חיילים שהציבו מארב בבודרוס ירו בגבו של לאפי עווד כשנמלט והרגו אותו, שלוש שנים לאחר הריגתו של סמיר עווד בנסיבות כמעט זהות

23 נובמבר 2015, עודכן ב-17 נובמבר 2016

עדכון: ב-17.5.16 הודיעה הפרקליטות הצבאית לבצלם כי לא תיפתח חקירה לבירור נסיבות האירוע. הפרקליטות הודיעה כי מבחינה מקדמית של האירוע לא עלה חשד לביצועה של עבירה פלילית.

לאפי עווד. התמונה באדיבות המשפחה. ביום שישי ה-13.11.15 התקיימה בכפר בודרוס שבמחוז רמאללה צעדת מחאה בהשתתפות עשרות מתושבי הכפר, לכיוון גדר ההפרדה, שנבנתה באזור זה על אדמות הכפר. הצעדה החלה בסביבות השעה 12:30. כוח מעורב של חיילים ושוטרי מג"ב המתין לצועדים בחלל שבין שתי הגדרות מהן מורכבת גדר ההפרדה, וניסה לפזר אותם באמצעות ירי גז מדמיע. מקצת ממשתתפי הצעדה החלו ליידות אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון, כשחלקם נעזרים בקלע, ולנסות לפגוע בגדר ההפרדה.

מתחקיר בצלם עולה כי לאחר כמה שעות שככו העימותים. מרבית המוחים הפלסטינים כמו-גם רוב אנשי כוחות הביטחון עזבו את המקום. בסביבות השעה 16:30 התקרבה שוב קבוצה של כעשרה צעירים פלסטינים לגדר ההפרדה באזור המכונה אל-עק, שבו ירו חיילים למוות בסמיר עווד בן ה-16 בינואר 2013. בראש הקבוצה הלך לאפי עווד, בן 20. כשהגיע עווד למרחק של כעשרה או עשרים מטרים מהגדר הוא חלף על-פני מארב של חיילים, שחשפו את עצמם ואחזו בו. עווד ניסה להיחלץ מאחיזתם והחיילים הגיבו באלימות, בעטו בו והיכו אותו ברוביהם. לדברי עדיי הראיה החיילים גם ירו כדורי מתכת מצופים גומי, אך לא ברור אם עווד נפגע מירי זה. חבריו של עווד צעקו על החיילים והחלו ליידות עליהם אבנים. חייל אחד המשיך לאחוז בעווד וחבריו פנו לעבר הצעירים ואחד מהם ירה באוויר, ככל הנראה כדי להרתיעם. עווד ניצל את ההזדמנות והחל לברוח, אך לאחר שהתרחק צעדים ספורים ירה בו אחד החיילים בגבו. עווד התמוטט והחיילים נסוגו. חבריו של עווד פינו אותו מהמקום.

מקום הריגתו של לאפי עווד והאנדרטה לציון מקום הריגתו של סמיר עווד בשנת 2013. צילום: איאד חדאד, בצלם, 13.11.15

ע.ג., בן 25, תושב בודרוס, תיאר בפני תחקירן בצלם איאד חדאד את האירוע:

ביום שישי ה-13.11.15 בסביבות השעה 16:30 או 17:00, אחרי שהעימותים עם אנשי כוחות הביטחון כבר הסתיימו, נשארנו רק כמה מפגינים ליד גדר ההפרדה, אולי עשרה צעירים וילדים קטנים. התקרבנו לגדר, שלושה או ארבעה צעירים. לאפי עווד הלך בראש. כשהוא הגיע למרחק של עשרה מטרים בערך מהגדר, יצאו פתאום שלושה חיילים ממארב. לאפי מצא את עצמו לכוד בין החיילים לגדר ההפרדה. החיילים תפסו אותו בצורה אלימה. אחד מהם החזיק אותו בצוואר והאחרים בעטו בו. הוא ניסה להיחלץ והם התנפלו עליו והכו אותו. הצעקות שלנו עודדו אותו לנסות להיחלץ. תוך כדי כך ראיתי חייל מכוון אליו את הרובה ויורה בו כדור מתכת מצופה גומי. נדמה לי שהוא נפגע מאחורה מטווח קצר. בינתיים אחד החיילים המשיך להחזיק אותו והשניים האחרים ניסו להרחיק אותנו עם ירי אש חיה, צרור של 5-4 כדורים בערך, וכדורי מתכת מצופים גומי.
בינתיים לאפי הצליח כנראה להיחלץ מהחייל שתפס אותו, אבל הוא לא הספיק להתרחק יותר משני צעדים, שני מטרים בערך, ואז אחד מהם, אני לא יודע איזה, ירה בו כדור חי מאחור. לאפי נפל על הבטן ולא היה מסוגל לזוז או לקום. החברים הגבירו את יידוי האבנים והצעקות בניסיון לחלץ את לאפי.
אחד החיילים התקרב ללאפי עד למרחק של מטר בערך, כנראה כדי לוודא שהוא נפגע. אחר-כך הוא נסוג אחורה עם החברים שלו. הם השאירו את לאפי שוכב שם פצוע ולא ניסו לטפל בו. הם חיפו על עצמם בירי מאסיבי של רימוני גז לכיוון שלנו. קראתי ללאפי והוא לא ענה, אז הבנתי שהוא נפצע קשה.

