בית משפט צבאי זיכה פלסטיני מחלק מסעיפי האישום לאחר שקבע כי הודאתו לא ניתנה מרצונו החופשי
13 דצמבר 2011
איימן חמידה, תושב אל-עיזרייה שבמחוז אל-קודס, הועמד לדין בגין שורה של עבירות, שרובן בוצעו לפי כתב האישום במהלך שנת 2009, ובהן ירי לעבר שוטר מג"ב. כתב האישום התבסס בחלקו על הודאה שנתן חמידה לאחר חקירה של כארבעים יום בשב"כ. ב-30.11.11 קבע בית המשפט הצבאי בעופר ב-30.11.10 כי הודאתו של חמידה אינה קבילה שכן לא ניתנה מרצונו החופשי וזיכה אותו מסעיפי האישום שהתבססו על הודאה זו לבדה.
החלטה זו היא חריגה שכן ממחקרים של ארגוני זכויות אדם עולה כי האמצעים שהפעילו חוקרי השב"כ נגד חמידה במהלך חקירתו, כפי שתיאר בעדותו בבית המשפט, אינם חריגים. במהלך השנים נחקרו מאות פלסטינים תוך שימוש בשיטות דומות.
חמידה הואשם ב-17 עבירות שונות שביצע לכאורה במהלך שנת 2009, ובהן ירי לעבר עמדת מג"ב, סחר בנשק, הצתת כלי רכב ותכנון פיגוע ירי. חלק מסעיפי האישום – בהם כמה סעיפים שעסקו בסחר בנשק – התבססו רק על ההודאה שמסר בסוף נובמבר 2009, לאחר שנחקר על-ידי השב"כ במשך כארבעים יום. במהלך הדיון בבית המשפט טען חמידה, אותו ייצג עו"ד טארק ברגות, כי הודה רק בשל הלחץ שהפעילו עליו חוקריו. כתוצאה מכך התנהל משפט זוטא לבירור טענה זו, שבמהלכו העידו חמידה, חוקרי השב"כ שחקרו אותו והשוטרים שגבו את הודאתו.
בעדותו בבית המשפט תיאר חמידה את החקירה הקשה שעבר. לטענתו, כבר בחקירתו הראשונה הבהירו לו החוקרים שהם רשאים להחזיקו במעצר למעלה מחצי שנה וכי הם אלה שיקבעו אם הוא ייפגש עם עורך דינו. כן טען חמידה כי הוא סובל מבעיות נפשיות וכי החוקרים סירבו לתת לו את התרופות שהוא זקוק להן וכתוצאה מכך הוא סבל במהלך החקירה מעצבנות, התכווצויות שרירים, קוצר נשימה ועוד, ואף ניסה להתאבד כמה פעמים במהלך התקופה שבה נחקר.
חמידה טען גם בעדותו כי החוקר איים עליו כי אם לא יודה הוא יעצור את אמו ואת אחותו וכן כי יפיץ בכפר שלו שמועה שהוא משתף פעולה עם השב"כ. במהלך חקירתו הועבר חמידה לתא של "מדובבים" – אסירים פלסטינים העובדים עבור השב"כ – שם הוחזק 15 ימים. חמידה סיפר שהמדובבים הכו אותו ואף הצליפו בו בכבל חשמל.
בשלב מסוים של החקירה הוכנס לתא המעצר שלו אחיו, שמסר לו שגם אחותם נעצרה ולחץ עליו להודות על מנת שהוא ואחותו יוכלו להשתחרר מהמעצר. לשאלת השופטים, מסר חמידה שדברים אלה של אחיו הם שגרמו לו להודות.
נשיא בית המשפט, סא"ל צבי לקח, שכתב את פסק הדין העיקרי, קבע כי הודאתו של חמידה ניתנה שלא מרצונו החופשי, זאת בהתבסס על עדותו של חמידה ועל תיעוד החקירה (זכ"דים) על ידי החוקרים. השופט ציין ארבע סיבות עיקריות שהובילו אותו למסקנה זו:
- החקירה הייתה ממושכת ובמהלכה הבהירו החוקרים לחמידה כמה פעמים כי היא תימשך עד שימסור את הודאתו. סא"ל לקח קבע כי "קו חקירה שיטתי זה אינו מתיישב כלל עם זכות השתיקה ולמעשה שולל אותה לחלוטין".
- סא"ל לקח הטיל ספק בדבריהם של חוקרי השב"כ בנוגע לחקירה "כמעט אידילית, שהאווירה בה הייתה יוצאת דופן בחיוביותה ללא סייגים". השופט קבע כי "תיאור כמעט מושלם ואידילי זה נראה לנו הגזמה שאינה מתאימה למציאות. גם בעדותם בפנינו התברר שהיו אירועים שכלל אינם מתיישבים עם תמונה אידילית זו. הנאשם קיבל התקף רעד במהלך החקירה, עד שהחוקר החליט לפנותו מחדר החקירות לתאו. מהזכ"דים עולה כי לא פעם בכה, כעס, הרים את קולו וגם חוקריו הרימו את קולם עליו".
- סא"ל לקח קיבל את טענותיו של חמידה בנוגע לאלימות שהופעלה נגדו בעת ששהה באגף המדובבים וקבע כי דבריו היו משכנעים, בעוד התביעה לא הביאה כל ראיה שתסתור אותם.
- סא"ל לקח קבע כי חמידה החליט להודות בעיקר בשל הלחץ שהפעיל עליו אחיו. השופט קבע כי "שוכנענו כי דברי אחיו של הנאשם והפעלת הלחץ על הרקע המשפחתי הביאו אותו בסוף לידי שבירה נפשית".
