ביום שני, 7.12.20, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, נכנס כוח של שוטרי יס"מ ומג"ב למחנה הפליטים קלנדיה, שנמצא ברובו המוחלט בשטחי הרשות, מחוץ לתחומה המוניציפלי של ירושלים, ופנה לבית משפחת חמד, בו גרות עשר נפשות. חלק מהשוטרים התפרסו ברחובות הסמוכים, חלקם על גגות בתים בשכונה וכעשרה שוטרי יס"מ נכנסו, עם כלב, לבית המשפחה. השוטרים תקפו את נסראללה חמד - בן 15 – וכלאו את שאר בני המשפחה בחדרים נפרדים. לאחר מכן ערכו השוטרים חיפוש בבית, שבמהלכו שברו שתי דלתות וקרעו ריפוד של רהיטים. לאחר כחצי שעה עזבו השוטרים את המקום, כשהם לוקחים איתם שניים מבני המשפחה – האחים מוחמד, בן 28 ומועאז, בן 21.
במהלך שהותם של השוטרים בבית, ולאחר צאתם, תושבים מהמחנה השליכו לעברם אבנים וחפצים כבדים. מספר צלפים ירו אש חיה, כולל כדורי "טוטו", לעבר תושבים במחנה – מבלי להבחין בין אנשים שהשתתפו באירועים לעוברי אורח – ופצעו ארבעה אנשים: עלי חמד, בן 25, נפצע בבטנו כשהיה על גג בית המשפחה, לאחר ששוטרים עצרו את שני אחיו; אחמד רום, בן 29, נורה בחזהו כשעמד בצומת רחובות בסמוך לבית משפחת חמד; עלי עבד אל-קאדר, בן 16, נפצע בירכו בסמוך לבית סבתו, במרחק של כמאה מטרים מבית משפחת חמד; ומוחמד ח'ליל, בן 47, נפצע בשוק כשניסה לסייע לעבד אל-קאדר הפצוע. תושב נוסף נפגע מרסיסים. לפי פרסומים בתקשורת, שישה שוטרים נפגעו באורח קל.
החיפוש האלים שערכו השוטרים בבית משפחת חמד, שכלל תקיפה של אחד הבנים, שבירת דלתות, כליאה של הדיירים והרס רכוש, אינו ניתן להצדקה. כך גם הירי האינטנסיבי שביצעו השוטרים: לטענת המשטרה הם "חשו סכנה לחייהם, פתחו בירי והשתמשו באמצעים לפיזור הפרות סדר", ואולם הסבר זה אינו מתיישב עם נסיבות האירוע, כפי שהן עולות מתחקיר בצלם: שוטרים ממוגנים וחמושים ירו אש חיה בתוך שכונת מגורים צפופה, לעבר עוברי אורח ותושבים ופצעו חמישה אנשים. ירי כזה אף הוא אינו ניתן להצדקה.
גם הפעם, כמו במאות מקרים אחרים, איש לא ישלם מחיר על האלימות שהופעלה כלפי המשפחה או על הירי המופקר – לא מי שביצע את המעשים, וגם לא בעלי התפקידים השונים בשרשרת הפיקוד והייעוץ המשפטי, המאשרים פעולות כאלו שוב ושוב.
את העדויות גבה תחקירן בצלם איאד חדאד.
עולא חמד, אם המשפחה, בת 47, תיארה את כניסתם האלימה של השוטרים לביתה, את מעצרם של שניים מבניה ואת פציעתו של בן שלישי:
ביום שני, 7.12.20, בשעה 8:00 בבוקר, ישנתי עדיין. פתאום התעוררתי מצעקות של הבן שלי נסראללה מהחדר שלו: "אימא, אימא". קמתי מהמיטה מיד בבהלה ואז שמעתי שיש שוטרים בבית. התלבשתי מהר, הערתי את בעלי וניגשתי לחדר של הבן שלי. היו שם בערך עשרה שוטרים, כולם חמושים ובמדים שחורים ואפודי מגן, עם קסדות ומסכות שחורות, כך שבקושי אפשר היה לראות את העיניים שלהם. היה להם כלב ענק עם מחסום על הפה שהמראה שלו היה מפחיד ומחריד.
