טלאל אבו רוכבה

בן 18, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, תיאר כיצד אחיו נהרג לנגד עיניו במרכז חלוקת סיוע בצפון רצועה, כאשר ניסו להשיג אוכל עבור משפחתם שמאז נאלצה לעקור שוב דרומה

תמונה

עד המלחמה, גרתי בשכונת תל א-זעתר במחנה הפליטים ג'באליא ביחד עם ההורים שלי, אחי אחמד שנהרג, בן 24, אחותי הנשואה דוחא, בת 22, אחותי מראח, בת 16, אחותי סירין, בת 10, ואחי עבד א-נאסר, בן 8. גרנו בבניין עם הדודים שלי ועם סבא וסבתא שלי.

בתחילת המלחמה עקרתי עם המשפחה שלי לדרום הרצועה. עברנו בין כמה מקומות: מחנה הפליטים א-נוסייראת, ח'אן יונס, רפיח ודיר אל-בלח. אלה היו הימים הכי הקשים בחיינו. היו הפצצות בכל מקום. גרנו באוהל שהעברנו ממקום למקום. היה מעט אוכל ומים, והיה קשה מאד לשאת את החום בקיץ והקור בחורף באוהל. כשהגיעה הפסקת האש בינואר 2025, חזרנו הביתה. הבית הופצץ וניזוק קשות, אבל תיקנו חלק מהנזקים וגרנו שם במהלך כל הפסקת האש.

בחודש מרץ האחרון המלחמה חזרה, בעוצמה רבה יותר ובאכזריות גדולה יותר. היו הפצצות סביבנו, והצבא הורה לנו להתפנות מאזור תל א-זעתר. נשארנו בבית למרות הפחד והאימה, כי לא היה לנו לאן לעקור שוב. אבל עם עוצמת ההפצצות בתחילת מאי האחרון, עקרנו לאחותי דוחא ששכרה מחסן ביחד עם בעלה במערב העיר עזה. לקחנו איתנו רק את הבגדים שעלינו ושאריות של אוכל וקמח.

כשהאוכל נגמר, לא הצלחנו לקנות ירקות או שימורים בגלל המחירים המופרזים, שעלו בעקבות המחסור במוצרים בשווקים אחרי שהמעברים נסגרו. אנחנו משפחה גדולה – 11 נפשות – ולא נשאר לנו מה לאכול. היו לילות שהלכנו לישון בלי לאכול.

כשנפתח מעבר זיקים להכנסת סיוע לצפון הרצועה, החלטנו ללכת להביא קמח ואריזות מזון למרות ששמענו שמסוכן להגיע לשם. התחלתי ללכת לשם עם אחי אחמד ועם כמה חברים, ולפעמים עם הדוד שלי בילאל, בן 34. הלכנו פעם בעשרה ימים או שבועיים. כל פעם שהלכנו לשם סיכנו את עצמנו, כי החיילים ירו והרגו אנשים בכוונה, צלפים ירו או שדרסו אנשים בטנקים. ראיתי גופות מרוטשות, אנשים שנדרסו. בנוסף לזה היו שודדים. ראיתי בחור שנהרג על-ידי שודדים בדקירות סכין. גם אנחנו הותקפנו כמה פעמים על-ידי שודדים שגנבו ממני ומאחמד את כל מה שהבאנו.

כל פעם שהלכנו, מספר האנשים היה עצום. היו שם צעירים, נערים ונשים שהלכו לזיקים תחת ירי, למרות הפחד וההרג מסביב, רק כדי להשיג קמח. לקח לנו בערך שעתיים להגיע לשם ברגל. כשהגענו, חיכינו לתיאום הכניסה של המשאיות עם הקמח והסיוע. לפעמים המשאיות הגיעו בערב או בלילה, וכשהן עברו, אנשים הסתערו עליהן תחת ירי של הצבא. הרבה אנשים נהרגו שם. לפעמים הסתתרנו מאחורי תלוליות חול קטנות.