הצעירים נשאו את עווד במעלה דרך חקלאית, שם נכנסו למכונית פרטית ונסעו לכיוון בית החולים ברמאללה כשהם מזעיקים אמבולנס כדי שיפגוש אותם בדרך. הדרך הקצרה ביותר מבודרוס לרמאללה עוברת דרך הכפרים ניעלין ודיר קדיס, שביניהם מוצב שער צבאי הפתוח בדרך כלל. כשהגיעו הצעירים לשער הם מצאו שהוא סגור. לדבריהם, הם ניסו להסביר לחיילים שהם מסיעים פצוע קשה לבית החולים, אך האחרונים סירבו לאפשר להם לעבור וגירשו אותם מהמקום באיומי נשק. בעקבות זאת נאלצו הצעירים לנסוע בדרך עוקפת, העוברת בכפרים קיביה, שוקבא ושיבתין, שאורכה כ-18 ק"מ יותר. לאחר שעברו את הכפר שיבתין נפגשו הצעירים עם האמבולנס ליד התנחלות ניל"י, ועווד הפצוע הועבר אליו. הפארמדיקים ניסו להחיותו ופינו אותו לבית החולים, שם הוכרז מותו חמש דקות לאחר ההגעה.

השער שהציב הצבא בכניסה הראשית לניעלין. צילום: שרית מכאלי, בצלם, , 20.11.15

על גדר ההפרדה באזור האירוע מוצבות מצלמות אבטחה. לבצלם נודע כי הריגתו של סמיר עווד תועדה במצלמות אלה, ולכן סביר להניח שגם שתיעוד וידיאו של הריגתו של לאפי עווד מצוי בידי הצבא.

להריגתו של לאפי תרמו מדיניות היד הקלה על ההדק, הזוכה לחיזוק באווירה הציבורית הנוכחית, והואקום המוחלט כמעט בתחום אכיפת החוק על אנשי כוחות הביטחון. הדימיון בין האירוע הנוכחי להריגתו של סמיר עווד בן ה-16 באותו מקום לפני כשלוש שנים מצמרר. בשני המקרים חיילים הוצבו במארב ליד גדר ההפרדה בתוך שטח הכפר בודרוס, ובשניהם הם ירו אש חיה בגבם של צעירים בעת שאלה שניסו להימלט מהכוח ולא סיכנו איש. לפני כשבוע, הודיע פרקליט המדינה לבג"ץ כי שניים מהחיילים שהרגו את סמיר עווד יואשמו בעבירות המינוריות של "מעשה פזיזות ורשלנות בכלי ירייה".

החלטתה של הפרקליטות הצבאית בתיק סמיר עווד שלא להגיש כתבי אישום נגד האחראים למדיניות אלא רק נגד החיילים היורים, וגם זאת – לאחר סחבת ממושכת, ובסעיף אישום מגוחך, היא חלק ממדיניותה ארוכת השנים של הפרקליטות, אשר סללה את הדרך גם להריגתו של לאפי עווד. במוקד הכשל של הפרקליטות, ושל מעצבי המדיניות, עומדת ההחלטה לשוב ולעשות שימוש במארב חמוש נגד מיידי אבנים, כאילו אמצעי אלים ומסוכן זה הוא חוקי או בכלל מתקבל על הדעת. מדיניות זו היא שהובילה להריגתו של סמיר עווד לפני שלוש שנים ושל פלסטינים נוספים. מאז, לא רק שלא חל שינוי במדיניות, אלא שהאחראים לה כלל לא יועמדו לדין. שלא במפתיע, הצבא חזר ופעל באותה הדרך – והרג הפעם את לאפי עווד, שוב בנסיבות בהן לא הייתה כל הצדקה לשימוש בכוח קטלני. מדיניות לא חוקית מביאה לתוצאות קטלניות; מדיניות לא חוקית ללא ענישה, מביאה לתוצאות קטלניות חוזרות. את המחיר משלמים בחייהם הפלסטינים, פעם אחר פעם.