כמה מהם ריתקו את הבן שלי לרצפה. נסראללה המסכן בכה וצעק לעזרה. הוא אמר לי: "אימא, הם מרביצים לי, אימא, אימא". חשבתי שאני משתגעת. מה פתאום ארבעה אנשים חמושים מתנפלים ככה על ילד? צעקתי עליהם: "חראם מה שאתם עושים, מה הוא בכלל עשה, זה ילד". ניסיתי לחלץ אותו מהידיים שלהם אבל הם דחפו אותי והרחיקו אותי באיומי נשק. רק אחרי שהתחננתי הם הסכימו לשחרר אותו.
בינתיים שוטרים אחרים עצרו שניים מהילדים הגדולים שלי, ואז הם הכריחו אותי, את בעלי, את הבנות שלי ואת חמותי להיכנס לאחד החדרים. דרך חריץ בדלת ראיתי את השוטרים הורסים שתי דלתות של חדרים ושמעתי אותם זורקים חלק מהרהיטים על הרצפה. אחרי שהם עזבו התברר לי שהם קרעו את הריפוד של תשעה מושבים בריהוט של הסלון.
אחרי עשרים דקות בערך הם יצאו מהבית ולקחו איתם את שני הבנים שלי מוחמד ומועאז, כשהידיים שלהם אזוקות לאחור. ניסיתי לצאת מהחדר כדי למנוע מהם לעצור אותם וצעקתי עליהם: "חראם, לאן אתם לוקחים אותם? מה הם עשו?". אבל השוטר שהיה ליד הדלת דחף אותי פנימה ומנע ממני לצאת.
אחרי שהם עזבו רצתי אחרי השוטרים עד לדלת של הבניין, אבל חזרתי כי חלק מהשוטרים ירו אש חיה לעבר מיידי אבנים בחוץ. כשעליתי בחזרה במדרגות ראיתי את בני עלי, בן 25, מכופף, עם יד על הבטן. הוא אמר: "נפגעתי, נפגעתי בבטן". הרמתי את היד שלו כדי לראות את מקום הפגיעה. היה לו דימום קל. אחר-כך הבנתי ממנו שהוא עלה לגג כדי לראות לאן השוטרים לוקחים את האחים שלו ואז נפגע מכדור שירה אחד השוטרים. הוצאנו את עלי למכונית של בעלי שחנתה בחצר סמוכה, בזמן שהשוטרים עדיין התעמתו עם מיידי אבנים שהיו במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו.
הסענו אותו למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין" ברמאללה. תוך פחות מעשר דקות הגענו לבית החולים, ואחרי בדיקה בחדר מיון הכניסו אותו לניתוח שארך יותר משלוש שעות. לפי הרופאים, הפציעה שלו הייתה מסוכנת. הכדור גרם נזק לבטן והם הוציאו חלק מהמעיים. הרופאים ניסו להרגיע אותנו ואמרו שאנחנו לא צריכים לחשוש לחייו. הוא השתחרר הביתה ועכשיו הוא מחלים בבית בבית אבל הוא לא חזר עדיין לעבודה שלו, שעזרה לנו לכסות חלק מהוצאות המחיה שלנו.
אחמד רום, נהג מונית שירות תושב רמאללה בן 29, הגיע למחנה הפליטים בשעה 8:30, חנה את רכבו והתקדם ברגל כדי לפגוש חבר. בזמן שעמד בצומת רחובות סמוך לבית משפחת חמד הוא נורה בכדור "טוטו" בחזהו.
