ויסאם עבד רבו

בן 30 ואב לילד בן שש, תושב העיירה ג'באליא, סיפר על הפצצת מחנה העקורים בבית הספר רופיידה בדיר אל-בלח:

עד המלחמה גרתי עם אשתי והבן שלנו, חסן, בן שש, במזרח העיירה ג'באליא, בבניין עם ההורים והאחים שלי. בני חסן, בן שש, סובל ממום מולד במערכת הרבייה וטופל בעבר בבית החולים אל-מקאסד בירושלים, ועבר גם מספר ניתוחים בבית החולים אל-קודס בעיר עזה. לחסן יש אישור יציאה לטיפול מחוץ לרצועה, אבל אני ואימו קיבלנו סירוב יציאה מהצד הישראלי, ולא הגיוני שיצא לטיפול לבדו.

ב-8.10.23, הצבא הישראלי הורה לנו לצאת מהבית, אז עברנו כולנו לבית של קרובי משפחה במערב ג'באליא, ונשארנו אצלם שלושה ימים קשים מאוד בגלל ההפצצות האינטנסיביות. כשבית לידנו הופצץ, עברנו למקלט לעקורים בבית ספר חלימה א-סעדייה. גם שם היו כל הזמן הפצצות מטוסים והפגזות ארטילריה, והחלטנו לעקור לדרום הרצועה.

ב-17.11.23, יצאנו אני, אשתי וחסן, יחד עם אמא והאחים שלי, סך הכול תשעה אנשים, לכיוון מעבר נצרים, דרומית לעיר עזה. אבא שלי נשאר בג'באליא עם אביו הקשיש, שלא היה מסוגל לעשות את ההליכה לדרום הרצועה. כשהגענו אל המחסום, הצבא ירה לעברנו אש חיה ופגזים, אז ברחנו משם, והעברנו את הלילה בשטח פתוח בשכונת א-שג'אעייה. למחרת חזרנו שוב למחסום, והפעם, תודה לאל, עברנו אותו בשלום והגענו לעיר דיר אל-בלח, שם שוב העברנו לילה בשטח פתוח.

למחרת עברנו למרכז עקורים במכללה הטכנולוגית בדיר אל-בלח, שהיה צפוף מאוד, וב-22.11.23, הצטרפנו לקרובי משפחה של אשתי במרכז עקורים בבית הספר רופיידה, במערב העיר דיר אל-בלח. בבית ספר הקטן הזה היו כבר אלפי עקורים, וגם שם המצב ההומניטרי היה קשה ביותר. הכל היה מזוהם, עם שירותים אחד לכמה מאות אנשים ומחסור תמידי במים.

אני והמשפחה שלי התגוררנו בחדר המדרגות של בית הספר, תשעה אנשים בשטח של שניים וחצי על שלושה מטרים, כי הכיתות היו מלאות עקורים וצפופות מאוד. בהתחלה חולקו לנו אריזות מזון עם קופסאות שימורים וקטניות, פעם או פעמיים בחודש, אבל לא היה סיוע עם מוצרים בסיסיים כמו שמיכות ובגדים. בערך לפני חודשיים, באוגוסט 2024, עברנו סופסוף לתוך כיתה, אחרי שמשפחה אחרת עזבה והתפנה קצת מקום.

ביום חמישי, 10.10.24, בסביבות 11:00, בזמן שירדתי במדרגות, פגע טיל בבית הספר, חדר דרך שלוש הקומות של המבנה והתפוצץ בקומת קרקע, באזור ששימש את האנשים שאחראים על ניהול בית הספר. מול החדר של ההנהלה היה אוהל קטן שבו האנשים של ארגון "ארד אל-אנסאן" חילקו חלב לילדים, ולידו היה אוהל ה"תכיה", המטבח הציבורי, שם לאחר קבלת החלב העקורים המתינו לחלוקת המזון.

הייתי קרוב למקום הפיצוץ, אולי 20 מטרים משם, וראיתי גופות עפות בחצר בית הספר. החצר הייתה מלאה באוהלים שלא היה להם סיכוי לעמוד בהפצצה כזאת. בהתחלה קפאתי מהלם, לא הייתי מסוגל לזוז בכלל במשך כמה דקות. כשהתאוששתי קצת ניסיתי לעזור לפצועים ולפנות את ההריסות מעל הנפגעים.

אמבולנסים הגיעו ממטה הסהר האדום שנמצא ליד בית הספר, אבל היו רק אמבולנסים ספורים כי השאר היו במשימות במקומות אחרים. אנשים פינו את הפצועים וההרוגים באמצעות רכבים פרטיים ועגלות עם חמורים. ממה שראיתי, רוב ההרוגים נפגעו בראש ובחלק גוף עליון, ופצועים רבים ניכוו קשה. אספתי מאות חלקי גופות בטבח הזה.

בהפצצה נהרגו בן דודה של אשתי, מוחמד חמודה, בן 40, ובעלה של הדודה שלה מצד אביה, אחמד חמודה, בן 58, שהיו בקבוצת הניהול של בית הספר. הדוד של אשתי מצד אביה, איהאב חמודה, בן 65, סובל מכוויות קשות, ועדיין מטופל בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בעיר דיר אל-בלח.  

חלק מהעקורים עזבו את בית הספר לאחר ההפצצה, מהחשש שזה יקרה שוב, אבל אנחנו עדיין כאן; אין לנו מקום אחר ללכת אליו. הטבח הזה השפיע עליי קשה נפשית. אני לא יכול לשכוח את היום הכואב הזה, את כל מה שראיתי ואת האנשים שאיבדתי. לכל מי שהיה שם בזמן ההפצצה יש סיפורים כואבים. נשים שהתאלמנו, אמהות ואבות שאיבדו ילדים, ילדים שנותרו יתומים.

אבא וסבא שלי עדיין בצפון הרצועה. הם נשארו בג'באליא ונמצאים בבית ספר שמשמש מרכז עקורים. המצב שם קשה ביותר, אין מים, אין מזון, ויש הפצצות כל הזמן; לפני חודש בערך נהרגה בג'באליא בת אחותי, ליאן ויסאם עזאם, בת עשר. אבל הם מסרבים לעזוב את הצפון למרות כל הסבל של השנה האחרונה, בצל המצור והעקירה מהבית. אנחנו עקרנו לדרום רצועת עזה כי הצבא הישראלי טען שמדובר באזור בטוח, אבל התברר לנו שאין מקום בטוח. כל התושבים מסומנים כמטרה והצבא לא מחריג אף אחד.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-26.10.24

* עבד רבו הצליח לצאת בחודש פברואר 2025 ביחד עם בנו חסן לטיפול במצרים