פריטים מומלצים

מפגינים בבילעין. צילום: שרית מיכאלי, בצלם, 1.4.22

מדיניות הפתיחה באש

חיילים ירו ירי "טוטו" ללא הצדקה בצעיר ופצעו אותו במהלך הפגנה בבילעין

ביום שישי, 1.4.22, בסביבות השעה 13:30, יצאה מהכפר בילעין שממערב לרמאללה תהלוכה לציון "יום האדמה" שחל יומיים קודם לכן. כ-150 משתתפי התהלוכה, פלסטינים ופעילים ישראלים ובינלאומיים, צעדו כקילומטר ועצרו במרחק של כמאה מטרים מגדר ההפרדה. המפגינים הניפו דגלים וקראו סיסמאות נגד הכיבוש. בצידה השני של הגדר עמדו לפחות שלושה חיילים על עמדה מוגבהת וממוגנת הצמודה לגדר. לאחר כעשר דקות, התקדמו כעשרה צעירים, בהם עהד תמימי, בת 21, ובן דודה אוסאמה תמימי, בן 26, לכיוון הגדר ונעצרו במרחק של כשני מטרים ממנה. הצעירים קללו את החיילים וחלקם יידו אבנים לעברם ולעבר הגדר. החיילים שבעמדה הממוגנת ירו לעברם רימוני גז מדמיע והשליכו לעברם רימוני הלם. ג'יפ צבאי יצא משער בגדר והחיילים שישבו בו ירו עשרות רימוני גז מדמיע. עהד תמימי ברחה מענני הגז בדרך הסיור העוברת במרחק של כעשרה מטרים מהגדר ובמקביל לה. לאחר שהחיילים ירו כדור בקוטר 0.22 אינץ' ("טוטו"), רץ אליה בן דודה אוסאמה תמימי. בשלב זה ירה אחד החיילים בעמדה המוגבהת שני כדורי "טוטו" נוספים שפגעו באוסאמה, אחד בכף רגלו והשני בזרועו. פרמדיקים שהמתינו במקום הגיש לו עזרה ראשונה והוא פונה במכונית פרטית לאמבולנס של הסהר האדום שלקח אותו למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה. בבית החולים התברר ששני הכדורים שחדרו לגופו יצאו מן הצד השני והוא טופל ושוחרר למנוחה בביתו לאחר כמה שעות. הירי שביצעו החיילים במקרה זה משקף את מדיניות הפתיחה באש של ישראל בשטחים, במסגרתה ירי אש חיה – עליה נמנים כדורי ה"טוטו" – לא נעשה רק כאמצעי אחרון, רק בהעדר ברירה אחרת, ורק כאשר נשקפת סכנת חיים לחיילים. במקום זאת, ירי כזה נעשה גם נגד מפגינים שאינם מסכנים את חייו של איש. למרות אי חוקיותה, מדיניות זו – המבוססת על זלזול בוטה בחייהם, בגופם ובשלומם של הפלסטינים – זוכה לגיבוי גורף מהדרג המדיני ומקצינים בכירים בצבא. בהתחשב בכך, מובן שגם הפעם איש לא יידרש לתת את הדין על הירי. עהד תמימי, בת 21, תושבת א-נבי סאלח, סיפרה בעדות שמסרה ב-1.4.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד על הירי בהפגנה: הגענו לאזור של גדר הפרדה בשעה 14:00, וראינו שהחיילים כבר מחכים לנו מאחורי הגדר. ראיתי שלושה חיילים עומדים בעמדה הממוגנת שעל הגדר. שניים מהם היו חמושים במטולים לירי גז מדמיע וכדורי גומי, ובאמצע ביניהם עמד צלף שהיה חמוש ברובה לירי כדורי "טוטו". בערך עשר דקות אחרי שהגענו לשם, התקדמתי עם קבוצה של בערך עשרה מפגינים עד למרחק של שני מטרים מהגדר כדי להתגרות בחיילים. כמה מהבחורים יידו אבנים. שמעתי את אחד החיילים קורא בשם שלי. אני לא יודעת איך הוא הכיר אותי. הוא אמר לי "תמימי, לכי מכאן". הבחורים צעקו וקיללו את החיילים, והחיילים זרקו כמה רימוני הלם כדי להפחיד ולהרחיק אותם. אחר כך הם ירו וזרקו כמה רימוני גז מדמיע, שנפלו רחוק מאיתנו. התרחקנו בגלל ריח הגז. באותם רגעים נכנס ג'יפ צבאי דרך שער בגדר, והחיילים ירו ממנו צרור גדול של עשרות רימוני גז מדמיע בבת אחת. הגז התפזר על שטח גדול והגיע עד לקהל המפגינים, שהיו במרחק של יותר מ-100 מטר מהגדר. ניסיתי להתרחק מהגז והתקדמתי