בעדותו סיפר רום:
תמונה
אחמד רום עם תפרים בבטנו לאחר שנותח. צילום: איאד חדאד, בצלם, 15 בדצמבר 2020
החניתי את הרכב שלי והתקדמתי בזהירות ברגל במחנה, כדי לפגוש את החבר שלי. קרוב לבית משפחת חמד היו עימותים בין צעירים בודדים שהשליכו אבנים מהסמטה, מאחורי הפינות של בתים ומגגות בתים, ושוטרים שירו לעברם אש חיה וכדורי "גומי". מהמקום שבו עמדתי ראיתי שניים או שלושה שוטרי מג"ב ליד הבית של משפחת חמד, והיו עוד בערך עשרה אנשים שעמדו וצפו ממרחק של כמה עשרות מטרים. פתאום הרגשתי כמו עקיצה בצד שמאל של החזה. לא שמעתי יריה, רק הרגשתי את הפגיעה של הכדור ואז התחלתי לדמם והרגשתי בחילה.
כמה צעירים שהיו קרובים אליי הרימו אותי, סחבו אותי 40-30 מטרים והכניסו אותי למכונית פרטית שלקח אותי מיד למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין" ברמאללה. בחדר המיון היו כבר שלושה או ארבעה פצועים מהמחנה מאותו יום. הכניסו אותי לניתוח שנמשך שעתיים בערך ואחרי הניתוח העבירו אותי למחלקה הכירורגית להמשך טיפול. נראה שהכדור שפגע בי נורה מלמעלה למטה, והוא יצא ממותן שמאל. השתחררתי אחרי חמישה ימים, בשבת בערב. עכשיו אני לא עובד כי אני לא מסוגל ללכת. העבודה שלי פירנסה את המשפחה שלי, בת שבע נפשות. עדיין לא ברור מה יהיו ההשלכות של הפגיעה ולכן אני מודאג מאוד לגבי העתיד.
עלי עבד אל-קאדר, תושב המחנה, בן 16 ותלמיד כיתה יא', חזר למחנה בסביבות השעה 8:30 בבוקר לאחר שהגיע לבית ספרו וגילה שהלימודים בכתתו התבטלו בשל הקורונה. כשהיה בקרבת המאפייה של משפחת ח'ליל, ירה צלף בירכו. מיד לאחר פציעתו יצא אליו אחד מעובדי המאפייה, מוחמד ח'ליל, בן 47, וניסה לעזור לו להתרחק מהמקום, אך גם הוא נורה על-ידי צלף, שפגע בו בשוק.
תמונה
עלי עבד אל-קאדר לאחר שחרורו מבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 15.12.20
בעדותו סיפר עבד אל-קאדר:
בשעה 8:30 בבוקר, כשהייתי קרוב לבית של סבתא שלי ולמאפייה, הרגשתי דקירה חזקה מאוד בירך. הבנתי שנפגעתי באמצע ירך ימין. פחדתי מאוד, ירד לי הרבה דם והתחלתי לצעוק: ״נפגעתי, נפגעתי״. לא שמעתי את הירייה ולא ראיתי את השוטר שפגע בי אבל לדעתי זה היה אחד השוטרים שהיו על הקרקע, מול בית משפחת חמד, במרחק של בערך שמונים מטרים ממני.
ניסיתי לברוח אחורה לכיוון המאפייה כדי לבקש עזרה, אבל אחרי כמה צעדים נפלתי על הקרקע ולא יכולתי להזיז את הרגל שלי. מוחמד ח'ליל התקדם לכיוון שלי מהמאפייה שלו, שנמצאת במרחק של בערך עשרה מטרים מהמקום שבו נפגעתי. הוא הרים אותי כדי לעזור לי ואז פתאום גם הוא נפגע מקליע ברגל. גם הפעם לא שמעתי את הירייה. כמה בחורים ופרמדיק שהיו קרובים אלינו עזרו לנו להיכנס למכונית פרטית. הפרמדיק, שנסע איתנו, ליפף בדרך חתיכת בד סביב הפצע שלי כדי לעצור את הדימום.
