Torture and Abuse

בית משפט צבאי זיכה פלסטיני מחלק מסעיפי האישום לאחר שקבע כי הודאתו לא ניתנה מרצונו החופשי

13 December 2011

איימן חמידה, תושב אל-עיזרייה שבמחוז אל-קודס, הועמד לדין בגין שורה של עבירות, שרובן בוצעו לפי כתב האישום במהלך שנת 2009, ובהן ירי לעבר שוטר מג"ב. כתב האישום התבסס בחלקו על הודאה שנתן חמידה לאחר חקירה של כארבעים יום בשב"כ. ב-30.11.11 קבע בית המשפט הצבאי בעופר ב-30.11.10 כי הודאתו של חמידה אינה קבילה שכן לא ניתנה מרצונו החופשי וזיכה אותו מסעיפי האישום שהתבססו על הודאה זו לבדה.

החלטה זו היא חריגה שכן ממחקרים של ארגוני זכויות אדם עולה כי האמצעים שהפעילו חוקרי השב"כ נגד חמידה במהלך חקירתו, כפי שתיאר בעדותו בבית המשפט, אינם חריגים. במהלך השנים נחקרו מאות פלסטינים תוך שימוש בשיטות דומות.

חמידה הואשם ב-17 עבירות שונות שביצע לכאורה במהלך שנת 2009, ובהן ירי לעבר עמדת מג"ב, סחר בנשק, הצתת כלי רכב ותכנון פיגוע ירי. חלק מסעיפי האישום – בהם כמה סעיפים שעסקו בסחר בנשק – התבססו רק על ההודאה שמסר בסוף נובמבר 2009, לאחר שנחקר על-ידי השב"כ במשך כארבעים יום. במהלך הדיון בבית המשפט טען חמידה, אותו ייצג עו"ד טארק ברגות, כי הודה רק בשל הלחץ שהפעילו עליו חוקריו. כתוצאה מכך התנהל משפט זוטא לבירור טענה זו, שבמהלכו העידו חמידה, חוקרי השב"כ שחקרו אותו והשוטרים שגבו את הודאתו.

בעדותו בבית המשפט תיאר חמידה את החקירה הקשה שעבר. לטענתו, כבר בחקירתו הראשונה הבהירו לו החוקרים שהם רשאים להחזיקו במעצר למעלה מחצי שנה וכי הם אלה שיקבעו אם הוא ייפגש עם עורך דינו. כן טען חמידה כי הוא סובל מבעיות נפשיות וכי החוקרים סירבו לתת לו את התרופות שהוא זקוק להן וכתוצאה מכך הוא סבל במהלך החקירה מעצבנות, התכווצויות שרירים, קוצר נשימה ועוד, ואף ניסה להתאבד כמה פעמים במהלך התקופה שבה נחקר.

חמידה טען גם בעדותו כי החוקר איים עליו כי אם לא יודה הוא יעצור את אמו ואת אחותו וכן כי יפיץ בכפר שלו שמועה שהוא משתף פעולה עם השב"כ. במהלך חקירתו הועבר חמידה לתא של "מדובבים" – אסירים פלסטינים העובדים עבור השב"כ – שם הוחזק 15 ימים. חמידה סיפר שהמדובבים הכו אותו ואף הצליפו בו בכבל חשמל.

בשלב מסוים של החקירה הוכנס לתא המעצר שלו אחיו, שמסר לו שגם אחותם נעצרה ולחץ עליו להודות על מנת שהוא ואחותו יוכלו להשתחרר מהמעצר. לשאלת השופטים, מסר חמידה שדברים אלה של אחיו הם שגרמו לו להודות.

נשיא בית המשפט, סא"ל צבי לקח, שכתב את פסק הדין העיקרי, קבע כי הודאתו של חמידה ניתנה שלא מרצונו החופשי, זאת בהתבסס על עדותו של חמידה ועל תיעוד החקירה (זכ"דים) על ידי החוקרים. השופט ציין ארבע סיבות עיקריות שהובילו אותו למסקנה זו:

