגל למחסום נצרים.

כשהגענו למחסום החיילים אמרו שאסור לאף אחד לעבור וירו עלינו ועל שאר העקורים. עמדנו שם במשך שלוש שעות, עם הידיים למעלה, מניפים את תעודות הזהות שלנו. זה היה מעמד משפיל כל-כך.

בסביבות השעה 4:00 חזרנו לבית הספר אבו חוסיין במחנה. הגברים התמקמו בבית הספר והנשים בבית ממול. נשארנו ככה במשך שבוע. במהלך השבוע הזה דוד שלי נאדר, אשתו מירוות וארבע הילדים שלהם הלכו לבית של המשפחה של אשתו, גם במחנה ג'באליא. ב-23.11.23 הפציצו את הבית הזה ודודה שלי מירוות, בת 39, נהרגה עם ארבעת הילדים שלה, ליאן , בת 19, שאדי, בן 13, ריתאל, בת 11, תולין, בת שנתיים, ועוד בני משפחה, ודוד שלי נאדר והבן שלו עבד א-סמיע, בן 20, נפצעו קל.

תמונה

בסוף נובמבר, כשהייתה הפסקת אש, חזרנו לבית שלנו באזור אל-פאלוג'ה וגילינו שרוב הקירות ניזוקו ולא היו חלונות. ניקינו את הבית ועבר עלינו שם שבוע שקט. נחנו קצת מהאירועים הקשים שחווינו קודם.

אבל ב-1.12.23 הפסקת האש נגמרה ומטוסים הפציצו שוב את המחנה מכל הכיוונים. לקחנו כמה בגדים וחפצים והלכנו שוב לבית החולים אל-ימן א-סעיד. יומיים אחרי זה, ב- 3.12.23, הצבא פלש לאזור אל-פאלוג'ה. טנקים הקיפו את האזור, ודחפורים גרפו את בית הקברות. הדוד נאדר ובנו עבד א-סמיע נתקעו בבניין של המשפחה שלנו ולא יכלו לעזוב. הצבא שרף את בית הקברות ובתים באזור. הדוד נאדר סיפר שראה מהחלון את הגופות שנחשפו וכלבים שטרפו אותן. תודה לאל, בסופו של דבר הוא ובנו יצאו משם בשלום.

ב-8.12.23 הצבא פלש למחנה והקיף את בית החולים שעקרנו אליו. היינו נצורים במשך כ-5 ימים, אין יוצא ואין בא. כל הזמן הזה היו הפגזות של טנקים, רחפנים ירו מהאוויר, וצלפים ירו מגגות בתים שליד בית החולים. לא היו לנו אוכל או מים והייתי חלושה מאוד, חלק מהזמן הייתי חצי מעולפת. היה מסוכן אפילו ללכת לשירותים עד שבשלב מסוים ירו פגז על השירותים. העצים והאוהלים שהיו ליד בית החולים נשרפו מההפגזות.

באחד הימים תוך כדי המצור על בית החולים, דוד שלי אמיר והילדים שלו ישבו לידנו. הבן שלו, כרים, בן שלוש, ישב לו על הברכיים ואז פתאום פגע לו כדור בראש. היא דימם, אבל לא היה שם שום צוות רפואי. אמא שלו חיבקה אותו חבשנו לו את הראש בגזה ואז, למרות הסכנה בחוץ, אבא שלו לקח אותו ברגל למרפאת אל-פאח'ורה של אונר"א. במרפאה אמרו לו שהמצב של כרים קשה מאוד ושהוא צריך לקחת אותו לבית החולים אל-מעמדאני בעזה.

הוא לא הספיק לקחת אותו לבית החולים ובשעה 18:00 כרים מת. בערך באותו זמן אמא שלו רוואן, שנשארה איתנו, אמרה שהיא מרגישה שהוא כבר לא בחיים. כשהיא קיבלה את הבשורה המרה היא צרחה ופרצה בבכי. כרים נקבר בשוק של מחנה הפליטים ג'באליא, כי לא יכולנו להגיע לבית הקברות. למרות הסכנה רוואן יצאה מבית החולים כדי להיפרד ממנו. בהמשך, אחרי הרמדאן, הצליחו להעביר את הגופה שלו לבית הקברות באל-פאלוג'ה.

יום אחד, בזמן שעמדתי ליד אחד החלונות של בית החולים ראיתי במו עיניי איך ירו בבחור שהלך ברחוב. אחר כך ירו בבחור שניגש לעזור לו ואחר כך גם בבחור שלישי שהגיע.