מוחמד ח'ליל תיאר גם הוא בעדותו את מה שאירע:
תמונה
מוחמד ח'ליל בבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.12.20
בזמן שהשוטרים היו בדרך החוצה מהמחנה, הסתכלתי מתוך המאפייה ושמעתי ירי של אש חיה ו"טוטו". ראיתי את עלי עבד אל-קאדר רץ ומדדה על רגל אחת לכיוון שלי. הוא היה פצוע בירך וירד לו דם. יצאתי מיד מהמאפייה כדי לעזור לו. התקדמתי כמה מטרים, הגעתי אליו ותמכתי בו. באותו זמן היה שוטר ליד בית משפחת חמד, במרחק של בערך שמונים מטרים ממני. בזמן שהחזקתי את הנער הפצוע נפצעתי מכדור "טוטו" ברגל שמאל, מתחת לברך. אני חושב שזה השוטר שירה בי. לא נפלתי, והמשכתי לנסות לעזור לפצוע, אבל לא הצלחתי להחזיק אותו. פרמדיק מהשכונה הגיע אלינו ועזר לי להרים את עלי. הצלחנו להתרחק מטווח הירי של השוטרים והסתתרנו בפינה עד שמכונית פרטית לקחה אותנו למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין". כשהגענו לשם הכניסו אותנו מיד לחדר מיון. נתנו לי אינפוזיה, חיטאו את הפצע וחבשו אותו. בערב נתחו אותי כדי לשקם את הגידים והעצבים שנפגעו מהירי. השתחררתי אחרי שישה ימים.
בבית החולים התברר שעורק הירך של עלי עבד אל-קאדר נקטע וכי הוא סובל מקרעים בשרירים ומפגיעה בעצבי הירך. הוא נותח ברגלו ושוחרר אחרי שישה ימים, אך ייתכן שהוא יזדקק לניתוחים נוספים לשחזור העצבים והגידים.
בעדותו המשיך וסיפר:
עכשיו אני מרותק למיטה ולא יכול לזוז בלי עזרה. מנהל בית הספר אמר שיתחשבו במצב שלי ויארגנו לי לימודים מרחוק, אחרי שאחלים. עבדתי כעוזר במסעדה של דודה שלי אבל עכשיו אני לא יכול לעבוד. אבא שלי נפטר לפני תשע שנים ואני הבן הבכור והיחיד שמסוגל לעבוד ולעזור למשפחה. אנחנו ארבע נפשות במשפחה ונעזרים בקרובי משפחה ובתמיכה מארגונים סוציאליים. אני לא יודע איך נסתדר ועד מתי נוכל להמשיך ככה.
במהלך ימי הלחימה ברצועת עזה קיימו תושבי הכפרים בילעין וכפר ניעמה כמה הפגנות במחאה על המתרחש ברצועה, על אלימות כוחות הביטחון במסגד אל-אקצה ועל הפינויים המתוכננים בשכונת א-שיח' ג'ראח במזרח ירושלים. בשתי ההפגנות הראשונות, ב-10.5.21 וב-15.5.21, חיילים שעמדו מצדה השני של חומת ההפרדה שממערב לכפר ירו אש חיה לעבר המפגינים מיד עם הגיעם לחומה ופיזרו את ההפגנה כבר בראשיתה. בהפגנה שנערכה ב-15.5.21 השתמשו החיילים גם בכדורי מתכת מצופי גומי וברימוני גז מדמיע ופצעו נער בן 14 מירי חי ברגלו. ביום שלישי, 18.5.21, התקיימה ההפגנה השלישית. בסביבות השעה 16:00, כחצי שעה לפני שהשיירה יצאה ממרכז הכפר, הגיעה קבוצה של כ-20-15 מתושבי הכפרים, רובם ילדים ונערים, לאזור הסמוך לחומת ההפרדה. חלק מהם הביאו עמם צמיגים כדי להבעירם במהלך ההפגנה ואחרים יידו אבנים באמצעות קלע לעבר שני חיילים שעמדו על גבעה מצידה השני של החומה, במרחק של כ-150-100 מטרים מהם. אחד החיילים ירה רימוני גז מדמיע לעבר הנערים ואש חיה