  1. החקירה הייתה ממושכת ובמהלכה הבהירו החוקרים לחמידה כמה פעמים כי היא תימשך עד שימסור את הודאתו. סא"ל לקח קבע כי "קו חקירה שיטתי זה אינו מתיישב כלל עם זכות השתיקה ולמעשה שולל אותה לחלוטין".
  2. סא"ל לקח הטיל ספק בדבריהם של חוקרי השב"כ בנוגע לחקירה "כמעט אידילית, שהאווירה בה הייתה יוצאת דופן בחיוביותה ללא סייגים". השופט קבע כי "תיאור כמעט מושלם ואידילי זה נראה לנו הגזמה שאינה מתאימה למציאות. גם בעדותם בפנינו התברר שהיו אירועים שכלל אינם מתיישבים עם תמונה אידילית זו. הנאשם קיבל התקף רעד במהלך החקירה, עד שהחוקר החליט לפנותו מחדר החקירות לתאו. מהזכ"דים עולה כי לא פעם בכה, כעס, הרים את קולו וגם חוקריו הרימו את קולם עליו".
  3. סא"ל לקח קיבל את טענותיו של חמידה בנוגע לאלימות שהופעלה נגדו בעת ששהה באגף המדובבים וקבע כי דבריו היו משכנעים, בעוד התביעה לא הביאה כל ראיה שתסתור אותם.
  4. סא"ל לקח קבע כי חמידה החליט להודות בעיקר בשל הלחץ שהפעיל עליו אחיו. השופט קבע כי "שוכנענו כי דברי אחיו של הנאשם והפעלת הלחץ על הרקע המשפחתי הביאו אותו בסוף לידי שבירה נפשית".

סיבות אלה הובילו את סא"ל לקח למסקנה כי ההודאה ניתנה שלא מרצונו החופשי:

מצוקתו של מי שהיה נתון בחקירה תקופה המצטברת ל-40 יום, במהלכה אף ככל הנראה הוכה, הינה גדולה מאוד. כאשר אדם כזה צריך לבחור בין מצוקת בן משפחה הנתון במעצר, ויתרה מזו, כשהוא שומע שגם אחותו נמצאת ניזוקה מהעדר שיתוף הפעולה שלו עם חוקריו, ניתן לשער כי הלחץ בו הוא נתון הינו קשה מנשוא... שוכנענו כי לנאשם, שמופקד ואחראי על שלום בני משפחתו על פי המקובל בחברה בה הוא חי ומתגורר, היה זה בבחינת לחץ שלא ניתן לעמוד בו, ושהצטבר למסכת לחצים ארוכה בה היה נתון קודם לכן.

בית המשפט קבע כי האמצעים שננקטו נגד חמידה "בוודאי באופן מצטבר מהווים פגיעה בזכויותיו של הנאשם ופגיעה ברצונו הטוב והחופשי. אנו סברנו כי יש בהשתלשלות חקירתית זו כדי לעורר לכל הפחות ספק סביר ואף יותר מכך, שמא אמרות הנאשם ניתנו שלא באופן חופשי ומרצון".

בית המשפט הרשיע את חמידה בשישה סעיפי אישום, ובהם ירי לעבר אדם וניסיון לגרימת מוות, על סמך ראיות נוספות בתיק שנגעו לאירועים אלה. בית ה משפט זיכה אותו מכמה סעיפים של סחר בנשק, חברות בהתאחדות בלתי מותרת וירי לעבר אדם, לאחר שקבע שראיות שהציגה התביעה, בנוסף לעדותו של חמידה, לא הספיקו להוכחת אשמתו.

החלטה זו של בית המשפט היא חריגה. ראשית, לשופטים כמעט ואין הזדמנות לבחון את הודאות הנאשמים, שכן במערכת המשפט הצבאית הרוב המכריע של כתבי האישום מסתיים בעסקת טיעון. בשנת 2010, למשל, רק ב-82 מקרים התנהלו משפטי הוכחות מתוך למעלה מ-9,500 תיקים. במציאות כזו, כמעט שלא נערכים משפטים בהם נדרשת התביעה להביא ראיות להוכחת האשמה ולנאשמים לא ניתנת ההזדמנות לטעון כי הודאתם נגבתה בשיטות פסולות. שנית, גם במקרים שבהם נאשמים בכל זאת העלו טענה זו בעבר, בית המשפט דחה את הטענה והרשיע אותם.

האיסור על עינויים ועל התעללות הוא מוחלט וחל בכל הנסיבות – גם בעת מלחמה, וגם בעת מאבק בטרור. איסור זה הוא אחד האיסורים הבודדים במשפט הבינלאומי שהם מוחלטים ושאין לאזנם מול אינטרסים אחרים. למרות זאת, במהלך השנים השב"כ השתמש, ועודו משתמש, בשיטות חקירה המהוות התעללות ובחלק מהמקרים אף עינויים כדי לכפות על נחקרים להודות בעבירות שיוחסו להם.

בשנת 1999 ניתן פסק דין של בג"ץ שקבע ששיטות החקירה שבהן השתמש השב"כ עד אז באופן שגרתי במהלך חקירות של פלסטינים תושבי השטחים אינן חוקיות. בג"ץ קבע כי אין לחוקרי השב"כ סמכות בחוק להשתמש באמצעים אלה, אם כי ייתכן שיהיו מקרים בהם הדבר לא יהווה הפרה של החוק, כאשר יסתבר בדיעבד שהשימוש בהם נעשה במסגרת של התמודדות עם "פצצה מתקתקת".

