אפרטהייד

בצלם דוחה את התפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת במקביל גם משטר כיבוש זמני וקובע כי בכל השטח הנמצא בשליטתה – בתוך גבולות הקו הירוק, בגדה המערבית, מזרח ירושלים וברצועת עזה – מתקיים משטר אחד, הפועל על פי עקרון מארגן אחד: קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים.

משטר כזה הוא משטר אפרטהייד. במקרה הישראלי, משטר זה לא נולד ביום אחד אלא התבהר והתמסד לאורך זמן. הצטברות הצעדים לאורך השנים, הביטוי הנרחב שהם קיבלו בחקיקה ובפרקטיקה, והגיבוי המשפטי והציבורי לו זכו, מבססים את המסקנה המכאיבה שהרף המחייב את הגדרת המשטר כאפרטהייד כבר נחצה.

הכלי העיקרי באמצעותו מממשת ישראל את העקרון של עליונות יהודית הוא הנדסה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית של המרחב: היהודים מנהלים את חייהם במרחב אחד רציף, בו הם זוכים לזכויות מלאות ולהגדרה עצמית. בניגוד לכך, פלסטינים חיים במרחב המפורק ליחידות שונות, כשבכל אחת מהן מחליטה ישראל אילו זכויות להעניק להם ואילו לשלול. בכל אחת מהיחידות, זכויותיהם של הפלסטינים נחותות מאלה של היהודים.

המשטר הישראלי מקדם עקרון מארגן זה בארבעה תחומים מרכזיים:

• קרקע – ישראל מיישמת מדיניות של ייהוד המרחב, המבוססת על התפיסה לפיה הקרקע היא משאב שנועד לשרת כמעט אך ורק את צרכי הציבור היהודי. משנת 1948 המדינה העבירה לשליטתה כ-90% מהקרקעות שבתוך גבולות הקו הירוק והקימה עליהן מאות יישובים עבור האוכלוסייה היהודית. מאז 1967 מיושמת מדיניות זו גם בגדה המערבית, בה נבנו על קרקעות פלסטיניות למעלה מ-280 התנחלויות עבור כ-600,000 ישראלים יהודים. בכל השטח שבין הים לירדן לא הקימה המדינה ולו יישוב אחד עבור האוכלוסייה הפלסטינית (למעט יישובים בודדים שנועדו לרכז את האוכלוסייה הבדואית, לאחר שנושלה מרוב זכויות הקניין שלה) והיא עוסקת בעיקר במניעת פיתוח ביישובים הפלסטיניים הקיימים ובהריסת בתים שהוקמו בהם.
   
• אזרחות – כל היהודים בעולם, צאצאיהם ובני/ות זוגם זכאים להתאזרח בישראל. להבדיל, פלסטינים אינם יכולים להגר לשטחים שבשליטה ישראלית גם אם הם, הוריהם או סביהם נולדו או גרו בה. ישראל גם מקשה על פלסטינים מיחידה אחת לקבל מעמד ביחידה אחרת שבשליטתה ואף אסרה בחקיקה מפורשת על הענקת מעמד בשטחה הריבוני לפלסטינים הנישאים לישראלים.
   
• חופש תנועה – אזרחים ישראלים נהנים מתנועה חופשית בכל המרחב שבשליטת ישראל (מלבד רצועת עזה) ויכולים לצאת מהמדינה ולחזור אליה כרצונם. נתינים פלסטינים, לעומת זאת, נדרשים להיתר ישראלי מיוחד כדי לעבור מיחידה ליחידה (ולפעמים גם בתוך היחידה עצמה), ויציאתם לחו"ל מותנית בהסכמה ישראלית.
   
• השתתפות פוליטית – לפלסטינים אזרחי המדינה יש אפשרות לבחור ולהיבחר, אך גורמים פוליטיים בכירים מייצרים דה לגיטימציה לנבחרי הציבור הפלסטיני. בשטחים הכבושים, כחמישה מיליון הנתינים הפלסטינים – ובכללם תושבי מזרח ירושלים – אינם יכולים להשתתף במערכת הפוליטית השולטת בחייהם וקובעת את עתידם. בנוסף נשללות מהם גם זכויות פוליטיות אחרות, בהן הזכות לחופש ביטוי והזכות להתארגנות.

הסמכויות בנוגע לכל היבטי החיים הללו נתונות באופן מוחלט בידיה של ישראל, הגורם האחד הקובע והמנהל, בכל מקום שבין הים לירדן, את מרשם האוכלוסין, את משטר הקרקעות, ואת יכולתם של בני אדם לנוע, להיכנס, או לצאת, וכן את פנקס הבוחרים.

בשנים האחרונות חל שינוי בנכונותה של ישראל להחצין את העקרון המשטרי של עליונות יהודית. לתהליך הסרת מסכות זה היו שני ביטויים מובהקים: הראשון, חקיקת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שמצהיר כי ההבחנה בין יהודים ללא יהודים היא הבחנה יסודית ולגיטימית במדינה, ומתיר אפליה ממוסדת בהתיישבות, דיור, קרקעות, אזרחות, שפה ותרבות. השני, הצהרות הסיפוח הרשמי של הגדה המערבית או חלקים ממנה – המכריזות על הכוונות ארוכות הטווח של ישראל וממוטטות את הטענה בנוגע ל"כיבוש זמני".

בבצלם מדגישים כי הכיבוש עצמו לא הסתיים: הפלסטינים בשטחים ממשיכים להיות נתינים של משטר צבאי בגדה המערבית, ונתונים למצור ולשליטה אפקטיבית ישראלית מבחוץ, ברצועת עזה. אלא שהמשך תיאורה של ישראל כמדינה דמוקרטית המתקיימת בצדו האחד של הקו הירוק, אשר כובשת, רק באופן זמני, מיליוני אנשים בצידו השני – תלוש מהמציאות. תיאור זה מתעלם מהעובדה שמצב דברים זה קיים כבר למעלה מחמישים שנה; הוא אינו לוקח בחשבון את מאות אלפי המתנחלים היהודים הגרים ממזרח לקו הירוק; והוא מדלג מעל הסיפוח דה-יורה של מזרח ירושלים והסיפוח דה-פקטו של שאר הגדה המערבית. עובדות אלו מובילות למסקנה שאלה אינם שני משטרים מקבילים אלא משטר אחד המנהל את כל השטח, שולט על כל האנשים החיים בו – ופועל על פי אותו עקרון מארגן.

מנכ"ל הארגון, חגי אלעד: "עקרונות היסוד של המשטר הישראלי מיושמים כבר שנים ארוכות, אבל בשנים האחרונות הם נחשפים באופן גלוי הרבה יותר. כך בשיח סביב הסיפוח הרשמי, אחרי עשורים של סיפוח בפועל, וכך בנוגע לחוק הלאום, ההופך את האפליה השרירה וקיימת של פלסטינים לעיקרון חוקתי. אין בישראל דמוקרטיה + כיבוש, אלא משטר אחד בין הים לירדן אשר מחייב אותנו להסתכל בתמונה המלאה, ולקרוא לה בשמה המדויק: אפרטהייד. המבט המפוכח הזה במציאות אינו צריך להוביל לייאוש אלא להיפך. זוהי קריאה לשינוי, שהרי בני אדם הם שכוננו משטר זה, ובני אדם הם אלו היכולים לשנותו".