בדרך העפר שמקבילה לגדר. הייתי במרחק של עשרה מטרים בערך מהחיילים ופתאום הצלף ירה כדור טוטו. נבהלתי ונלחצתי ולא ידעתי מה לעשות. הצעירים והעיתונאים צעקו לי "תברחי, תברחי, הוא יורה עליך". בן דוד שלי, אוסאמה תמימי, רץ אליי וניסה להרחיק אותי מטווח הירי. בזמן ששנינו ניסינו להתרחק הירי של כדורי הטוטו התחדש. שמעתי כמה יריות, קשה לקבוע בדיוק כי הצליל של ירי הטוטו עמום. אחד הכדורים פגע באוסאמה בכף הרגל והוא נפל ואז עוד כדור פגע לו בזרוע הימנית. הוא קם מהר ושנינו ניסינו לברוח משם. התרחקנו בריצה בערך 30 מטרים ואז אוסאמה נפל ולא היה מסוגל לקום ולהמשיך לרוץ. כמה פרמדיקים ניגשו אליו, נתנו לו עזרה ראשונה והוא פונה במכונית אזרחית לבית חולים ברמאללה. אחרי הירי נגמרה ההפגנה וכולם עזבו. מאוחר יותר הלכנו לראות את אוסאמה בבית החולים. התברר שהפגיעות שלו לא מצריכות אשפוז. הכדורים שפגעו בו חדרו ויצאו. טיפלו בו והוא שוחרר הביתה. אלוהים חס עליו והוא ניצל בנס. עד עכשיו אני בהלם ממה שקרה. אוסאמה תמימי, בן 26, תושב א-נבי סלאח, סיפר בעדות שמסר ב-3.4.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד על פציעתו: התהלוכה הגיעה ליעד שלה בסביבות השעה 14:00, וכל המפגינים נעצרו במרחק של 100 מטר מהגדר. כמה בעלי תפקידים נאמו נגד הכיבוש וההתנחלויות. 3 חיילים עמדו בעמדה ממוגנת מהצד השני של הגדר וכיוונו את הרובים שלהם אל המפגינים. בערך עשר דקות אחרי שהתחילו הנאומים הייתי בקבוצה של אולי עשרה צעירים שהתקדמה לכיוון הגדר. אני וחלק מהצעירים קיללנו את החיילים וצעקנו עליהם כדי להרגיז אותם. החיילים ירו רימוני גז מדמיע והשליכו רימוני הלם כדי לפזר אותנו. כמה מהצעירים זרקו אבנים לכיוון החיילים בעמדה הממוגנת ואז החיילים זרקו כמה רימוני גז מדמיע לכיוון שלנו, והתרחקנו קצת. כשהגז המדמיע התפוגג שוב התקרבנו לגדר ואז החיילים זרקו הרבה מאוד רימוני גז מדמיע. חלק מהבחורים נסוגו וברחו בגלל ריח הגז. ברחתי עם עוד ארבעה צעירים לכיוון הגדר, כי הרוח שנשבה נשאה את הגז מהגדר והלאה. נצמדנו לגדר כי חשבנו שהחיילים לא יוכלו לירות לכיוון שלנו בזווית הזאת. ראיתי את בת דודה שלי, עהד, עומדת על דרך העפר שעוברת ליד הגדר ושמעתי יריה אחת של "טוטו", ואז ראיתי את עהד בורחת. רצתי אליה כי חשבתי שהיא נפגעה. היא הייתה במרחק של 5 מטרים ממני. כשהגעתי אליה היא אמרה שלא נפגעה. ניסינו להתרחק ביחד מדרך העפר ומטווח הירי של החיילים, כי חשבנו שהם מכוונים אלינו. המרחק בינינו לבין החיילים היה לא יותר מ-20 מטרים. פתאום הרגשתי שנפגעתי בעקב של כף רגל שמאל מכדור טוטו שירה אחד החיילים. מעדתי ונפלתי. בינתיים החייל ירה עוד כדור טוטו שחדר לזרוע הימנית שלי מאחור ויצא מקדימה. קמתי וניסיתי לרוץ עוד כמה עשרות מטרים, ושוב נפלתי. צוות פרמדיקים רץ אליי והם והגישו לי עזרה ראשונה. הם חבשו לי את הפצעים ומישהו לקח אותי למכונית אזרחית שהייתה קרוב לשם והסיעה אותי לכיוון רמאללה. בדרך, ליד ביתוניא, העבירו אותי לאמבולנס שלקח אותי למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה. הכניסו אותי למיון ועשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. נתנו לי גם אינפוזיה וזריקות נגד כאבים. הצילומים הראו ששני הכדורים לא גרמו לשברים ושהם חדרו ויצאו ולא נשארו בגוף שלי. כעבור שעתיים שחררו אותי להמשך מנוחה בבית.

