יומנא אבו ג'רי

בת 30, תושבת מחנה אל-מר'אזי, סיפרה על הפצצת מחנה העקורים בבית הספר א-ראזי במחנה א-נוסייראת שבה נהרגו אביה ואחיה:

עד המלחמה גרנו כל המשפחה ממזרח למחנה אל-מר'אזי במרכז הרצועה: אבא שלי יונס, בן 59, אמא, שלי, ואנחנו, שש בנות וחמישה בנים. שנה לפני המלחמה התארסתי לצעיר משכם, ממשפחה של מכרים שלנו. ניסיתי להגיע לשם כמה פעמים, פניתי לארגונים האזרחיים בעזה ולארגוני זכויות אדם, אבל כל הניסיונות כשלו.   ניסיתי להגיע לשם כמה פעמים, פניתי לארגונים האזרחיים בעזה ולארגוני זכויות אדם, אבל כל הניסיונות כשלו.   

ביום הראשון של המלחמה עזבנו את הבית בגלל שהוא היה קרוב לגבול. לקחנו איתנו רק חפצים אישיים וקצת בגדים, כי חשבנו שאנחנו עוזבים רק לזמן קצר. עברנו לבית של סבא שלי מצד אבא, שנמצא בקצה המחנה החדש, בצפון מחנה א-נוסייראת, צמוד למסגד חסן אל-בנא. יחד איתנו עקרו לשם גם שתי הדודות שלי מצד אבא עם המשפחות שלהן. היינו בערך 30 אנשים בבית של סבא, שכלל שני חדרים וסלון, והיה צפוף מאוד. נשארנו שם בערך חודשיים.

באחד הלילות, אני לא זוכרת את התאריך, צבא הכיבוש הפציץ את המסגד, וההריסות נחתו על גג הבית של סבא שעשוי מאסבסט. מיד לאחר ההפצצה, למרות הגשם והקור, עזבנו את הבית בלי לקחת איתנו כלום ועברנו לבית הספר הכי קרוב של אונר"א. כשהגענו בית הספר כבר היה מלא עקורים, ולא היה לנו מקום בכיתות או בחדרים. נאלצנו לישון על הריצפה במסדרונות של בית הספר, והיה לנו קר מאוד.  

בבוקר חזרנו לבית של סבא שלי וגילינו שכל המצעים והבגדים שלנו נרטבו מהגשם, כי גג הבית נהרס בהפצצה. לקחנו הכול ועברנו לבית של דוד שלי, אח של אבא, באזור מערבי יותר של המחנה החדש, קרוב לשכונה שמכונה "עיר האסירים" ולמגדלי העיר א-זהראא, אזורים שספגו הפצצות כבדות. היינו שם בבית 25-20 אנשים ואחרי בערך שבועיים החלטנו לעזוב גם שם בגלל ההפצצות הקרובות ולחזור הפעם לבית שלנו, מזרחית לאל-מר'אזי. שלושה ימים אחרי שחזרנו, מטוסים הפציצו אדמות קרוב אלינו וכל החלונות בבית התנפצו. שמנו יריעות ניילון על החלונות ונשארנו בבית.

בתחילת ינואר 2024 קיבלנו שיחה מהצבא הישראלי, שהורה לנו להתפנות מהאזור. הפעם עברנו לבית של דוד שלי מצד אמא במחנה א-נוסייראת, ונשארנו שם בערך שבוע, עד שהצבא השליך במחנה כרוזים מהאוויר שהורו לנו להתפנות לאזורים שהוא טען שבטוחים ברפיח.

התקשינו למצוא כלי תחבורה בגלל המחסור החמור בדלק ובסוף שילמנו 700 שקלים על טנדר שיפנה אותנו עם החפצים שלנו, שכללו בגדים, מזרנים וכלי מטבח, לאזור אל-מוואסי רפיח, ושם התגוררנו באוהל שעלה לנו בערך 1,800 שקלים. נשארנו שם בערך חודש, בתנאים קשים ביותר. היה חם מאוד ביום וקר בלילה, והיה מחסור חמור במים לשתייה ולהיגיינה. בנוסף גם לא יכולנו לעמוד במחירים המטורפים של מוצרי המזון בעיר רפיח.

חזרנו לבית הספר א-ראזי במחנה א-נוסייראת, ונכנסנו להתגורר בכיתה שאנחנו גרים בה עד היום.

ביום שלישי, 16.7.24, בסביבות 14:00, הייתי עם אימא והאחיות שלי בכיתה. אבא ואחי זיד, בן 18, היו באוהל ברחבת בית הספר וחיכו לארוחת הצהריים, כשהצבא הישראלי הפציץ פתאום את בית הספר. הסתכלתי דרך החלון, וראיתי את ההרס, האבק וההריסות ברחבה. כל מי שהיה שם נפגע. ירדנו כולנו לרחבה והתחלנו לחפש כמו משוגעים את אבא ואת זיד בין הגופות המבותרות והפצועים, שרבים מהם איבדו גפיים. המראה היה מחריד.

מצאתי את הגופה של אחי זיד, שנפגע באזור הבטן. כשראיתי אותו נתקפתי היסטריה והתחלתי לצעוק. הסתובבתי ברחבה יחפה, למרות שהקרקע הייתה לוהטת מהפצצות, ולא ידעתי מה לעשות. ראיתי את הדודים שלי, שגם הם עקורים בבית הספר, מרימים את אבא עטוף בשמיכה, והתעלפתי. כשהתעוררתי הייתי שוב בכיתה וגיליתי שגם אבא נהרג בהפצצה. אחותי מלכ, בת 20, נפצעה ברגל.

אבא שלי היה סוחר צאן, ואחי זיד היה תלמיד בתיכון. הגופות שלהם פונו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח, והלכנו לשם כולנו, אמא והאחים והאחיות שלי, כדי להיפרד מהם. הם הובאו לקבורה, יחד עם עוד קרוב משפחה שנהרג בהפצצה, בקבר אחים בבית הקברות בכפר א-זוואיידה.

אנחנו עדיין מתגוררים באותו בית ספר למרות שזה מסב לנו כאב, צער ויגון קשים, במיוחד בכל פעם שאנחנו עוברים ליד המקום שאבא וזיד נהרגו בו. אבל אין לנו מקום אחר ללכת אליו ואין אזור בטוח ברצועת עזה, הצבא הישראלי מפציץ בכל מקום. לפעמים אנחנו מצליחים לבקר בבית שלנו, שנמצא קרוב לגבול. הבית הופצץ ונגרמו לו נזקים קשים, וכל הרכוש שהשארנו בו כשעזבנו נגנב.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאיזה ב-18.8.24