חמשת ימי המצור על בית החולים היו קשים מאוד. ביום השישי הצבא נסוג מהאזור. אבל המצב עדיין היה קשה ביותר. שרר רעב, בקושי אפשר היה להשיג קמח, וגם כשהצלחנו לאפות פיתות לא היה לנו שום דבר חוץ מזעתר לאכול איתן. שק קמ"ח של 25 קילו עלה 2,000 שקלים ואפילו יותר. לרוב הכנו לחם מקמח תירס שנועד לבהמות. אפינו על מדורה כי לא היה שום סוג של דלק. סבלנו מרעב קשה במשך קרוב לשלושה חודשים, זו היתה התקופה הכי שחורה בחיים שלי. כל הזמן רק רצינו לאכול.

אי אפשר היה להשיג לא ירקות, לא בשר ואפילו לא שימורים. ראיתי אנשים אוכלים מזון של חיות. אכלנו רק ארוחה אחת ביום, חתיכה או שתיים של לחם, והלכנו לישון רעבים. חוץ מלחם היו לנו רק לימונים וח'ובייזה, שקנינו ביוקר. המצב בצפון הרצועה היה קטסטרופלי.

בסוף חזרנו לבית שלנו באל-פאלוג'ה. למרות שהוא לא היה ראוי למגורים. המצב שם היה יותר טוב מבבית החולים, למרות שלא היו לנו לא מים או חשמל והיינו צריכים ללכת כל פעם למלא מים בדלי. ואז התחיל חודש הרמדאן, חודש של צום – כשממילא כבר היינו כמעט בצום. אני לא יכולה לתאר את התקופה הזאת של הרעב, היא הייתה כל כך קשה. בסוף הרמדאן כבר היה אפשר להשיג באזור קצת ירקות וקמח, אבל המחירים היו גבוהים מאוד ולא יכולנו לקנות כמעט.

בהמשך המצב השתפר קצת, אפשר היה להשיג קמח וקופסאות שימורים. אמא התחילה לאחסן מוצרי מזון כי פחדה שהרעב יחזור שוב. אני סבלתי מבעיות עיכול בגלל המים המזוהמים והמזון המשומר.

ב-11.5.24, הצבא הישראלי שוב פיזר מהאוויר כרוזים שציוו עלינו לפנות את מחנה הפליטים ג'באליא. לקחנו את הבגדים שלנו והלכנו לבית של סבא נאהד, בצפון המחנה, אבל עוד לפני שהגענו לשם ראינו ושמענו הפצצות מסיביות על המחנה – פיצוצים מחרידים. חזרנו שוב לבית החולים אל-ימן א-סעיד.

נשארנו שם לילה אחד ולמחרת הלכנו למערב עזה, לאזור שכונת א-שייח' רדוואן. כשעברנו ברחובות ראינו שרוב הבתים כבר נהרסו עד היסוד. הרחובות היו מלאים אבנים והריסות, גופות ופצועים. בתים עלו באש, ובכל מקום היו הפגזות והפצצות. דחפורים גרפו את הצד המזרחי של המחנה, את השוק ואת הבתים. הצעידה מהמחנה לעיר עזה הרגישה כמו מסע אל המוות.

עכשיו אנחנו אצל קרובי משפחה בשכונת א-שייח' רדוואן, במערב העיר עזה, לא מאוד רחוק מהמחנה. מטוסים וטנקים מפציצים יומם ולילה, זה לא נפסק אף פעם. פה בצפון הרצועה כבר אין באמת חיים. רוב תושבי מחנה ג'באליא עזבו אותו ועברו למערב העיר עזה. כולם חיים פה בתנאים קשים מאוד. בתי ספר ובתי חולים שהוסבו למחנות עקורים נשרפו. בית החולים אל-עוודה נמצא תחת מצור. בית החולים האינדונזי ובית החולים כמאל עדוואן יצאו מכלל שירות. המצב קשה מאוד.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד בתאריך 21.5.24

* עדכון: כמה ימים לאחר מכן חזרו שמס מהנא ובני משפחתה למחנה הפליטים ג'באליא. מאז ה-27.10.24 לא הצליח בצלם ליצור איתם קשר.

בהפצצה ב-23.11.23 נהרגו:

1. אשת דודה של שמס, מירוות מהנא, בת 39. וילדיה:
2. ליאן נאדר מהנא, בת 19
3. שאדי נאדר מהנא, בן 13
4. ריתאל נאדר מהנא, בת 11
5. תולין נאדר מהנא, בת שנתיים
6. אביה של מירוות, מחמוד עבד אל-האדי חמד, בן 73
7. אשתו סיהאם חמד, בת 52
8. גיסתה של מירוות, פאתן חמד, בת 45. ובנותיה:
9. מראם סעדי חמד
10. מלכ סעדי חמד