ביום השישי האחרון של חודש הרמדאן, 31.5.19, בסביבות השעה 7:30 בבוקר, יצאו שבעה מבני משפחת ר'יית' המורחבת במכונית מחברון לירושלים, בכוונה להשתתף בתפילה במסגד אל-אקצה. במכונית נהג לואאי ר'יית', בן 45, נשוי ואב לתשעה, בעל מפעל בחברון, ונסעו בה בנו עבדאללה, בן 15, שלוש בנותיו, שיימאא, בת 16, תרתיל, בת 14 ודאניה, בת 12, אחייניתו סירין בת ה-14 ואחיינו ע., בן 18.
במהלך חודש הרמדאן ישראל התירה למספר גדול יותר של פלסטינים להגיע לתפילות בירושלים, ואולם כניסתם של נערים וגברים פלסטינים בגילאי 30-16 נותרה אסורה ולכן אחיינו של ר'יית', ע. ר., לא יכול היה לעבור את המחסום. לואאי ר'יית' נסע לכיוון מחסום מזמוריה/א-נועמאן המוצב מצפון-מזרח לעיירה בית סאחור, מתוך כוונה להוריד את ע.ר. ועבדאללה ליד גדר ההפרדה, במרחק של כ-700 מטרים מהמחסום, כדי שהם יטפסו עליה ויפגשו את שאר בני המשפחה מעברו השני, כפי שעושים פלסטינים רבים. גדר ההפרדה באזור זה מורכבת מתלתלית נמוכה ומגדר רשת ותיל בגובה כמה מטרים, כשביניהן מפריד שביל ברוחב כמה מטרים.
מתחקיר בצלם עולה שבסביבות השעה 8:00 לואאי הוריד את עבדאללה וע.ר. בסמוך לגדר, בנקודה שבה כבר המתינו כעשרה צעירים אחרים להזדמנות לחצות את הגדר. עבדאללה וע.ר. לא ראו אנשי כוחות ביטחון באזור והחליטו לנסות לעבור את הגדר. אחרי שעברו את התלתלית והיו בינה לבין הגדר הראשית הבחין ע.ר. בשוטר מג"ב שעמד בצידה השני של הגדר. הוא קפץ בחזרה אחורה מעל התלתלית וקרא לבן דודו עבדאללה לברוח. בשלב זה ירו שוטרים שני כדורי "טוטו" לעבר עבדאללה, ואחד מהם פגע בחזהו. עבדאללה הצליח לחצות את התלתלית בריצה בחזרה למקום ממנו בא, ולאחר כמה מטרים נפל.
לואאי ר'יית', שעדיין המתין במקום, הסיע את עבדאללה ואת ע.ר. לבית החולים אל-חוסיין שבבית ג'אלא, שם ניסו הרופאים להחיות את עבדאללה ללא הצלחה. האב השכול סיפר בעדות שמסר ב-1.6.19 לתחקירן בצלם מוסא אבו-השהש על תחושותיו:
תמונה
לואאי ריית'. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 1 ביוני 2019
עד עכשיו אני לא מאמין שהבן שלי, שגידלתי במשך 15 שנים, נפל כשהיד תוך רגע. הוא לא עשה כלום, הוא רצה רק להגיע אל מסגד אל-אקצה כדי להתפלל בו ביום השישי האחרון של חודש הרמדאן. הוא היה נועז ונדמה לי שהאומץ שלו הוא זה שהרג אותו. הוא מיהר להגיע לאל-אקצה ולא המתין כמו יתר הצעירים.
עבדאללה היה ילד טוב ושמח ואהוב על הבריות. הוא עזר לי בעבודה אחרי הלימודים, אהב את המשפחה ותמיד התלוצץ עם אחיותיו. אני עדיין זוכר אותו מתלוצץ עם בנות המשפחה כל הדרך באותו בוקר. הוא היה מאושר מאוד להגיע לאל-אקצה ולהתפלל שם את תפילת יום השישי האחרון ברמדאן. השוטר הישראלי שירה בו לא יודע את כל זה. הוא לא יודע גם איזה הלם ועצב הוא גרם לי, לאמו ולאחיותיו של עבדאללה, ושלא תהיה לנו נחמה.