29 מאי 2022

היעדר דין וחשבון

מצב זכויות האדם בשטחים, 2011

בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.

21 מרץ 2012

גדר ההפרדה ליד הכפר דיר אל-עסל אל-פוקא. התמונה באדיבות התושבים

מדיניות הפתיחה באש

חיילים ארבו לפלסטינים שניסו לחצות את גדר ההפרדה מבלי שסיכנו איש, ירו למוות בשני אחים, פצעו אח נוסף והתעללו קשות בצעיר רביעי

ביום חמישי, 29.2.24, בסביבות 16:30, הגיעו שלושה אחים ממשפחת שוואמרה, נג'ם א-דין, בן 29, סלאח א-דין, בן 25, ונור א-דין, בן 30, לצידה המערבי של גדר ההפרדה, באזור בית מירסים, על מנת לשוב לביתם בכפר דיר אל-עסל אל-פוקא שבמחוז חברון. השלושה חצו את הגדר לשטח ישראל כמה ימים קודם לכן עם אח נוסף כדי ללקט את צמח העכוב. מונית הורידה את השלושה וצעיר נוסף, מוחמד עמרו, בן 21, ששב מעבודתו בישראל, בסמוך לגדר. הארבעה תכננו לטפס על הגדר באמצעות סולם חבלים ועמדו בקשר עם פלסטיני נוסף שטיפס עבורם בתשלום על הגדר כדי לתצפת ולהזהירם אם יראה כוחות ישראליים בקרבת מקום.נג'ם א-דין טיפס ראשון בסולם. חיילים שארבו בסמוך לצידה של הגדר הפונה לישראל פתחו לעברו בירי מאסיבי של תחמושת חיה, הוא נפגע בחזהו ונפל על עמרו, שעמד מתחת לסולם. התצפיתן שעל הגדר קפץ לצדה של הגדר הפונה לגדה והצליח להימלט. בשלב זה הירי פסק, אך כשסלאח א-דין ניסה גם הוא לטפס בסולם כדי להימלט מהירי לצדה השני של הגדר, חודש הירי וגם הוא נפגע בבטנו ובחזהו ונפל. כדור נוסף פגע בראשו של נור א-דין שעמד על הקרקע, והוא נפל ארצה כשהכרתו מטושטשת. בינתיים הגיעו למקום למעלה מעשרים חיילים נוספים, בליווי אמבולנסים. הם לקחו את שלושת האחים הפצועים למוצב צבאי בסמוך לעיירה בית עווא. משם הם פונו באמבולנסים פלסטיניים לבית חולים בדורא, שם נקבע מותם של נג'ם א-דין וסלאח א-דין.בעת שהחיילים פינו את האחים הפצועים, חיילים אחרים עיכבו את עמרו במקום, אזקו את ידיו, כיסו את עיניו והושיבו אותו על הקרקע. במשך שעתיים התעללו החיילים בעמרו כשהם מחשמלים אותו שוב ושוב באמצעות שוקר חשמלי עד אובדן הכרה, חוקרים אותו, מקללים אותו ומצלמים אותו. לאחר מכן, העלו החיילים את עמרו לג'יפ צבאי והסיעו אותו לבסיס צבאי סמוך, שם נלקחו ממנו 5,400 ש"ח שהיו ברשותו. הוא הוחזק בחדר, אזוק ומכוסה עיניים, עד סביבות 2:00 לפנות בוקר. במהלך החזקתו בבסיס, החיילים חשמלו את עמרו לפחות פעם אחת נוספת. בשעה 2:00 החיילים מסרו לעמרו זימון לחקירה ואז הסיעו אותו לאזור הכפר פוקיקיס במחוז חברון, שם עצרו והשליכו אותו מהג'יפ, כשהוא מכוסה עיניים, והורו לו לצעוד ככה, כשהג'יפ נוסע מאחוריו. לאחר שצעד כמאתיים מטרים הג'יפ עזב את המקום ואז הסיר עמרו את הכיסוי מעיניו והתקדם כ-200 מטרים נוספים עד לכפר הסמוך ח'ירבת סלאמה, משם התקשר לבני משפחתו, שלקחו אותו לבית חולים בדורא, שם נבדק ושוחרר לביתו.כשנודע לאח הרביעי ממשפחת שוואמרה, מוחיי א-דין, שנשאר בישראל והמשיך ללקט עכוב, על הירי באחיו, הוא ניסה לשוב לביתו דרך מחסום תרקומיא, אך נעצר בידי כוחות ישראליים. ב-6.3.24 הוצא נגדו צו מעצר מנהלי לתקופה של שלושה חודשים.