באוויר. במרחק של כ-150 מטרים מצפון לשני החיילים עמדו כמה קצינים ליד ג'יפ צבאי. נוסף על כך, מול האזור שבו עמדו המפגינים, במרחק של כעשרים-שלושים מטרים מעברה השני של חומת ההפרדה, ניצב אוהל שבו הסתתרו שני חיילים. בסביבות השעה 17:00, כשראשוני המפגינים ממרכז הכפר הגיעו לאזור, הגיחו שני החיילים מהאוהל בפתאומיות ופתחו מיד באש לעבר קבוצה של ארבעה מפגינים שהיו במרחק של כארבעים מטרים מהם. חלק מהמפגינים השתטחו על הקרקע ואחרים הסתתרו מאחורי עצים. כמה שניות לאחר מכן קמו המפגינים כדי ליידות אבנים לעבר החיילים שיצאו מהאוהל, ואז ירה עליהם אחד החיילים ופגע בחלקו האחורי של ראשו של איסלאם דאר נאסר, בן 16, שהיה רעול פנים. כמה מפגינים ניסו לפנות את דאר נאסר אולם החיילים המשיכו לירות לעברם והוא פונה רק לאחר כמה דקות, לאמבולנס שעמד במרחק של כמאה מטרים מהמקום. דאר נאסר נלקח לבית חולים ברמאללה, שם ביצעו בו הרופאים החייאה והעבירו אותו לחדר ניתוח, אולם כעבור כשעה וחצי נקבע מותו. הירי החי בוצע מבלי שנשקפה סכנה כלשהי מהמפגינים. החיילים שהציב הצבא במארב, מעברה השני של חומת ההפרדה, ירו ממנו לעבר תושבים שיידו אבנים ממרחק רב לעבר חיילים אחרים, מבלי לסכן אותם. לאחר שנחשפו ירו אותם חיילים באיסלאם דאר נאסר, נער בן 16, ממרחק של כארבעים מטרים, בזמן שיידה אבנים לעברם ולא סיכן את חייו של מי מהם. הצבת חיילים במארב – במרחק של כמה עשרות מטרים מצידה השני של גדר ההפרדה – ושימוש בירי חי וקטלני נגד מיידי אבנים אינם דרך פעולה לגיטימית. גם הירי הקטלני בראשו של דאר נאסר אינו חוקי שהרי ירי אש חיה מותר רק במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים ממשית ומיידית וכאשר אמצעים אחרים להסרתה לא הועילו. הירי במקרה הנוכחי הוא רק ביטוי נוסף למדיניות הפתיחה באש של הצבא בשטחים, במסגרתה כל איום, אמיתי או מדומיין, יכול להיענות באש חיה וקטלנית. לפי פרסומים בכלי התקשורת נפתחה חקירת מצ"ח, אולם כפי שלמד בצלם מניסיונו ארוך השנים, אחריתה של זו – להיגרר ולהיסגר, מטרתה – טיוח ההרג, ותוצאתה – המשך הירי הקטלני לעבר פלסטינים. א. י., תושב בילעין בן 19, הגיע לאזור ההפגנה בסביבות השעה 16:30. בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד תיאר מה אירע אחר כך: ישבתי עם קבוצה של בערך 15 נערים וחיכינו למפגינים. בשעה 17:00 בערך המפגינים הראשונים התחילו להגיע לאזור שמעלינו ואז התקרבנו לגדר. ראיתי שם את איסלאם דאר נאסר עם קבוצת ילדים ונערים, אבל לא זיהיתי אותו כי הראש שלו היה מכוסה בחולצה. הם יידו אבנים בידיים ובעזרת קלע לעבר חיילים שעמדו על הגבעה, אבל אף אחת מהאבנים לא הגיעה אליהם כי הם היו במרחק של 150-100 מטרים. ראיתי גם אוהל מתחת לעץ גדול, מהצד השני של הגדר, במרחק של בערך שלושים מטר מדרום לילדים. באוהל הזה יש בדרך כלל חיילים שמפזרים מפגינים, אבל הוא