סומייה אבו קאס

בת 45 ואם לשישה, תושבת בית לאהייא, סיפרה על בנה שנהרג מירי מטנק כשהגיע לאחד ממרכזי חלוקת הסיוע של "הקרן ההומניטרית" כדי להביא מזון למשפחתו, ועל מסע הייסורים שעברה משפחתה מאז תחילת המלחמה

תמונה

עד המלחמה גרתי עם בעלי וששת הילדים שלנו, אוסאמה, בן 22, רימא, בת 13, תאלא, בת 11, רג'אא, בת תשע, לינא, בת שש, ורפיף, בת ארבע, בדירה שכורה ליד בית החולים כמאל עדוואן, בבית לאהייא. עבדתי כאחות בבית החולים. הבן הבכור שלי אוסאמה עבד במסעדת פול ופלאפל קטנה, והתחתן רק ארבעה חודשים לפני המלחמה. הסתדרנו וחיינו חיים סבירים.

מיד בתחילת המלחמה התחילו הפצצות בכל מקום - בתים, מסגדים, בתי ספר ואפילו בתי חולים. הצבא הישראלי הורה לכולם להתפנות מפרויקט בית לאהייא שבו גרנו, באמצעות שיחות טלפון וכרוזים. למרות הסכנה לא יכולנו לעזוב את הדירה השכורה, כי לא היה לנו לאן ללכת. באותה תקופה המשכתי לעבוד כאחות בבית החולים כמאל עדוואן. טיפלתי בפצועים ונאלצתי גם להעביר גופות מבותרות ושותתות דם לחדר המתים.

ב-17.11.23, כשהייתי בעבודה, נחרדתי לשמוע מהעמיתים שלי שצבא הכיבוש הפציץ את אזור המגורים שלנו והקיף אותו בחגורת אש. אמרו שהיעד היה הבית של משפחת א-שבראווי, ושנהרגו יותר מארבעים בני אדם, רובם ילדים ונשים. משפחות שלמות נקברו מתחת להריסות. כל השכונה שבה גרנו הפכה לערמת חורבות. רק בנס, ובחסדי שמיים, עברנו בדיוק יום לפני כן לבית של אחי שגר קרוב אלינו. בזכות זה בעלי והילדים ניצלו, למרות שהבית שלנו נהרס לגמרי.

אחרי הטבח הזה, אני ובעלי החלטנו לברוח עם הילדים לדרום הרצועה. הלכנו ברגל דרך רחובות המוות וקווי האש, בלי לקחת איתנו כלום. המשכנו על כביש סלאח א-דין בתוך שיירת עקורים ארוכה. אלפי משפחות ברחו, וצעדו שם ילדים רעבים ונשים שכולות. כולנו עברנו גיהינום במחסומים הצבאיים, שבהם ערכו גם חיפושים גופניים, רק כדי לברוח מהפצצות ומהמוות שהקיף אותנו כל רגע. מטחי ירי חי רדפו אחרינו גם בדרכים.

הגענו למחנה הפליטים א-נוסייראת, ושם שכרנו רכב שהסיע אותנו לעיר רפיח, בדרום הרצועה. חשבנו שרפיח תהיה מקום בטוח, במיוחד אחרי שהצבא הישראלי הצהיר על כך, אבל הצבא שיקר. הצבא הורה לנו שוב ושוב להתפנות, כל פעם למקום אחר שיהיה לכאורה בטוח, אבל בפועל לא היה.

הגענו לשכונת תל א-סולטאן במערב רפיח, ושם, באמצע הרחוב, הקמנו אוהל שהשגנו בקושי. ניסינו להסתגל לחיים באוהל, וסבלנו מרעב ומקור. בעלי חיפש עבודה כדי שנוכל להאכיל את הילדים, אבל לא מצא. אני עדיין מקבלת משכורת של 1,000 ש"ח פעם בחודשיים ממשרד הבריאות בעזה, אבל זה לא מספיק נוכח המחירים הגבוהים והמחסור החמור במזון.

החיים העלובים באוהל הזה נמשכו עד 6.5.24, היום שבו צבא הכיבוש איים לפלוש לרפיח והתחיל להפציץ אותה. נאלצנו לאסוף את כל מה שצברנו במהלך חודשי העקירה ולברוח שוב, הפעם לעיר דיר אל-בלח. הגענו למחנה עקורים בשם סית אמירה, באזור שנקרא אדמות אבו סלים. כאן התחיל הסבל האמיתי שלנו. רעב, עוני, מחלות.