סיבות אלה הובילו את סא"ל לקח למסקנה כי ההודאה ניתנה שלא מרצונו החופשי:
מצוקתו של מי שהיה נתון בחקירה תקופה המצטברת ל-40 יום, במהלכה אף ככל הנראה הוכה, הינה גדולה מאוד. כאשר אדם כזה צריך לבחור בין מצוקת בן משפחה הנתון במעצר, ויתרה מזו, כשהוא שומע שגם אחותו נמצאת ניזוקה מהעדר שיתוף הפעולה שלו עם חוקריו, ניתן לשער כי הלחץ בו הוא נתון הינו קשה מנשוא... שוכנענו כי לנאשם, שמופקד ואחראי על שלום בני משפחתו על פי המקובל בחברה בה הוא חי ומתגורר, היה זה בבחינת לחץ שלא ניתן לעמוד בו, ושהצטבר למסכת לחצים ארוכה בה היה נתון קודם לכן.
בית המשפט קבע כי האמצעים שננקטו נגד חמידה "בוודאי באופן מצטבר מהווים פגיעה בזכויותיו של הנאשם ופגיעה ברצונו הטוב והחופשי. אנו סברנו כי יש בהשתלשלות חקירתית זו כדי לעורר לכל הפחות ספק סביר ואף יותר מכך, שמא אמרות הנאשם ניתנו שלא באופן חופשי ומרצון".
בית המשפט הרשיע את חמידה בשישה סעיפי אישום, ובהם ירי לעבר אדם וניסיון לגרימת מוות, על סמך ראיות נוספות בתיק שנגעו לאירועים אלה. בית ה משפט זיכה אותו מכמה סעיפים של סחר בנשק, חברות בהתאחדות בלתי מותרת וירי לעבר אדם, לאחר שקבע שראיות שהציגה התביעה, בנוסף לעדותו של חמידה, לא הספיקו להוכחת אשמתו.
החלטה זו של בית המשפט היא חריגה. ראשית, לשופטים כמעט ואין הזדמנות לבחון את הודאות הנאשמים, שכן במערכת המשפט הצבאית הרוב המכריע של כתבי האישום מסתיים בעסקת טיעון. בשנת 2010, למשל, רק ב-82 מקרים התנהלו משפטי הוכחות מתוך למעלה מ-9,500 תיקים. במציאות כזו, כמעט שלא נערכים משפטים בהם נדרשת התביעה להביא ראיות להוכחת האשמה ולנאשמים לא ניתנת ההזדמנות לטעון כי הודאתם נגבתה בשיטות פסולות. שנית, גם במקרים שבהם נאשמים בכל זאת העלו טענה זו בעבר, בית המשפט דחה את הטענה והרשיע אותם.
האיסור על עינויים ועל התעללות הוא מוחלט וחל בכל הנסיבות – גם בעת מלחמה, וגם בעת מאבק בטרור. איסור זה הוא אחד האיסורים הבודדים במשפט הבינלאומי שהם מוחלטים ושאין לאזנם מול אינטרסים אחרים. למרות זאת, במהלך השנים השב"כ השתמש, ועודו משתמש, בשיטות חקירה המהוות התעללות ובחלק מהמקרים אף עינויים כדי לכפות על נחקרים להודות בעבירות שיוחסו להם.
בשנת 1999 ניתן פסק דין של בג"ץ שקבע ששיטות החקירה שבהן השתמש השב"כ עד אז באופן שגרתי במהלך חקירות של פלסטינים תושבי השטחים אינן חוקיות. בג"ץ קבע כי אין לחוקרי השב"כ סמכות בחוק להשתמש באמצעים אלה, אם כי ייתכן שיהיו מקרים בהם הדבר לא יהווה הפרה של החוק, כאשר יסתבר בדיעבד שהשימוש בהם נעשה במסגרת של התמודדות עם "פצצה מתקתקת".
בעקבות פסק הדין הצטמצם באופן משמעותי השימוש שעושים חוקרי השב"כ בעינויים ובהתעללות במהלך החקירות. אולם, מחקרים של בצלם ושל ארגון "המוקד להגנת הפרט" (הדו"חות "בתכלית האיסור", מאי 2007 ו"שיטות חשוכות", אוקטובר 2010), שכללו גביית עדויות ותצהירים של כמאתיים פלסטינים שנחקרו בשב"כ בתקופות שונות ובבתי מעצר שונים מאז שנת 2005, מלמדים כי נחקרים עדיין חשופים להתעללות נפשית ופיזית במהלך חקירתם בשב"כ. בין השאר, כוללות החקירות ניתוק מהעולם החיצון, כבילת הנחקר בתנוחות מכאיבות, השפלות ואיומים עליהם ועל בני משפחתם. בנוסף, תיעדו הארגונים תנאי מעצר בלתי אנושיים, המהווים חלק מהחקירה ומשמשים כאמצעי לחץ על הנחקר. תנאים אלה כוללים תאי צינוק צרים, מניעת שינה, מתן מזון שאינו ראוי למאכל, חשיפה לטמפרטורות קיצוניות ותנאי היגיינה מחפירים שכללו מניעת מקלחת ואיסור על החלפת בגדים.
למרות העובדה שמאז תחילת 2001 ועד סוף מארס 2011 הוגשו לפרקליטות המדינה למעלה מ-700 תלונות על התעללות אנשי שב"כ בנחקרים, לא מצאה הפרקליטות לנכון להורות על פתיחה בחקירה פלילית, ולו במקרה אחד.
בצלם פנה לממונה על תלונות נחקרים בשב"כ בדרישה לפתוח בחקירה לבדיקת החשד כי חוקריו של חמידה הפרו את החוק במהלך חקירתו.