היה סגור ולא היה נראה שיש בו חיילים. אחרי בערך 15 דקות הייתי עם איסלאם ועוד שני צעירים במרחק של 20-15 מטרים מהגדר. אחד החיילים שעל הגבעה הקרובה הזיז את הרובה שלו מצד לצד. פתאום שמעתי את ס., אחד הצעירים שהיה איתי, צועק "מארב! מארב! מהאוהל!". הוא בקושי גמר לדבר ומיד נורו כמה כדורים ברצף על ידי שניים-שלושה חיילים שיצאו פתאום מהאוהל. חלק מאיתנו התחבאו מאחורי העצים ואחרים השתטחו על האדמה. איסלאם וס. היו במרחק של חמישה מטרים ממני, לכיוון האוהל. החיילים היו במקום נמוך מאתנו, אז הם לא יכלו לפגוע במי ששכב על הקרקע. אחרי הצרור הראשון הירי נפסק לכמה שניות. איסלאם והאחרים חשבו, כנראה, שהחיילים חזרו לאוהל והתרוממו. פתאום החיילים שליד האוהל ירו כדור שפגע בראש של איסלאם מאחור. הוא נפל מיד, לא השמיע שום קול ולא זז. ס.ס., תושב בילעין בן 23, סיפר בעדות שמסר ב-26.5.21 לתחקירן בצלם איאד חדאד מה קרה באותו אחר צהריים: כשאיסלאם נהרג הייתי על ידו. היינו ארבעה צעירים. עמדנו במרחק של עשרים מטרים בערך מהגדר. בשעה 17:15 ראיתי שני חיילים יוצאים מהאוהל שמעבר לגדר. התחלתי לצעוק "מארב! מארב!" כדי להזהיר את האחרים, שיספיקו לברוח. החיילים ירו שניים-שלושה כדורים ומיד כולנו השתטחנו על האדמה או התחבאנו מאחורי עצים. אחר כך קמנו כדי ליידות אבנים על החיילים ואז אחד החיילים ירה עוד שתי יריות רצופות. ברגע ההוא איסלאם היה בטווח הירי שלהם, אבל הוא לא ראה אותם. הוא נפגע בראש מאחור, ונפל בלי להשמיע קול. שמעתי אותו רק לוקח נשימה עמוקה אחת ואחר כך הגוף שלו נהיה רפוי. השתטחתי שוב על האדמה וזחלתי אליו כדי להרים אותו ולקחת אותו לאמבולנס, אבל החיילים שוב ירו, וגם החייל על הגבעה ירה לעברנו ולעבר מפגינים כדי למנוע מהם להתקדם. הכדורים שלו פגעו בסלעים שלידנו. אחרי כמה דקות הירי נפסק והצלחתי לגשת ולהרים את איסלאם. נשאתי אותו על הידיים כי הוא לא שקל הרבה. הייתי על סף התמוטטות עצבים, ואחרי כמה צעדים בחורים אחרים לקחו אותו ממני. לא המשכתי איתם, כי הרגליים שלי התכווצו מרוב פחד ובלבול. הם לקחו את איסלאם לאמבולנס ואני נפלתי על הארץ ופרצתי בבכי. כמה בחורים המשיכו להתעמת עם החיילים והחיילים המשיכו לירות לסירוגין, רק אש חיה. אמו של איסלאם, ג'נאת דאר נאסר, בת 36, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד: בלילה שלפני תהלוכת המחאה, איסלאם שאל אותי אם אני אשתתף. לא רציתי לאכזב אותו ועניתי שבטח שנבוא. הוא אוהב להשתתף בתהלוכות האלה, כי הוא נפגש עם חברים והם מעבירים את הזמן ביחד. באותו לילה איסלאם בילה אתנו עד שעה מאוחרת ולמחרת התעורר מאוחר, בשעה 10:00 בבוקר. הוא בא למטבח ועזר לי להכין ארוחת בוקר. הוא אהב לבשל ובמיוחד להכין צ'יפס שהוא והאחים הקטנים שלו אוהבים. אחד החלומות שלו היה להפוך לשף מפורסם. הוא תמיד ביקש ממני לקרוא לו שף איסלאם. שמחתי על זה וזה