כחצי שעה-שעה קודם לכן ירו שוטרי מג"ב גם במ.ט. בן ה-20, תושב הכפר חדב אל-פוואר שמדרום לחברון, העובד בחנות ספרים וכלי כתיבה, ופצעו אותו. מ.ט. הגיע למקום בסביבות השעה 5:30, גם הוא מתוך כוונה לעבור את הגדר כדי להגיע למסגד אל-אקצה ולהתפלל בו. בעדות שמסר לבצלם סיפר כי המתין עד אחרי השעה 7:00 ואז ניסה לעבור. לאחר שעבר את גדר התלתלית שמע צליל שנשמע כמו ירי דרך משתיק קול. הוא קפץ בחזרה לאחור ורק לאחר שחזר לצדה השני של הגדר והתרחק ממנה הרגיש שנפצע בבטנו. מ.ט. פונה במכונית פרטית לבית סאחור, משם הועבר באמבולנס לבית החולים אל-חוסיין בבית ג'אלא, שם נותח בבטנו. לאחר שבוע הוא שוחרר לביתו.
בשני המקרים ירו שוטרי מג"ב בפלג גופם העליון של אנשים רק משום שניסו לעבור את גדר ההפרדה כדי להתפלל במזרח ירושלים – עבדאללה ר'יית', בן ה-15, נהרג מהירי, ומ.ט. נפצע בבטנו. לירי כזה, שתוצאותיו הקטלניות כבר ידועות מראש, לא יכולה להיות כל הצדקה. ירי זה מעיד עד כמה מועט ערכם של חיי פלסטינים לא רק בעיני השוטרים שירו בהם אלא גם בעיני כל שרשרת הפיקוד האחראית לכך, המאפשרת למעשים כאלה להתרחש.
בכלי התקשורת צוטט מפי גורמים במג"ב כי הירי לעבר ר'יית' ומ.ט. בוצע באמצעים לפיזור הפגנות. אולם, כדורי "טוטו" הם תחמושת חיה לכל דבר והם אינם יכולים להיחשב אמצעי לפיזור הפגנות. פורמלית, הצבא מכיר בעובדה זו. הפרקליט הצבאי הראשי כתב לבצלם כבר לפני עשר שנים כי ירי כדורי "טוטו" ייעשה רק במקרים שבהם מותרת אש חיה – כלומר, רק כאשר נשקפת סכנת חיים לאנשי כוחות הביטחון או לאדם אחר. אולם השימוש הקטלני בכדורי "טוטו" נמשך, כמו גם ההתייחסות אליהם כאל נשק לפיזור הפגנות.
ניסיון העבר מלמד כי איש מהשוטרים שירו למוות בעבדאללה בן ה-15 ופצעו את מ.ט. בן ה-20, או משרשרת הפיקוד האחראית ובהם האחראים לניסוח ההוראות – לא ייתן את הדין על מעשים אלה. מעבר לכך, ישראל גם לא תידרש לשלם פיצויים בגין מקרים אלה, לאחר שחסמה בפני פלסטינים – בחוק שחוקקה לנוחותה – כל אפשרות אמיתית לתבוע אותם.
עד כמה היה הירי בעבדאללה בן ה-15 ובמ.ט. בן ה-20 נפשע? לחלוטין. לא הייתה לו כל הצדקה: הם לא סיכנו איש ולא היו במצב שבו היו יכולים לסכן איש – לאור יום, בין הגדר התלתלית לבין גדר התיל הגבוהה, מול שוטרי מג"ב ערוכים, ממוגנים וחמושים. אלו אינן נסיבות של סכנת חיים או אפילו של סכנה כלשהי. השימוש בנסיבות כאלו בנשק היכול לגרום לפציעה חמורה ואף למוות, כפי שנעשה בעבר וכפי שעשו השוטרים גם הפעם – הוא חסר כל הצדקה חוקית או מוסרית. הפער בין התוצאות הקטלניות, הידועות מראש, של התנהלות נפשעת זו לבין האדישות הציבורית והגיבוי המוחלט שהתנהלות כזו מקבלת מכל הגורמים הרשמיים, מעיד עד כמה מועט היום ערכם של חיי פלסטינים.