בעקבות פסק הדין הצטמצם באופן משמעותי השימוש שעושים חוקרי השב"כ בעינויים ובהתעללות במהלך החקירות. אולם, מחקרים של בצלם ושל ארגון "המוקד להגנת הפרט" (הדו"חות "בתכלית האיסור", מאי 2007 ו"שיטות חשוכות", אוקטובר 2010), שכללו גביית עדויות ותצהירים של כמאתיים פלסטינים שנחקרו בשב"כ בתקופות שונות ובבתי מעצר שונים מאז שנת 2005, מלמדים כי נחקרים עדיין חשופים להתעללות נפשית ופיזית במהלך חקירתם בשב"כ. בין השאר, כוללות החקירות ניתוק מהעולם החיצון, כבילת הנחקר בתנוחות מכאיבות, השפלות ואיומים עליהם ועל בני משפחתם. בנוסף, תיעדו הארגונים תנאי מעצר בלתי אנושיים, המהווים חלק מהחקירה ומשמשים כאמצעי לחץ על הנחקר. תנאים אלה כוללים תאי צינוק צרים, מניעת שינה, מתן מזון שאינו ראוי למאכל, חשיפה לטמפרטורות קיצוניות ותנאי היגיינה מחפירים שכללו מניעת מקלחת ואיסור על החלפת בגדים.

למרות העובדה שמאז תחילת 2001 ועד סוף מארס 2011 הוגשו לפרקליטות המדינה למעלה מ-700 תלונות על התעללות אנשי שב"כ בנחקרים, לא מצאה הפרקליטות לנכון להורות על פתיחה בחקירה פלילית, ולו במקרה אחד.

בצלם פנה לממונה על תלונות נחקרים בשב"כ בדרישה לפתוח בחקירה לבדיקת החשד כי חוקריו של חמידה הפרו את החוק במהלך חקירתו.

Suggested items

Torture and Abuse

Backed by the System

Joint report with HaMoked, Center for the Defence of the Individual Sleep deprivation; prolonged binding; verbal and sometimes physical abuse; exposure to heat and cold; poor, meager food; small, foul-smelling cells; solitary confinement; unhygienic conditions. A new report by HaMoked and B’Tselem shows these to be standard in interrogations at Israel Security Agency’s (ISA) facility at Shikma Prison. The report is based on affidavits and testimonials by 116 Palestinians interrogated there from Aug. 2013 to March 2014, including at least 14 who had been interrogated under torture by the Palestinian Authority shortly before. The ISA’s interrogation system is run with the approval of Israeli authorities, including the High Court of Justice.

1 December 2015

Demonstrations

15 Jan. '12: Judge holds confession of Palestinian minor admissible, although it was obtained through breach of his rights