לא היו מים נקיים או אוכל. הילדות החלו לסבול מרעב קיצוני. לינא, בת השש, סבלה כל-כך מהתייבשות ותת-תזונה שכמעט לא יכלה לעמוד. גם המצב של הבת הבכורה שלי, רימא בת ה-13, שנולדה עם מוגבלות בעקבות חוסר חמצן בלידה, החמיר. היא סובלת מבעיה במערכת המוטורית שמחריפה ככל שהיא גדלה.

בני היחיד, אוסאמה, נאלץ לצאת מדי יום לשוטט ברחובות ובמחנות, תחת הפצצות, כדי לחפש עבודה או חתיכת לחם בשביל האחיות שלו. ברוב הימים הוא חזר בידיים ריקות, פניו שרופות מהשמש אחרי שעות שעמד בתור לבתי התמחוי.

ככה נשארנו עד 19.1.25, היום שבו הוכרזה הפסקת האש. חשבנו שהמלחמה הסתיימה. הצבא איפשר לנו לחזור לצפון הרצועה אחרי 15 חודשים של הרג והרס. לא יכולנו לחזור לבית שלנו כי הוא נהרס, ולא מצאנו שם מחסה. בסוף מצאנו מקלט בבית הספר אל-בוראק, ליד מסגד פלסטין ברחוב א-נסר, שהופצץ לפני כן פעמיים במהלך המלחמה. פינינו חדר מהריסות, תלינו בדים, והפכנו אותו לבית זמני. התקיימנו מהסיוע הפשוט שקיבלנו מהנהלת בית הספר ומאנשים טובים.

אוסאמה חזר לעבוד קצת במסעדת החומוס, כדי שנוכל לשרוד. ואז, ב-18.3.25, חזרה המלחמה, אכזרית יותר. הצבא סגר את כל המעברים ומנע אספקת מזון. אפילו קמח לא ראינו. הילדות התחננו לאוסאמה שילך להביא להן קמח.

בתחילת מאי 2025, הצבא הודיע על פתיחת "מרכזי הסיוע האמריקאיים", שהיו למעשה מלכודות מוות. מי שהתקרב לשם היה על הכוונת. אנשים הלכו להביא אוכל וחזרו למשפחות שלהם כגופות.

אוסאמה התחנן ללכת לשם להביא אוכל, אבל אני התנגדתי. פחדתי לאבד אותו. בסוף נכנעתי לרעב של הבנות. ב-19.6.25 בבוקר הוא הלך עם אחי, אחמד, ועוד כמה חברים, למרכז חלוקה ליד מחנה הפליטים אל-בוריג', במתחם נצרים.

כל אותו יום עבר עליי בפחד ולחץ. ואז, בשעה 23:00 בלילה, אחי חזר עם גופתו של אוסאמה. הוא היה מכוסה בדם ועפר. אחמד סיפר שטנק ישראלי ירה עליהם פגז, שפגע באוסאמה בגב והרג עוד חמישה אנשים בזמן שהם פתחו חבילות סיוע. כולם נהרגו במקום.

בני היחיד, שלא טעם דבר מהעולם הזה חוץ מרעב ופחד, חזר אליי הרוג. הוא הותיר אחריו אישה בחודש השלישי להיריון וחמש אחיות יתומות. הוא מת כדי להביא לחם לנו ולאחיות שלו.

עברנו טרגדיה שאי אפשר לתאר. רעב, עקירה, מוות, נכבה ממש. אוסאמה היה המשענת שלי. מאז ילדותו הוא נשא באחריות לאחיותיו. נשארתי עם לב שבור, כמו לב כל אם שאיבדה את בנה.

עזה הפכה לבית קברות אחד גדול. מאז שאיבדנו את אוסאמה הסבל שלנו רק החריף. אין לנו קמח. אין אוכל. אני מתחננת לעזרה. רק שילדיי יזכו לחיות בכבוד, ושהמלחמה תיפסק. אנחנו לא יכולים לשאת אותה יותר.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנן בצלם מוחמד סבאח ב-27.6.25