בדו"ח השנתי, שגרסה אינטראקטיבית שלו מתפרסמת זו השנה השנייה, סוקר בצלם מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לפגיעה בזכויות האדם בגדה המערבית וברצועת עזה מצד הרשויות הישראליות במהלך 2011, השנה ה-44 לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל. מהדו"ח עולה, בין היתר, כי בשנת 2011 חלה עלייה חדה במספרם של הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ברצועת עזה. בנוסף, חלה עליה במספר האזרחים הישראלים שנהרגו על ידי פלסטינים בשטחים ובישראל, בהשוואה לשנת 2010.
בהפרש של שבוע, ב-22.2.22 וב-1.3.22, הרגו חיילים במחוז בית לחם נער וצעיר תושבי האזור – מוחמד סלאח, בן 13, ועמאר אבו עפיפה, בן 18. מוחמד סלאח נורה מאחור בידי חיילים שארבו לנערים וצעירים המיידים בקבוקי תבערה. סלאח, שהיה במקום עם חברו, השליך בקבוק תבערה לעבר חומת ההפרדה, וזה נפל בסמוך למקום שבו הסתתרו החיילים. מיד לאחר מכן, וללא כל אזהרה, הם ירו לעברו. הוא מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. אבו עפיפה נורה בעת שטייל עם חברו בחורשה הסמוכה לעיירה בית פג'אר. השניים נתקלו באופן פתאומי בחיילים, נבהלו ונמלטו – אז ירו החיילים באבו עפיפה והרגו אותו. אף כי מדובר בשני אירועים שונים ובנסיבות שונות, מוחמד סלאח בן ה-13 ועמאר אבו עפיפה בן ה-18 הם קורבנות של אותה מדיניות מופקרת וקטלנית של פתיחה באש שמיישמת ישראל בגדה המערבית. על פי מדיניות זו, פלסטינים הם תמיד "חשודים" ו"מסוכנים", ולכן ירי אש חיה וקטלנית יהיה במקרים רבים האופציה הראשונה בה יבחרו החיילים. זאת, גם כאשר לא נשקפת להם כלל סכנה או כאשר ניתן היה להתמודד עם הסכנה באמצעים אחרים, שאינם קטלניים. בהתחשב בכך, ולמרות שירי בנסיבות כאלה אינו חוקי ואינו מוסרי, מובן כי איש לא יידרש לתת דין וחשבון בגין הריגתם של פלסטינים. את העדויות גבה תחקירן בצלם מוסא אבו השהש. הריגתו של עמאר אבו עפיפה, בן 18, סמוך לבית פג'אר, 1.3.22: ביום שלישי, 1.3.22, בסביבות השעה 16:00, יצאו שני צעירים בני 17 ו-18, תושבי מחנה הפליטים אל-ערוב שמדרום לבית לחם – עמאר אבו עפיפה, וחברו מוחמד ס, לטייל מחוץ למחנה. לאחר כרבע שעה הגיעו השניים לגבעה הנמצאת במרחק של כקילומטר מצפון למחנה ושל כמה מאות מטרים מההתנחלות מגדל עוז. רבים מתושבי המחנה נוהגים להגיע לגבעה זו כדי לטייל ולנפוש. מוחמד ס. ואבו עפיפה אף ביקרו בה יום קודם לכן וכתבו שם את שמם באבנים. כעשר דקות לאחר שהגיעו לגבעה, הופיע לפתע חייל במרחק של כמה מטרים מהם וקרא להם לעצור. השניים נבהלו וניסו לברוח. חיילים נוספים הגיעו למקום ולפחות אחד מהם ירה לעברם. אבו עפיפה נפל במהלך ריצתו וכשהצליח לקום, ירו בו החיילים. לפי דוח הנתיחה הוא נפגע מעל גבתו השמאלית ובאחת משוקיו מלפנים. חברו הצליח לברוח לעיירה הסמוכה בית פג'אר וממנה בחזרה למחנה הפליטים. אבו עפיפה פונה לטיפול באמבולנס ישראלי וזמן קצר לאחר מכן נקבע מותו. מ.