הצחיק אותי מאוד כי תמיד נערים בגילו רוצים להיות דברים סטנדרטיים כמו רופא, מהנדס, רוקח, רואה חשבון. נדיר לשמוע על מישהו כמוהו שחולם להיות שף מיומן. אחרי ארוחת הבוקר הוא רצה לעזור לי לנקות ולסדר אבל סירבתי וביקשתי שילך להתכונן לבחינות סוף השנה. איסלאם לחץ עליי לצאת מוקדם לתהלוכה, ובסוף הוא יצא מהבית בשעה 14:30. אחרי הצהריים, בסביבות השעה 17:00, בזמן שאני והילדים התכוננו לצאת לתהלוכה, הגיעה אשתו של אחי ראני. ראני סובל משיתוק חלקי מאז שנפצע בידי הצבא בהפגנה ב-2000. היא הייתה מבולבלת ומודאגת וביקשה שאעזור לה להכין את כיסא הגלגלים והמכונית שלו כי הוא רוצה להגיע מהר לרמאללה. חשדתי שמשהו לא בסדר ולחצתי עליה כדי לדעת מה קרה בדיוק. הייתה לי הרגשה שמשהו רע קרה לאיסלאם או למישהו אחר במשפחה. אבל היא לא הסכימה לומר לי. בזמן שהכנו את הכיסא הגיע אחייני מחמוד, בן 12. הוא בכה ואמר שאיסלאם נפגע בראש ושפינו אותו לבית חולים ברמאללה. הייתי בהלם. התחלתי לצעוק ולבכות: "בני איסלאם, חביבי, מה קרה לך, איפה אתה, אלוהים ישמור אותך יא בני, אלוהים, רחמנות, אין לי דבר חוץ ממנו בעולם". ג'נאת נסעה לבית החולים עם קרוב משפחתה, שם המתינה לבשורות על מצבו של בנה שהיה בחדר ניתוח. בעדותה המשיכה וסיפרה: בסביבות השעה 19:00-18:30 העבירו את איסלאם לטיפול נמרץ. בזמן שחיכיתי למידע מרגיע על מצבו, הודיעו לי שהוא נפל שהיד. התמוטטתי, הרגשתי שאני מתעלפת. המשפחה והרופאים נתנו לי חומרי הרגעה ולאט לאט התעשתי. נפרדתי מבני בתא הקירור. הוא נראה כאילו הוא מחייך אליי כרגיל ואומר לי: "אל תיקחי ללב אימא, אל תבכי, אני אוהב אותך מאוד, תשמרי על האחים שלי ותטפלי בהם". התפללתי שהוא יזכה לרחמי שמים ולמחילה. אנחנו משפחה קטנה והמצב הכלכלי שלנו קשה, אבל חלמנו לגדל את הילדים שלנו, לתת להם חינוך טוב ולאפשר את כל מה שלא התאפשר לנו. רצינו שיילמדו במוסדות טובים, כדי להבטיח להם עתיד טוב וחיים פחות אומללים ומתישים. בני איסלאם נפל שהיד לפני שהספיק להגשים את החלומות שלו. קיווינו לראות אותו גדל, לומד, מגשים את השאיפות שלו להפוך לשף ועוזר לאבא שלו בפרנסת המשפחה. אני מרגישה שכבר אין טעם בחיים שלי. אני מרגישה בודדה בעולם הזה, בלי תקווה, בלי שאיפות ובלי עתיד. עזבתי את העבודה שלי ואני יושבת בבית, בלי כוחות. אני מוצאת לי פינה להתבודד בה ולבכות. המצב של אבא של איסאלם ושל האחים שלו לא טוב יותר. כולם שרויים באבל כבד. מאז המקרה אני מתקשה לישון. אני עוברת בין החדרים ונוגעת במיטה שלו, בארון ובכל דבר שהוא השאיר אחריו, בגדים, משחקים, ספרים ודברים שהוא קנה לעצמו. עם כל דבר שאני נוגעת בו אני נזכרת בכל רגע מאושר שהעברנו יחד, בחיוכים המתוקים שלו, בצחוק שלו ובדברים היפים שאמר. עדכון: ב-19.11.21 פורסם בכלי התקשורת כי התיק עודנו בחקירה. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה.
