דרום הר חברון

כתב אישום נגד קצין בגין השחתת מכוניות של פלסטינים

ב-12 וב-13 באוקטובר 2009 תיעד בצלם את השחתתן של שמונה מכוניות השייכות לפלסטינים באזור ג'ינבה שבדרום הר חברון בידי חיילים. המכוניות, ששימשו את בעליהן להסעת עובדים פלסטינים שביקשו להיכנס לישראל ללא היתרים, ננטשו במהלך מרדפים שניהלו חיילים אחרי הנוסעים. בעקבות פניות דחופות של בצלם לפרקליטות הצבאית ולמצ"ח, הושעו שני קצינים המפקדים על חיילים באזור ומצ"ח פתחה בחקירה.

 הצטרפו לדיון בפייסבוק

 

ב-19.6.2011 פורסם באמצעי התקשורת כי התביעה הצבאית הגישה כתב אישום נגד סגן מפקד פלוגה לשעבר באחת מחטיבות החי"ר. הקצין, שהשתחרר כבר מהצבא, מואשם בין היתר בעבירה של היזק בזדון, לאחר שבמהלך פעילות בדרום הר חברון הוא וחייליו גרמו נזק לכמה כלי רכב של פלסטינים, שחלקם אף הוצתו במהלך האירוע.

רקע

ביום שני, 12.10.09, סיירו תחקירני פרויקט "חמושים במצלמות" של בצלם באזור ח'רבת ג'ינבה שבדרום הר חברון. התחקירנים הבחינו במכונית מסחרית מסוג פורד טרנזיט שעלתה בלהבות ובקרבת מקום במכונית פרטית ששכבה בתעלה בצד הכביש וחלונותיה מנופצים. לאחר מספר דקות הגיעו למקום בעל הטרנזיט ונוסעיו, שסיפרו לתחקירנים כי הסתתרו במרחק מה מן הרכב מחיילים שניהלו מרדף אחריהם. מעדויותיהם עולה כי חיילים בג'יפ צבאי מסוג "האמר" רדפו אחרי הטרנזיט, שבה נסעו פלסטינים שביקשו לעבוד בישראל ללא היתר. בשלב מסוים נתקע הטרנזיט בשל תקלה טכנית, ונוסעיו יצאו ממנו ונמלטו. על-פי העדויות החיילים ניגשו למכונית, ניפצו את זגוגיותיה, הוציאו מתוכה צמיגים רזרביים והבעירו אותם מתחת למכונית. האש התפשטה למיכל הדלק והמכונית כולה עלתה באש. 


אחת המכוניות שהוצתו בידי חיילים. צילום: כרים ג'ובראן, בצלם, 13.10.09.

בעת שתחקירני בצלם שהו בסמוך למכונית הבוערת הגיע למקום ג'יפ צבאי ובו קבוצת חיילים. לטענת העדים הפלסטינים החיילים בג'יפ היו אלה שהבעירו את האש. החיילים עיכבו את תחקירני בצלם למשך כחצי שעה, ללא עילה כלשהי, ולאחר מכן שחררו אותם. במהלך הערב פנה בצלם לצבא והתריע על ההתרחשויות.

אחת המכוניות שהוצתו, ככל הנראה בידי חיילים. צילום: כרים ג'ובראן, בצלם, 13.10.09. 

למחרת היום התגלו באותו אזור חמישה כלי רכב נוספים שהושחתו: אחת המכוניות נשרפה וארבעה נוספות דורדרו מהכביש. ליד אחת מן המכוניות שדורדרו תיעד תחקירן בצלם עקבות צמיגים שרוחבם תואם את רוחב גלגליו של ג'יפ מסוג האמר. בצלם תיעד את הנזק למכוניות אלה וגבה עדויות מעדי ראיה. פרטי העדים הועברו למצ"ח.  