ט., תושב בית פג'אר העובד בסמוך למקום, סיפר בעדות שמסר ב-4.3.22: ביום שלישי אחר הצהריים, בזמן שהייתי בעבודה שלי, ראיתי שני צעירים שעברו קרוב אליי והלכו לכיוון החורשות. הם לא החזיקו שום דבר בידיים. אני יודע שהחיילים שנמצאים לפעמים בחורשות לא סבלנים ועשויים להתנהג באלימות כלפי צעירים שמטיילים שם. למשפחות עם נשים וילדים החיילים מאפשרים לשהות שם. אחרי עשר דקות שמעתי ירי רצוף בחורשות. לא ידעתי מה קרה עד שראיתי את אחד הצעירים רץ לכיוון שלי וממשיך לרוץ לעבר המבנים הראשונים שבפאתי בית פג'אר. ראיתי ארבעה חיילים רודפים אחריו משני כיוונים. המשכתי לעקוב אחריו עד שהוא נעלם בין הבניינים בכניסה לבית פג'אר. הוא נראה לי כמו אחד משני הצעירים שעברו לידי עשר דקות קודם בדרך לגבעה. בעדות שמסר מוחמד ס., חברו של אבו עפיפה, למחרת האירוע הוא סיפר: בשעה 16:00 הלכתי עם חבר שלי עמאר אבו עפיפה לחורשה שמצפון-מזרח למחנה. ההליכה לקחה לנו קצת פחות מחצי שעה. כמה דקות אחרי שהגענו לגבעה פתאום הופיע חייל שהגיע מכיוון דרום-מערב במרחק של כמה מטרים מאתנו. שמעתי אותו צועק בעברית ואז עמאר ואני ברחנו. רצתי לפני עמאר ואז שמעתי ירי מסיבי. אני חושב שיותר מחייל אחד ירה שם. עמאר מעד, נפל לקרקע ואז קם. קראתי לו שיברח, אבל הירי נמשך. רצתי ויותר לא ראיתי את עמאר מאחוריי. הייתה לי הרגשה שהוא נפגע או נעצר. רצתי באדמות חקלאיות לכיוון בית פג'אר והגעתי קרוב למוסך. באותו זמן רדפו אחרי ארבעה חיילים. המשכתי לברוח בין המבנים בבית פג'אר עד שהגעתי למחנה (אל-ערוב) בסביבות 17:00. כשהגעתי שמעתי מאנשים שהם קראו ברשתות החברתיות שעמאר נהרג. הייתי בהלם ובכיתי מעומק לבי. לא האמנתי, הוא היה החבר הכי טוב שלי ולא הייתה שום סיבה להרוג אותו, אנחנו רק טיילנו שם בטבע. הריגתו של מוחמד סלאח, בן 13, באל-ח'דר, 22.2.22: ביום שלישי, 22.2.22, בסביבות 19:00, ירו חיילים ממארב במוחמד סלאח, תושב אל-ח'דר בן 13, שהשליך בקבוק תבערה לעבר חומת ההפרדה הגבוהה הסמוכה לכביש 60. סלאח נורה מאחור, לאחר שהשליך את הבקבוק והסתובב. חברו סחב אותו כמה עשרות מטרים במורד הגבעה שעליה עמדו ואז ברח מהמקום. שלושה חיילים הגיעו בריצה לסלאח הפצוע והגישו לו עזרה ראשונה, ואחרי מספר דקות פינו אותו החיילים באלונקה לאמבולנס ישראלי שהמתין על כביש 60. זמן קצר לאחר מכן נקבע מותו. אחמד ג. גר בבניין שעל מורדות הגבעה, מול הנקודה שבה טיפלו החיילים בסלאח. בעדות שמסר ב-24.2.22 סיפר מה קרה באותו ערב: אני גר באל-ח'דר, לא רחוק מגדר ההפרדה שבין היישוב לכביש 60. מדי פעם, לרוב בערב, מגיעים ילדים וצעירים שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר הכביש. כמעט תמיד יש שם חיילים ששומרים על המקום ואורבים להם, משליכים רימוני הלם ויורים גז ו"גומי" ואש חיה כדי להרחיק אותם משם ולמנוע מהם להתקרב לגדר. ב-22.2.22, בסביבות 19:00, הייתי בבית שלי שבקומה העליונה בבית המשפחה. שמעתי ירי ויצאתי מייד למרפסת שמשקיפה על הכביש כדי לראות מה קורה. ראיתי נער שסחב מישהו מהחלק העליון של