בתגובה לפניית עיתון הארץ, מסר דובר צה"ל: "לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל ובעקבות המצב הביטחוני, עודכנו לפני כמה חודשים כללי הפתיחה באש במרחב גדר הביטחון וקו תחום יהודה ושומרון, במטרה למנוע פעילות טרור והסתננות ובכדי לסכל חציה של המכשול באופן לא מורשה, שלא דרך המעברים הרשמיים. יודגש כי התקרבות לגדר הביטחון וקו התחום אסורה ומסכנת חיים. במקרה המוזכר, כמה שוהים בלתי חוקיים ניסו לחצות את גדר המערכת סמוך לכפר בית עווא שבחטיבת יהודה. כוחות צה"ל שהיו בפעילות יזומה באזור ניסו למנוע מהם לחצות בשלל פעולות. לאחר שהחשודים לא נשמעו לפעולות, הכוחות ירו לעברם וזוהו פגיעות. נסיבות המקרה בבירור".כפי שבצלם כתב בעבר, יהיו אשר יהיו הנימוקים שבהם נתלית ישראל להצדקת ירי אש חיה על פלסטינים הנמצאים בסמוך לגדר ההפרדה, ירי זה אינו חוקי ואינו ניתן להצדקה. כך גם ההתעללות במוחמד עמרו. כפי שעולה גם מתגובתו הרשמית של הצבא, הירי לעבר הארבעה בוצע בהתאם להוראות הפתיחה באש התקפות בשטחים הכבושים. ירי קטלני זה באנשים שלא היוו סכנה לחייו או לגופו של איש, הינו בלתי חוקי ובלתי מוסרי. העובדה שהוא בוצע בשעה שהארבעה עשו דרכם חזרה לשטח הגדה המערבית מאיינת גם כל טענה בדבר "חשד" לסכנה אפשרית שנשקפה מהם ושהחיילים ניסו כביכול למנוע.הוראות הפתיחה באש, שנוסחו וגובשו באישור הדרגים הבכירים, משקפות את מדיניות האפרטהייד של ישראל ואת זילות חייהם של פלסטינים בעיניה, ולכן מובן כי איש לא ייתן את הדין על ההרג, הפציעה וההתעללות שאינם אלא יישום של מדיניות זו.תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה עדויות מנור א-דין שוואמרה וממוחמד עמרו:נור א-דין שוואמרה, בן 30, נשוי, תושב כפר דיר אל-עסל אל-פוקא, סיפר ב-4.3.24:ביום שני, 26.2.24, אני והאחים שלי, נג'ם א-דין, סלאח א-דין ומוחיי א-דין, נסענו לאזור אום ח׳שרם כדי לקטוף עכוב ולמכור אותו. האזור שמול הכפר שלנו סופח לישראל על-ידי גדר ההפרדה. אף אחד לא גר שם. היינו זקוקים לכסף כי כולנו עבדנו עד המלחמה במסעדות בירושלים, ואז שללו לכולם את ההיתרים ונשארנו מובטלים. תיאמנו עם צעיר שבדרך כלל שומר כשאנשים מטפסים על הגדר ומזהיר אותם כשכוחות ישראליים מתקרבים. הצלחנו לעבור את הגדר ונשארנו שם שלושה ימים. היה קר מאוד וכל צמחי העכוב שמצאנו היו קטנים אז החלטנו לחזור הביתה. רק מוחיי א-דין החליט להישאר שם.התקשרנו שוב לצעיר ששומר על מי שעובר ותיאמנו איתו והזמנו מונית שהגיעה בערך בשעה 16:30 ולקחה את שלושתנו. מוחמד עמרו מהכפר הסמוך לשלנו, שחזר מהעבודה, כבר היה במונית. נסענו במשך בערך חצי שעה בדרכי עפר משובשות.כשהגענו לגדר הכל נראה שקט. ירדנו מהמונית והיא נסעה מייד. הצעיר שעל הגדר שלשל למטה סולם חבלים. מוחמד החזיק את הסולם ונג'ם א-דין התחיל לטפס, אבל הוא הספיק לעלות רק כמה שלבים ואז נפתח ירי עליו ועל הצעיר שהיה למעלה. הצעיר ירד מייד לצד השני. נג'ם א-דין נפגע ונפל ישר על מוחמד, ושניהם נפלו על הקרקע.הירי היה מסיבי. סלאח א-דין ניסה גם לעלות בסולם כי רצה להימלט לגדה, אבל גם הוא נפגע מכמה כדורים, ונפל ארצה. רציתי לגשת אליו, ואז כדור פגע בי בחלק האחורי של הראש, וגם אני נפלתי. הייתי כמעט מחוסר הכרה, ושמעתי את שני האחים שלי מדקלמים את השהאדה. שכבנו שם פצועים ואז שמעתי קולות והרגשתי תנועה סביבי, אבל לא הבנתי מה קורה.