אחד מנהגי המכוניות סיפר בעדותו לבצלם על מה שאירע ב-13.10.09 בעת שהסיע פועלים באזור א-רמאדין: 

"פתאום הופיע ג'יפ האמר צבאי [...] עצרתי ונשארתי עם ארבעת הפועלים במכונית. שלושה חיילים ירדו מהג'יפ ואחד מהם ביקש את תעודות הזהות שלנו. הוא בדק אותן מול מישהו במכשיר הקשר ורשם את השמות שלנו על דף. אחר-כך הוא החזיר לנו את התעודות ואמר לנו ללכת משם ברגל. 

התרחקנו רק 50 מטר וחיכינו כי קיווינו שהג'יפ יעזוב ונוכל לחזור למכונית. ראיתי את שלושת החיילים שוברים את השמשה האחורית של המכונית. אחד מהחיילים פתח את מכסה המנוע, התיז חומר דליק על הגלגל הרזרבי והצית אותו. הגלגל התלקח והתפוצץ ואחר-כך האש כבתה. החיילים דקרו את כל הגלגלים של המכונית ושברו את השמשה הקדמית. זה נמשך בערך 40 דקות. אחר-כך הם עלו על הג'יפ והסתלקו."

פריטים מומלצים

בית ששרפו מתנחלים בקהילת חי'רבת א-ספאיי א-תחתא בדרום הר חברון

אלימות מתנחלים = אלימות מדינה

בדרום הר חברון מנצלת ישראל את המלחמה בעזה כדי לגרש את התושבים הפלסטינים

מאז החלה המלחמה בעזה הגבירה ישראל משמעותית את מאמציה לגרש מבתיהם ומאדמותיהם את תושבי קהילות הרועים הפלסטיניות שבדרום הר חברון, ובכלל זה את אלה גרים ב"שטח אש 918". כחלק ממאמצים אלה, התושבים נתונים לאלימות יומיומית, חריגה בקיצוניותה, של מתנחלים – הפועלים בגיבוי המדינה ובחסות הצבא והמשטרה. פעולות אלה נעשות באופן כמעט רציף, ביום ובלילה, כשמתנחלים חמושים נכנסים לבתי התושבים ותוקפים אותם, הופכים את חפציהם ולוקחים מהם טלפונים סלולריים כדי למנוע תיעוד של פעולותיהם. מתנחלים גם משחיתים מערכות חשמל סולאריות ומכלי מים, מציתים מבנים וגונבים צאן. בכמה מקרים, כמו בח'ירבת סוסיא, איימו מתנחלים על התושבים שיהרגו אותם אם לא יתפנו משם בתוך זמן קצר. מזה שנים ארוכות שישראל שואפת להשתלט על אזור זה ולגרש ממנו את תושביו הפלסטינים, באמצעות הפיכת חייהם לבלתי נסבלים במידה כזו עד שיעזבו את בתיהם ואת אדמותיהם, לכאורה מרצונם. אסטרטגיה זו מיושמת בשני מישורים: האחד רשמי – הכולל הטלת הגבלות קיצוניות על כל בנייה ופיתוח, כולל חיבור לתשתיות; השני בלתי רשמי – הכולל מעשי אלימות שיטתיים של מתנחלים כלפי הפלסטינים, בהם גירוש רועים פלסטינים, מניעת גישה למקורות המים וצמצום שטחי המרעה שלהם. במאי 2022 פסק בית המשפט העליון כי יש לישראל סמכות להכריז על חלק ניכר מאזור דרום הר חברון כעל "שטח אש" ולגרש מתוכו כאלף תושבים פלסטינים הגרים שם מזה דורות, הרבה לפני כיבוש הגדה המערבית בידי ישראל ב-1967. פסק הדין ניתן 22 שנים לאחר שהוגשה העתירה הראשונה בנושא, שנים שבמהלכן הקפיאה ישראל את חייהם של התושבים ומנעה מהם כל אפשרות לבנות בתים, מבני ציבור, או תשתיות מים, חשמל ודרכים. מאז ניתן פסק הדין, וביתר שאת מאז הוקמה הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו בראשית 2023, החריפה