הגבעה. האדם שהוא סחב נראה לי קטין והנחתי שהוא פצוע. אז ראיתי את הנער עוזב את הפצוע על הקרקע מול הבית שלי ובורח. ראיתי חייל רץ אל הפצוע. הוא ראה אותי במרפסת וצעק עליי בעברית להיכנס הביתה. הגיעו בריצה עוד שני חיילים שאחד מהם החזיק תיק עזרה ראשונה. החייל הזה ניסה להנשים את הפצוע, אבל כנראה שהוא לא הגיב, כי החייל הוריד לו את הבגדים ועטף אותו בשמיכת אלומיניום. אחרי כמה דקות הגיעו עוד כמה חיילים שלקחו את הפצוע באלונקה לכיוון השער בגדר. אביו של מוחמד, ריזק סלאח, בן 48, נשוי ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר ב-24.2.22: ב-22.2.22 בסביבות 18:00 מוחמד חזר מהמוסך שבו הוא מתלמד ורצה לצאת מהבית. אני ואימא שלו ניסינו לשכנע אותו להישאר והזהרנו אותו שהוא עלול להיפגע כי בימים האחרונים היו באזור עימותים עם חיילים. מוחמד ניסה להרגיע את אימא שלו ואמר שאם יתפתחו עימותים הוא יחזור הביתה מייד כשישמע את הירייה הראשונה של החיילים. בסביבות 19:30 התקשר אליי אחי מוחמד ואמר לי שחבר של הבן שלו התקשר אליהם ואמר שהבן שלי מוחמד נפצע. נסעתי מייד לשכונה שליד הגדר. מוחמד לא היה שם. תושבים אמרו לי שנער נפצע ושהחיילים פינו אותו באלונקה לכביש 60. נסעתי לשם וראיתי לצד הכביש כמה כלי רכב צבאיים ושני אמבולנסים ישראליים. ניסיתי להתקרב לאמבולנסים כי חשבתי שהבן שלי נמצא באחד מהם, אבל החיילים חסמו לי את הדרך. אחד מהם צעק עליי להתרחק ואיים לירות בי אם אנסה להתקרב. באותו זמן הגיעו כמה קרובי משפחה שלי ואמרו שברשתות החברתיות ובחדשות הודיעו שמוחמד נפל כשהיד. כשחזרתי הביתה כבר היו עשרות תושבים בפתח הבית. הקישור הפלסטיני הודיע לי שישראל תמסור לנו את הגופה בלילה, אבל זה לא קרה ונאלצנו לחכות עד למחרת בשעה 14:00. באותו ערב קברנו אותו בבית העלמין שביישוב. מוחמד היה נועז ולא פחד מכלום. היו לו המון חברים ואני יודע שמדי פעם הם היו הולכים לאזור שליד גדר ההפרדה לזרוק אבנים לעבר הכביש. הזהרתי אותו יותר מפעם אחת שלא יעשה את זה כי דאגתי לו וכי כבר היו נערים שנפצעו במקום.
מדי יום נכנסים לישראל לצורך עבודה אלפי פלסטינים תושבי הגדה המערבית, ללא היתר. המדינה מודעת היטב למציאות זו, שאף משרתת אותה בכך שהיא מבטיחה לה כוח עבודה זול ומוחלש. למרות זאת, מפעם לפעם, חיילים המוצבים במארב מול פרצות בגדר ההפרדה, או מסיירים בג'יפ צבאי על כביש הביטחון של הגדר, יורים אש חיה בפלסטינים העוברים בפרצות אלה. כפי שבצלם כתב בעבר, ירי מתוכנן זה אינו יוזמה נקודתית של חייל או מפקד כזה או אחר, אלא יישום של מדיניות. ברור כי מדיניות זו איננה – ואינה יכולה להיות – חוקית. הפועלים הרי אינם מסכנים איש והם מבקשים – כפי שידוע היטב לצבא – רק לפרנס את משפחותיהם. אבל מבחינת ישראל, כאמור, זוהי מדיניות. ומאחר שכך, איש לא יידרש לתת את הדין על מעשים אלה – לא החיילים שירו, לא מפקדיהם שתכננו את המארבים, לא היועצים המשפטיים שאישרו את המדיניות ולא הדרג הצבאי הבכיר. מאז אוקטובר 2019 ועד היום