כשהתעוררתי ישבתי בין חיילים ברכב צבאי לבן. אחד מהם אמר לי בעברית שהאחים שלי עדיין בחיים ושמטפלים בהם. הגענו למגדל הצבאי ליד בית עווא. ושם העבירו אותי לרכב צבאי אחר, גדול יותר. חיכינו שם בערך 10 דקות, ואז הגיע אמבולנס פלסטיני והכניסו אותי אליו. גם סלאח היה באמבולנס. הוא היה כמעט מחוסר הכרה, וביקש לדבר עם אבא, אבל לא היה לי טלפון. החיילים הניחו תחבושת על הפצעים שלו. האמבולנס פינה אותנו לבית החולים דורא, ושם הכניסו מייד את סלאח א-דין לחדר הניתוח ולי תפרו את הפצע בראש. אחרי זמן קצר הרופאים הכריזו על מותו של סאלח. מאוחר יותר שמעתי שגם נג'ם א-דין נהרג. אלה היו שעות קשות מאוד.האחים שלי נורו מולי, ולא יכולתי לעשות כלום. אני לא מאמין שאיבדתי ככה את שני האחים שלי. כשמוחיי א-דין שמע על מה שקרה לנו, הוא הלך למעבר תרקומיא כדי לחזור הביתה, ועצרו אותו שם. לא שמענו מאז מה קורה איתו.מוחמד עמרו, בן 21, תושב בית א-רוש א-תחתא, סיפר ב-3.3.24:אני עובד בבנייה בתוך ישראל, ובדרך כלל נכנס עם אישור עבודה. אבל מאז המלחמה לא נותנים אישורים ובגלל המצב הכלכלי הקשה, נאלצתי לטפס על הגדר שישראל הקימה ממערב לכפר שלי, ולהיכנס לעבודה בלי היתר.ביום חמישי, 29.2.24, חזרתי מהעבודה ברכב שהסיע אותי לדרך עפר שקרובה לגדר ליד הכפר בית מירסים, שם אני עולה בסולם חבלים על הגדר. תוך כדי הנסיעה הנהג קיבל שיחה מהבחור שאני מכיר, נג'ם א-דין שוואמרה, שביקש שנאסוף אותו ואת האחים שלו, סלאח א-דין ונור א-דין. בשעה 16:30 אספנו אותם והם סיפרו לי שהגיעו לאזור ביום שני, 26.2.24, כדי לקטוף עכוב, אבל מצאו שהצמחים עדיין קטנים מדי. הם העדיפו לחזור הביתה ולהגיע שוב לקטוף את העכוב בהמשך. היו להם רק שקית עם קצת טימין בר וקצת עכוב ותיק עם בגדים.התקשרנו קודם לבחור ששומר שם באזור הגדר כדי לבדוק מה המצב והוא אמר שהוא יושב על הגדר ולא ראה שום תנועה של חיילים באזור. הגענו לאזור הגדר בסביבות 17:00 והכל נראה שקט. הנהג הוריד אותנו ליד הגדר, ומייד עזב. הבחור ששומר ישב על הגדר, והיה שם סולם חבלים. נג'ם א-דין טיפס חמישה שלבים בסולם, עד לגובה של מטר וחצי בערך ואז פתאום נפתח עלינו ירי. הבחור שישב על הגדר קפץ לצד השני, ונג׳ם נפגע ונפל ישר עליי ואז שנינו נפלנו על האדמה.ניסיתי להוריד אותו מעליי. הבגדים שלי התכסו בדם שלו. הייתי בהלם. היה המון ירי. נג'ם א-דין אמר לי להתקשר לאמא שלו. שלפתי את הטלפון מהכיס שלו ושאלתי אותו מה הקוד, אבל הוא כבר לא ענה. סלאח א-דין רץ לסולם כדי לטפס ולברוח, כי לא היה שם שום דבר שאפשר להסתתר מאחוריו, הגדר הייתה לפנינו והירי הגיע מאחורינו. ברגע שסלאח א-דין עלה בסולם הירי התחדש וראיתי כדורים חודרים לגוף שלו. הוא נפל על הבסיס של הגדר, וראיתי את הבטן שלו נקרעת.נור א-דין ישב על הרצפה, וקם כדי לנסות לעזור לסלאח א-דין, אבל הוא נפגע מכדור בראש ונפל מייד. זחלתי על הקרקע והתקרבתי אליו. תפסתי את הראש שלו וניסיתי לעצור את הדימום עם היד שלי. גם הוא ביקש שאתקשר לאמא שלהם. גם הפעם לקחתי את הטלפון שלו, ושאלתי מה הקוד, והוא לא ענה.הירי נפסק מייד אחרי שנור א-דין נפל על הקרקע. חייל וחיילת הגיעו אלינו ברגל. כנראה שהם הסתתרו בשיחים וירו עלינו משם. החיילת ניגשה לנור א-דין וחבשה לו את הראש. סלאח א-דין היה במרחק של מטר אחד ממני, ודם ממש נשפך מהבטן שלו.החייל צרח בטלפון, ואני נשארתי בלי לזוז בערך רבע שעה, עד שהגיעו חמישה רכבים צבאיים. החיילים יצאו מהג׳יפים וניגשו ישר אלינו. שניים מהם אזקו לי את הידיים וכיסו לי את העיניים ואז הם הרימו אותי והטיחו אותי בקרקע. אחר-כך הם חשמלו אותי בגב ואיבדתי את ההכרה. כשחזרתי להכרה, הצלחתי להסיר את כיסוי העיניים. היו שם יותר מ-20 חיילים.