פעם אחת, בחור נהרג שם מולי. הוא שכב על הקרקע ואז הרים את הראש, וכדור פגע בו בחזה. כל מי שנהרג או נפצע נשאר במקום, כי אי אפשר היה לעזור להם. פעם אחרת עברתי ליד בור וראיתי בתוכו שאריות של גופה שנטרפו על ידי כלבים.

לפעמים חזרנו מזיקים בלי אוכל ובלי קמח, כי היו יותר מדי אנשים ולא מספיק משאיות.

ב־10.9.25 החלטתי ללכת לזיקים עם אחי אחמד ועם דוד שלי בילאל. יצאנו מהבית של אחותי והלכנו למקום שבו בילאל התגורר במחנה הפליטים א-שאטי. השעה הייתה 15:00 והלכנו בערך חמישה קילומטר. לקח לנו יותר משעה. עוד לפני שהגענו לשם שמעתי ירי, ואחר כך הבנתי שחמישה נהרגו. כשהגענו, לא היו משאיות והמון אנשים המתינו שם. טנקים שהיו על התלוליות ירו לעבר האנשים. אנשים שכבו על הקרקע וחלק הסתתרו מאחורי תלוליות החול. אנשים נהרגו ואף אחד לא הצליח לחלץ את הגופות.

בסביבות השעה 17:00, שלושתנו הלכנו קדימה. היו שם הרבה אנשים ומשאיות הגיעו עם שקי קמח. כל אחד מאתנו קיבל שק קמח. בדרך חזרה בילאל התרחק מאיתנו, ואני ואחמד צעדנו יחד. הירי היה כבד וישיר. פתאום, אחמד נפגע ונפל. ניסיתי להציל אותו, הורדתי את החולצה שלי וחבשתי את הפצע, אבל גיליתי שהוא מת מיד. הוא נפגע ישירות בלב. הגוף שלו התכסה בדם. ניסיתי להרים אותו לבד ולא הצלחתי. עזבתי אותו ורצתי לחפש את בילאל. מצאתי אותו במקום קרוב וסיפרתי לו שאחמד נהרג. מיהרנו חזרה לאחמד, הרמנו אותו והלכנו איתו דרך ארוכה על תלוליות החול, תחת ירי. מצאנו עגלה רתומה לחמור ולקחנו אותו לבית החולים חמד לשיקום. הרופאים אמרו שהוא כבר מת. הם עטפו אותו בתכריכים ושלחו אותו באמבולנס לבית החולים א-שיפאא.

חבר התקשר לאבא שלי ולדודים שלי וסיפר להם שאחמד נהרג. בני המשפחה שלי הגיעו לבית החולים. הם היו בהלם ובכו. אבי, אמי והאחים התמוטטו. הנהלת בית החולים סירבה להשאיר את אחמד בחדר הקירור, כי מספר ההרוגים היה עצום והריחות במקום היו קשים. ירד החושך וקברנו אותו. חזרנו הביתה מלאים בצער וחרטה, בלי אחי.

עכשיו אנחנו עקורים במערב העיר עזה. אנחנו לא יודעים לאן ללכת. הצבא מפציץ בכל מקו ומחלק הוראות הפינוי לכל אזור, רחוב ובית. עכשיו אני ממתין עם דודים שלי לרכב שייקח אותנו למרכז הרצועה. מחירי ההסעות יקרים מאוד – בערך 1,700 ש"ח – וזה רק עבורנו, עם הבגדים שעלינו, בלי אוהלים. אנחנו הולכים אל הלא נודע, בלי יריעות להקים אוהל, בלי שמיכות, בלי כלום. רוב תושבי העיר ברחובות, בורחים מההפצצות. המספרים אדירים. אנשים עוקרים דרומה. בצפון אין מים לשתייה ולרחצה ואין תנאי חיים, יש רק מוות והפצצות. כל חצי שעה יורים לעבר בתים ומתחמים. המצב במערב העיר עזה הוא כמו יום הדין, האש מההפצצות מכלה כל דבר. אי אפשר לתאר את זה.

אנחנו עומדים לעקור ולהשאיר את אחי אחמד לבד בצפון. אנחנו לא יודעים אם אי פעם נחזור.

• העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-14.9.25