תיעד בצלם 36 עובדים שנפצעו מירי אש חיה כשניסו להיכנס לישראל או לשוב ממנה דרך פרצות בגדר. חלק גדול מהמקרים הללו אירעו בפרעון ואחרים אירעו בחלקים אחרים של מחוז טול כרם או במחוז ג'נין. 11.1.21 – פציעתם של תשעה עובדים, גדר ההפרדה, פרעון ביום שני, 11.1.21, הציב הצבא מארב של חיילים מול פרצות בגדר ההפרדה בסמוך לכפר פרעון, בהן עוברים פלסטינים המנסים להיכנס לעבודה בישראל ללא היתר. במהלך היום ירו החיילים כדורי "טוטו" ממרחק של כ15-10 מטרים, ללא אזהרה, ופצעו לפחות תשעה פלסטינים ברגליהם. כל התשעה פונו לבתי חולים בטול-כרם, חמישה מהם סבלו משברים ברגליהם. להלן עדויותיהם של חלק מהפצועים, אותן גבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי. מ. פ., תושב בית אימרין שמצפון לשכם, בן 25, יצא מביתו בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר. הוא הגיע לגדר לאחר כשעה, חצה אותה ולאחר שהתקדם מספר צעדים נורה ברגלו. בעדותו סיפר: כשהגעתי לפתח בגדר היה עדיין חשוך. חלק מהפועלים כבר התחילו להגיע לאזור בדרך לעבודה שלהם. נכנסתי דרך הפרצה בגדר ואחרי כמה צעדים נורו לכיווני כמה כדורים. נפגעתי ברגל שמאל ונפלתי על הכביש. בגלל הבהלה והפחד קמתי וברחתי בריצה לכיוון המכוניות שחונות בפרעון, מזרחית לגדר, מרחק של 200 מטרים בערך. מצאתי מכונית שפינתה אותי לבית חולים בטול-כרם. לא ראיתי את החיילים שירו בי, רק שמעתי אותם רודפים אחריי וקוראים לי לעצור. בבית החולים עברתי בדיקות וצילומי רנטגן ואז התברר שהכדור גרם לשבר בעצם. הרופאים גיבסו לי את רגל שמאל ואני עדיין מאושפז, מקבל טיפולים ועובר עוד בדיקות. ב.א., תושב כפר עבוש שמדרום לטול-כרם, בן 25, עובד כפחח במוסך בישראל. הוא הגיע לפרצה בגדר בסביבות השעה 6:30 בבוקר, כבכול יום. לאחר שעבר בפרצה והתקדם כמה מטרים, הוא נורה ברגלו. בעדותו תיאר מה אירע באותו בוקר: ביום שני, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, הגעתי לאזור הפרצות בגדר. היו שם עשרות פועלים שהגיעו ממקומות שונים בצפון הגדה, שכולם מגיעים לעבודה שלהם בישראל דרך אחת הפרצות האלה. עברתי את הגדר והלכתי כמה צעדים. לפניי היו עוד פועלים. ואז נורו שלושה כדורים ואחד מהם פגע לי ברגל ימין. נפלתי על כביש הביטחון ואז יצאו שלושה חיילים מתוך מטע הזיתים הסמוך. הם הקיפו אותי והתחילו לטפל בי כדי לעצור את הדימום. כעבור רבע שעה בערך הגיע אמבולנס צבאי. הפרמדיקים נתנו לי זריקה נגד כאבים, כי לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך האמבולנס הצבאי לקח אותי למחסום ג'בארה, ושם חיכה אמבולנס פלסטיני שפינה אותי לבית החולים בטול-כרם. בבדיקות וצילומי רנטגן שעברתי במיון התברר שיש לי שבר בשוק הימנית. הרופאים גיבסו את כל הרגל. אני אמור להישאר באשפוז כמה ימים להמשך טיפול. חיי העוני דחפו אותי להרפתקה המסוכנת של חציית הגדר. אם הייתי מוצא עבודה בטול-כרם או בקרבתה לא הייתי מסכן את עצמי ככה. אני הרי לא הולך לישראל כדי לטייל ולשנות אווירה, אני הולך לעבוד שם כדי שאוכל לפרנס את המשפחה שלי. אני לא יודע עד מתי אהיה מרותק ולא אוכל לעבוד, אבל ייקח זמן עד שהעצם תתאחה. ב.