החיילים כיסו לי שוב את העיניים ואחד מהם דיבר איתי בערבית במבטא בדואי. הוא אמר שהם הרגו את החברים שלי ושהם גם הולכים להרוג גם אותי. הוא קילל אותי. אחר כך הוא שאל אותי איך קוראים לי ואז אחד מהם זרק אותי על הבטן ודרך לי על הגב. הם נתנו לי עוד מכת חשמל ושוב איבדתי הכרה. כשהתעוררתי בפעם השנייה חיילת דיברה איתי בעברית ושאלה אותי איך קוראים לי, ומה אני עושה פה. היא נתנה לי מים. ביקשתי ממנה סיגריה. היא הוציאה מהכיס שלי את קופסת הסיגריות, הטלפון והמטען של הטלפון וסכום של 5,400 ש"ח שהיו עליי. היא הדליקה לי סיגריה ולקחה את כל הכסף. הכנסתי את הסיגריה לפה שלי וברגע שלקחתי את השאיפה השלישית, חישמלו אותי שוב ונפלתי שוב על הקרקע מחוסר הכרה.אחר-כך התעוררתי ושמעתי רעש של כלי רכב נוסעים. הצלחתי שוב להסיר את הכיסוי מהעיניים שלי. היו שם שני אמבולנסים ופרמדיקים וחיילים התאספו ליד שלושת האחים. אחרי 10 דקות פינו את שלושתם. לא ראיתי בדיוק לאיזה רכב הכניסו אותם. אחר כך חלק מהרכבים עזבו. החיילים התקרבו אליי והעמידו אותי על הרגליים. קצין שאל אותי איך קוראים לי ודרש את תעודת הזהות שלי. אמרתי לו שהיא לא עליי. הוא צילם אותי בטלפון שלו ואז הוליך אותי כמה צעדים מסביב למקום שבו החיילים פיזרו את הבגדים של האחים. האדמה הייתה מלאה בדם שלהם. אחד החיילים נעמד מולי וצילם אותי במצלמת גוף. הוא שאל אותי מה יש בשקית ואמר שאלה סמים, חשיש. עניתי לו שזה טימין ועכוב. החייל אמר לי שאני שקרן. אחד החיילים לקח אותי והושיב אותי ליד מכונית לבנה, ואז הגיעה החיילת והחזירה לי את הכסף והטלפון שלי לכיס ואז שוב כיסו לי את העיניים. מישהו שוב לקח את הטלפון והכסף מהכיס שלי ושאלתי בעברית לאן לוקחים את הדברים שלי. אחד החיילים ענה לי בעברית שהחפצים יהיו ברכב. הכניסו אותי לרכב ונסענו, ובדרך ניסיתי לדבר עם החיילים על מה שקרה לצעירים, אבל אף אחד לא ענה.הגענו למחנה הצבאי באזור אל-ח׳יש, מאחורי הגדר שהוקמה על אדמות בית עווא. השעה הייתה בערך 20:00. החיילים הושיבו אותי בחדר, עם עיניים מכוסות וידיים אזוקות. שאלתי בקול רם מה קרה לצעירים ואז חיילת ענתה לי לא לדאוג ואמרה שאני אישאר במחנה הצבאי עד למחרת ואז היא יצאה. אחרי כמה זמן שאלתי שוב על הצעירים וחיילת אחרת ענתה לי בערבית שאחד מהם מת ואמרה לי לשתוק. ביקשתי מים אבל היא סירבה לתת לי או לאפשר לי ללכת לשירותים או לעשן. בכל פעם שביקשתי משהו היא הורתה לי לשתוק.נשארתי בחדר הזה עד 2:00 לפנות בוקר, והייתי אזוק כל הזמן הזה. היו שם גם חיילים שהקשיבו למוזיקה ולעגו לי והם גם נתנו לי שוב מכות עם חשמל. אחר כך אחד מהם נתן לי נייר ואמר לי שאני צריך להגיע לכתובת שמופיעה בו ביום ראשון.בסוף לקחו אותי ברכב צבאי לצומת שמובילה לכפר פוקיקיס, קרוב להתנחלות נגוהות. החיילים השליכו אותי באלימות מהרכב לקרקע. הם נתנו לי את הטלפון שלי ואת קופסת הסיגריות, אבל לא את הכסף. הייתי עדיין עם כיסוי העיניים. החייל אמר לי שאני צריך ללכת, והוא ייסע מאחורי ברכב. הלכתי ככה בערך 200 מטרים, ואז שמעתי את הג'יפ מתרחק. הסרתי כיסוי העיניים והמשכתי ללכת עוד בערך 200 מטרים, עד שהגעתי לבית ספר בכפר ח'ירבת סלאמה. התקשרתי משם לאבא שלי, ואז המשכתי ללכת עד שאחד מהדודים שלי הגיע ולקח אותי לבית חולים דורא הממשלתי. הייתי מותש.בבית החולים עשו לי בדיקות ואז בני המשפחה שלי שהגיעו לשם לקחו אותי הביתה.

5 יוני 2024