On 9 January 2012, Israeli Military Youth Court judge Major Sharon Rivlin-Ahai held that the confession given to the police by I.D., a 14-year-old Palestinian boy from a-Nabi Saleh, interrogated on suspicion of stone throwing, was admissible. The judge admitted the confession even though the minor had been questioned in breach of his rights under Israel’s Youth Law, whose spirit, according to the Military Appeals Court, applies also in adjudication of Palestinian minors in the military courts.I.D. was arrested at home in the middle of the night. He was not allowed to rest, eat, or go to the bathroom and, from the morning, was interrogated for more than seven hours. He was interrogated, without his parents present, by three or four interrogators, only one of whom is a trained youth interrogator – although even he is not currently functioning in that capacity and has not undergone retraining following the changes in the Youth Law made in 2008. I.D.'s interrogation, taken from video footage of the interrogation by the police.Despite the fact that I.D.’s attorney contacted the interrogators before the interrogation began, I.D. was only allowed to consult with him five and a half hours of interrogation. One of the interrogators read I.D. his rights three times, each time omitting the right to remain silent and emphasizing that he must tell the whole truth.Under interrogation, I.D. admitted to throwing stones and incriminated two persons from his village in organizing demonstrations and inciting villagers to throw stones.I.D.’s attorney complained that his client’s confession had been obtained through use of improper means and should not be allowed into evidence. As a result, the court held a trial-within-a-trial, in which the judge ruled that the confession was admissible.In her decision, Judge Rivlin-Ahai accepted some of the defense’s claims regarding the nature of the interrogation but held, nevertheless, that ruling the confession inadmissible was not justified. Regarding the interrogation in the absence of I.D.'s parents, she held that, as I.D. had given information on many fellow villagers, she accepted the interrogator’s statement that “it is highly likely that, even if the parents had come, he would not have permitted them to be present during the interrogation.” As for the refusal to allow the minor to meet with his attorney, the judge ruled that, “from the moment that the interrogation began and it became clear that the defendant was providing valuable information on the involvement of many other persons, the decision to prevent the meeting with the attorney for several hours cannot be viewed as patently unreasonable.” On the decision not to wait for the attorney's arrival to begin the interrogation, although he had notified the interrogators that he was on his way, Judge Rivlin-Ahai said that the interrogators should have waited, but “it is hard to say that the decision not to wait, when the defendant had already been in detention since night-time and was waiting for the interrogation to begin… was so unreasonable and unjust that it critically harmed the fairness of the interrogation.” With respect to I.D.’s tiredness, the judge contended that video footage of the interrogation indicated that "it was not tiredness of the kind that would prevent a substantive interrogation.”.In her summary, the judge emphasized that, “each of the circumstances… could, in certain circumstances, each on its own and certainly cumulatively, lead to the conclusion that the fairness of the interrogation was harmed to the core… In the unique concrete circumstances existing here, I did not find this to be the case.”The only essential flaw that the judge found in the interrogation was that the interrogators did not properly clarify to I.D. that he had the right to remain silent, instead giving him the impression that he was obliged to tell them everything he knew. On this point, the judge stated in her decision:As noted, the flaw in the defendant's interrogation is serious. On the other hand, I have concluded that this flaw did not have a real effect on the manner in which the defendant gave his confession. Therefore, I believe that the infringement of the defendant’s rights in the specific case did not result in greater than necessary violation of his right to criminal due process, to the extent that would nullify his confession and, as a result, impede revelation of the true facts and advancement of the public interest in combating criminality.The testimonies of interrogators of the SHAI (Judea and Samaria) Police Department in the trial-within-a-trial indicated that the interrogation of I.D. is the norm in the Department's handling of Palestinian minors. Under cross-examination, the police officers said that Palestinian minors are regularly interrogated without their parents in the room, by interrogators who have not been trained as youth interrogators, and in a manner that breaches Israel’s Youth Law. However, since most files involving minors end in plea bargains, judges generally do not have the opportunity to give their opinion on the conduct of the interrogation and to alter the police’s unlawful practices.In I.D.’s case, the court had a rare opportunity to provide the minor with real protection and to establish a rule that would protect the rights of all Palestinian minors interrogated by the police. It is highly regrettable that the judge chose to admit the confession into evidence rather than send a clear message to the authorities that the public interest actually lies in the proper protection of the rights of minors.

15 January 2012

Torture and Abuse

New report: Living Hell: Sexual violence, starvation and systematic abuse – at least 84 Palestinian prisoners have died in Israeli torture camps

Today (Tuesday), B’Tselem released new figures and testimonies revealing the extent of violence employed against Palestinians in Israeli prisons, which function as a network of torture camps: systematic abuse, including physical and psychological violence, inhuman conditions, deliberate starvation and denial of medical treatment, resulting in many deaths. Some released prisoners recounted undergoing or witnessing sexual violence.B’Tselem Executive Director Yuli Novak: “The Israeli regime has turned its prisons into a network of torture camps for Palestinians, as part of a coordinated onslaught on Palestinian society intended to destroy their existence as a collective. The genocide in Gaza and the ethnic cleansing in the West Bank are the most blatant manifestations of this policy. Despite mounting evidence and numerous reports on Israel's torture camps, the international community continues to grant this regime full immunity – effectively legitimizing the continued torture, oppression and ethnic cleansing of Palestinians and abandoning the victims.”The new report lists 84 Palestinians (including one minor) who died in Israeli torture camps since October 2023, detailing each prisoner’s name, place of residence (50 from the Gaza Strip, 31 from the West Bank and 3 citizens of Israel) and the facility in which they died. As of January 2025, Israel is still holding 80 of the bodies and refusing to return them to their families. There are indications that the number of Palestinians who died in Israeli torture camps is higher. However, the report notes only those for whom B’Tselem was able to verify the information.The report shows that the policy of abuse is declared, deliberate, and is coming from the very top. National Minister of Security Itamar Ben Gvir, who is in charge of the Israel Prison Service, brags in TV puff pieces and on social media about the inhuman treatment of Palestinians in these facilities. He is not alone. The entire Israeli system has rallied to shield the people designing and implementing this policy from any accountability.The report is based on the extensive analysis provided in our August 2024 report “Welcome to Hell”, on updated figures, and on the testimonies of 21 Palestinians released from Israeli prison facilities in recent months. It also draws on the work of Israeli and international human rights organizations that monitor these facilities.In September 2025, about 10,900 Palestinians were being held in Israel’s torture camps, in appalling conditions and under a regime of extreme physical and psychological abuse. As of January 2026, after the Israel-Hamas deal that included the release of some prisoners was completed, about 9,200 Palestinians remain in Israeli prisons.B’Tselem stresses that the incarceration project in which more than 800,000 Palestinians have been held in Israeli prisons over the years, many without trial, is a key tool Israel uses to fragment and oppress Palestinian society.

20 January 2026