ע. תושב בלעא שממזרח לטול-כרם, בן 29, עובד כטייח בישראל. הוא הגיע לגדר בסביבות השעה 8:30 בבוקר. לאחר שלא הבחין בחיילים במקום, עבר את הפרצה בגדר ונורה ברגלו. בעדותו סיפר: כשהגעתי לאזור הגדר, בסביבות 8:30 בבוקר, דאגתי כל הזמן להסתכל לכביש הביטחון כדי לבדוק אם יש שם חיילים או ג'יפים צבאיים. כשראיתי שאין, התקדמתי עם עוד כמה פועלים שאני לא מכיר לעבר הפרצה בגדר שאני רגיל לעבור בה. אחרי שעברו חמישה-שישה פועלים, הגיע תורי ועברתי. אחרי כמה צעדים שמעתי כמה יריות. לא ידעתי מאיפה הן נורו. הרגשתי כמו מכת חשמל ברגל ימין. מרוב בהלה התחלתי לרוץ בחזרה דרך הפרצה בגדר, לכיוון פרעון. חמישה-שישה חיילים יצאו מבין עצי הזית שמול הפרצה וקראו לי לעצור. הם רדפו אחריי אבל המשכתי לרוץ. אחרי בערך 400 מטרים נעלמתי מטווח הראייה שלהם והגעתי לאוטו פרטי שחנה שם. עליתי עליו והנהג לקח אותי עד לצומת הכפר פרעון, ליד המחסום של הביטחון הפלסטיני. הכוח הפלסטיני הזעיק אמבולנס שפינה אותי לבית החולים בטול כרם. במיון עברתי בדיקות וצילומי רנטגן. למזלי, התברר ששני הכדורים חדרו לרגל ימין ויצאו ממנה בלי לגרום לשברים בעצמות, אבל נשארו רסיסים בתוך הרגל. אני עדיין מאושפז ומקבל טיפולים נוגדי דלקת. נ. ע., תושב ג'ינסאפוט שמדרום-מערב לשכם, בן 20, הגיע לגדר בשעות הבוקר. לאחר ששמע שכמה עובדים נורו על ידי חיילים באותו יום, הוא החליט לחזור לביתו, לנסות לעבור שוב בשעות הערב ולהישאר ללון בישראל. בסביבות השעה 17:00 הגיע נ.ע. לפרצה שליד הגדר, עבר אותה ואז נורה. בעדותו סיפר: לקראת ערב, בסביבות השעה 17:00, חזרתי לאזור הגדר מערבית לפרעון. לא ידעתי שיש חיילים שאורבים לפועלים. כמה מטרים אחרי הפתח בגדר, חטפתי כדור ברגל ימין. מיד התחלתי לרוץ לכיוון פרעון כי פחדתי שהחיילים יתפסו אותי. למרות הכאב העז והדימום המשכתי לרוץ בצליעה. אחרי 300 מטרים בערך מצאתי מונית חונה, עליתי עליה ונסעתי לבית החולים בטול-כרם. עשו לי צילומי רנטגן ואז נודע לי שפגעו בי שני כדורים. כאב לי מאוד, אבל למזלי הכדורים לא פגעו בעצם. אני אמור להשתחרר מבית החולים במהלך השבוע והרופאים אמרו לי שהפצעים יחלימו תוך זמן קצר. 1.2.21 – פציעתם של שני עובדים, גדר ההפרדה, ברטעה א-שרקייה ביום שני, 1.2.21, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, הגיעו שני עובדים מאזור ג'נין לפרצה בגדר ההפרדה שממזרח למובלעת ברטעה א-שרקייה. מיד לאחר שחצו את הפרצה בגדר, הבחינו השניים בג'יפ צבאי במרחק של כמאה מטרים מהם, שהתקדם לעברם. הם החלו להימלט אולם החיילים בג'יפ ירו לעברם מיד כדור חי, שפגע ברגליו של אחד העובדים, יזיד דאווד, תושב עראבה, בן 23. בעדות שמסר ב-7.2.21 סיפר דאווד מה אירע באותו בוקר: ביום שני בבוקר הגעתי לפרצה בגדר ההפרדה יחד עם חבר שלי, שגם הוא עובד בישראל. עברתי דרך הפרצה ופתאום הגיע