ישראל את מאמצי הגירוש, הן במישור הרשמי והן במישור הבלתי רשמי. הצבא הטיל הגבלות דרקוניות על חופש התנועה של התושבים, נוסף על אלה הקיימות כבר באזור, הציב מחסומים חדשים, חסם דרכים בקוביות בטון ובערימות עפר והחרים כלי רכב של תושבי האזור או של אנשים העובדים בו. במקביל, החל הצבא לקיים באזור אימונים צבאיים כולל באש חיה, סמוך מאוד לבתי התושבים והוחמרו מאוד מעשי האלימות של מתנחלים כלפי תושבי דרום הר חברון, שנועדו לערער את הבסיס הכלכלי לקיומן של קהילות אלו. מעשים אלה נעשים בגלוי וברשות. הצבא לא רק מודע להם ובוחר שלא להתערב ולעיתים קרובות חיילים מלווים את המתנחלים ומאבטחים אותם. לא פעם הם אף משתתפים במעשי האלימות בעצמם. חלק מהמתנחלים המשתתפים באירועים אלה גויסו למילואים במהלך המלחמה והם מבצעים אותם כחלק משירותם הצבאי. המשטרה, כדרכה מאז ומתמיד, לא טורחת אפילו לחקור את האירועים ואת הפגיעה בפלסטינים ואפילו לא גובה עדויות ולא מתעדת את הנזק. במקום זאת, שוטרים מאיימים על המתלוננים הפלסטינים. עד היום המשטרה לא עצרה איש מהאחראים, למרות שלפחות חלקם מוכרים היטב לתושבי האזור ולמרות שחלק מהמעשים תועד. מציאות זו אינה חדשה אלא היא המשך ישיר של המדיניות הישראלית ארוכת השנים, הפועלת לגירוש התושבים הפלסטינים כדי שתוכל להשתלט על השטח ולהשתמש בו לצורכיה שלה. כעת, בחסות המלחמה בעזה ותוך ניצול ציני של העובדה שהעניין הציבורי נמצא ברובו כרגע שם, החליטה ישראל להגביר את מאמציה ולעת עתה נראה שהיא מצליחה: מאז ה-7.10.23 גורשו כך כבר חמש קהילות באזור דרום הר חברון: ח'ירבת א-רדים, ח'ירבת זנותה, עניזאן, עתירייה ומקתל מסלם. בחלקן נמלטו התושבים לפני שהצליחו לחלץ את כל רכושם, שנבזז ונהרס על ידי המתנחלים. קהילות אלו איבדו את מקור פרנסתן – שדות המרעה והשדות בהם היו מגדלים מזון לעדרי הצאן כמו גם בארות ובורות מים ששימשו את הקהילות, ציוד חקלאי, אוהלים, פאנלים סולריים וטלפונים סלולריים. קהילה ששית, אל-וידאדי, גורשה עוד לפני ה-7.10.23. שאר הקהילות הפלסטיניות באזור – ח'ירבת סוסיא, מראייר אל-עביד, אל-מופקרה, א-רכיז, אום אל-ח'יר, סדת א-ת'עלה, ח'ירבת א-טובא, ח'ירבת א-ספאיי א-תחתא, ח'ירבת ח'לת א-דבע, ח'ירבת ג'ינבה, ח'ירבת לסיפר, קוואוויס, וח'ירבת סארורה – נמצאות בסכנת גירוש דומה. לפלסטינים לא נותר מי שיגן עליהם. ניסיונות שלהם להתגונן רק נענים בעוד אלימות, במעצרים ואף בירי. בנסיבות אלה, נראה שזהו רק עניין של זמן עד שישראל תצליח להשתלט על השטח כולו. אפילו את הפעילים הישראלים והבינלאומיים, השוהים באזור כדי לסייע לפלסטינים ושבידיהם תיעוד נרחב של מעשי המתנחלים, מנסים הצבא והמשטרה לסלק מהאזור. נראה כי בשלב זה נטשה ישראל לחלוטין אפילו את העמדת הפנים כאילו היא מתיימרת להגן על התושבים הפלסטינים בדרום הר חברון וגמרה בדעתה לבצע את פשע המלחמה של העברתם בכפייה.