ג'יפ צבאי. רק התחלנו לברוח ואחד החיילים ירה כדור אחד לעברי, ממרחק של בערך מאה מטרים. הכדור פגע ברגליים שלי. בהתחלה, מרוב בהלה ופחד, לא הרגשתי שנפגעתי. רצתי עם חבר שלי למרחק של מאה מטרים בערך, לכיוון ברטעה, ואז התחלתי להרגיש כאבים ודממתי מאוד. אחר כך חבר שלי ובחורים נוספים שהיו שם עזרו לי לחזור דרך הפרצה שבגדר ופינו אותי ברכב פרטי שעמד שם למרפאה ביישוב שלי, עראבה. אבל לצערי, המרפאה הייתה סגורה, אז הזמנו אמבולנס שפינה אותי לבית חולים בג'נין. במיון טיפלו בי ועשו צילומי רנטגן. אחרי כמה שעות שוחררתי הביתה והרופאים הורו לי לנוח עד להחלמה המלאה, וקבעו ביקור חוזר למעקב. מאוחר יותר באותו יום, בסביבות השעה 15:30, חזר וסים אבו אל-ח'ייר, תושב סילת אל-חארית'יה בן 25, מעבודתו בישראל יחד עם עובדים נוספים. כשניסה לעבור דרך הפרצה שבגדר ירו חיילים ברגלו ממארב, ממרחק של כ-150 מטרים מערבית לו. בעדות שמסר ב-7.2.21 תיאר מה קרה: ביום שני, בערך בשעה 15:30, חזרתי הביתה יחד עם קבוצה של פועלים נוספים שעובדים בישראל. הגעתי לפתח בגדר ההפרדה ולא ראיתי באזור חיילים. ברגע שניסיתי לעבור בפתח שמעתי ארבע-חמש יריות. מסתבר שקבוצה של חיילים, אני לא יודע בדיוק כמה, ארבו לנו במרחק של בערך 150 מטרים מהפתח בגדר שבו עברנו וירו לעברנו ללא אזהרה. אחד הקליעים פגע לי בכף רגל שמאל. נפלתי מיד ופועלים שהיו לידי הרימו אותו והעבירו אותי דרך הפתח בגדר. הם הביאו אותי לרכב פרטי שהיה שם והסיע אותי לבית החולים הממשלתי בג׳נין. בבית החולים עשו לי צילומי רנטגן והוציאו לי רסיס מהרגל. ישנו רסיס נוסף שהרופאים העדיפו לא להוציא כי הם חששו שזה יפגע ברגל. הם גיבסו לי את הרגל ושחררו אותו הביתה באותו יום לנוח ולהחלים. אחרי הפציעה סבלתי מכאבים והגיע אלי רופא הביתה כדי לעקוב אחרי מצבי. 10.2.21 – פציעתו של נער בן 16, גדר ההפרדה, ברטעה א-שרקייה ביום רביעי, 10.2.21, בסביבות השעה 16:30, הגיעו שני בני דודים תושבי יעבד, לפרצה בגדר ההפרדה שממזרח למובלעת. השניים – ש. ע., בן 16, וא. ע., בן 17, ראו קבוצת עובדים חוזרת מישראל דרך הפרצה והחליטו לעבור בה. מיד לאחר שש. ע. עבר בפתח, ירו אנשי כוחות הביטחון ברגלו מתוך כלי-רכב שהיה במרחק של כמאה מטרים מהנערים. בעדות שמסר ב-11.2.21 תיאר מה קרה: התקדמתי לפתח בגדר, וקרוב המשפחה שלי היה מאחורי. ברגע שעברתי בפתח ירו עליי כדור שפגע בי ברגל שמאל. ברחתי כמה מטרים אחורה, ואז שמתי לב שאני מדמם מאוד. לא הייתי מסוגל להמשיך לרוץ ונפלתי על הקרקע. כמה חיילים ירדו מהרכב ורצו אליי אבל למזלי היו שם כמה פועלים ונהגים, שהרימו אותי מיד ופינו אותי במכונית פרטית למרפאה ביעבד. משם העבירו אותי באמבולנס לבית החולים הממשלתי בג׳נין. בבית החולים עשו לי צילומי רנטגן והתברר שהקליע נכנס ויצא דרך השוק השמאלית. ההורים שלי ובני משפחה הגיעו לבית החולים, ונשארתי שם כמה שעות כדי לקבל טיפול ואז השתחררתי הביתה. הרופאים לא רצו שאשאר בבית החולים כדי שלא אסתכן בהידבקות בקורונה.