13 נובמבר 2023

משמאל: בילאל מוחמד סאלח מהכפר א-סאוויה שמדרום לשכם, זמן קצר לפני שנורה למוות בידי מתנחלים במטע הזיתים שלו

דרום הר חברון

קריאה בהולה לקהילה הבינלאומית - עצרו את הטרנספר בגדה המערבית

אנו, ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית בישראל, החתומים מטה, קוראים לקהילה הבינלאומית לפעול בדחיפות להפסקת גל האלימות של מתנחלים, שנעשה בתמיכת המדינה, ואשר מוביל ויוביל לגירוש של קהילות פלסטיניות בגדה המערבית. בשלושת השבועות האחרונים, מאז מתקפת האימה של חמאס ב-7 באוקטובר, מתנחלים מנצלים את חוסר תשומת הלב הציבורית לגדה המערבית, כמו גם את אווירת הזעם הכללית נגד הפלסטינים, כדי להסלים את המתקפות האלימות שלהם שמטרתן ביצוע טרנספר לקהילות פלסטיניות בשטחי סי. מאז פרוץ הלחימה לפחות 13 קהילות רועים נעקרו מאדמתן. אם לא יינקטו צעדים מיידיים קהילות נוספות הנמצאות בסכנת גירוש יאלצו להימלט על נפשן. החקלאים הפלסטינים פגיעים במיוחד כעת, בעונת מסיק הזיתים. הם יודעים היטב, וגם המתנחלים יודעים זאת, שאם לא יצליחו למסוק את הזיתים יפסידו פרנסה של שנה שלמה. אתמול נרצח בלאל מוחמד סאלח מהכפר אס-סאוויה שמדרום לשכם בעת שטיפל בעצי הזית שלו. הוא היה הפלסטיני השביעי שנרצח על ידי מתנחלים מאז פרוץ המלחמה הנוכחית. למרבה הצער, ממשלת ישראל מעודדת את האלימות הזו ואינה פועלת לעצור אותה. למעשה שרים בממשלה וגורמים נוספים תומכים בתוקפנות. במקרים רבים הצבא נוכח בעת האירועים ואף משתתף בהם, כולל בתקריות שבהן מתנחלים הרגו פלסטינים. יתרה מכך, מאז תחילת המלחמה התרחש מספר גדל והולך של תקריות שבהן תועדו מתנחלים אלימים תוקפים יישובים פלסטיניים כשהם לבושים במדי צבא ומשתמשים בנשק שקיבלו ממקורות ממשלתיים. מתוך דאגה עמוקה ועם הבנה של המצב הפוליטי, אנו סבורים שהדרך היחידה לעצור את הגירוש בגדה המערבית היא על ידי התערבות ישירה, חזקה וחד משמעית של הקהילה הבינלאומית. עכשיו הזמן לפעול. על החתום: איתך معك (מעכי) - משפטניות למען צדק חברתי | אמהות נגד אלימות | אמנסטי אינטרנשיונל ישראל | ארץ לכולם - שתי מדינות מולדת אחת | בית הספר לשלום בנווה שלום | במקום - מתכננים למען זכויות תכנון | בצלם | האגודה לזכויות האזרח בישראל | הורים נגד מעצרי ילדים | המוקד להגנת הפרט | זוכרות | זזים – קהילה פועלת | חקל: ברית להגנה על זכויות אדם | יש דין | כרם נבות | לוחמים לשלום | מחסום Watch | מכון עקבות | עו"סים שלום | עיר עמים | עמק שווה | פסיכואקטיב | פעילי.ות בקעת הירדן | קבוצת עבודה מדינית (קע״מ) | קול אחר | קול רבני לזכויות אדם | קומט-מי | רופאים לזכויות אדם ישראל | רעך כמוך | שוברים שתיקה | תורת צדק

29 אוקטובר 2023

תמונת אילוסטרציה: חיילים מכניסים עצירים פלסטינים למחנה הצבאי מצדות יהודה בדרום הר חברון, 5.8.22. למצולמים אין קשר לאירוע המדווח. צילום: איתי פייטלסון, 5.8.22

שגרה אלימה

חיילים עצרו פלסטינים, בהם נער בן 16, במחסום, התעמרו בהם וגנבו מהם כסף

ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.

5 אוקטובר 2023