מאז תחילת מאי 2020 תיעד בצלם חמישה אירועים בהם חיילים ארבו לפלסטינים שניסו להיכנס לישראל, לצורכי פרנסה, דרך פרצות בגדר ההפרדה באזור הכפר פרעון שמדרום לטול כרם. בארבעה מקרים החיילים ירו בפועלים ופצעו חמישה מהם. במקרה הנוסף החיילים היכו נער בן 15, עד שזרועו נשברה והוא סבל מדימום פנימי בבטנו. במרבית המקרים, לאחר הירי טיפלו החיילים בפצועים שנותרו במקום, ואמבולנס ישראלי שהגיע לגדר פינה את הפצועים למחסום אל-כפריאת הסמוך, שם חיילים צילמו את הפצועים ואת תעודות הזהות שלהם והם פונו באמבולנס של הסהר האדום לבית חולים בטול כרם. בכל יום נכנסים לישראל אלפי פלסטינים לצורך עבודה, ללא היתר, בהעדר כל ברירה אחרת: השגת היתרים כרוכה עבור רבים במכשולים בלתי עבירים שמציבה מדיניותה של ישראל, שמונעת במקביל פיתוח של כלכלה פלסטינית עצמאית. מאז התפרצות מגפת הקורונה הטילה ישראל הגבלות נוספות על כניסת פועלים לישראל, בין השאר באמצעות צמצום מספר ההיתרים שהיא מנפיקה ודרישה כי הנכנסים ישהו בישראל פרק זמן ממושך מבלי לשוב לביתם. ישראל מודעת היטב למציאות זו והיא אף מרוויחה ממנה בשל קיומו של כוח עבודה זול ומוחלש. הפגיעה בפלסטינים המנסים לחצות את הגדר אינה פרקטיקה חדשה או ייחודית לפרעון – כפי שבצלם תיעד ופרסם בעבר. בחודשים אוקטובר-דצמבר 2019 לבדם חיילים באותו מחוז ירו ירי חי ברגליהם של לפחות 17 פלסטינים שביקשו להיכנס לישראל דרך פרצות בגדר, וכדור מתכת מצופה גומי ברגליו של פלסטיני נוסף. אין כל דרך להצדיק את הכאתו של קטין או את הירי ברגליהם של פועלים שלא סיכנו איש. מעשים אלה נעשו ממארב – בידיעה שפלסטינים יעברו בפרצות שמיקומן ידוע היטב לצבא ובהמתנה לרגע שבו ניתן יהיה לפגוע בהם. חשוב להדגיש: הבחירה בהתנהלות זו אינה יוזמה מקומית של חיילים בודדים אלא יישום מדיניות שמתופעלת היטב. בהתחשב בכך, מובן גם שאיש לא יידרש לתת את הדין על המעשים המתוארים כאן – לא מי שביצעו אותם ולא מי שאישרו את ביצועם. תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי גבה עדויות מעובדים תושבי האזור, שחלקם נפצעו מירי החיילים. חיילים הכו קשות נער בן 15, שברו את זרועו וגרמו לדימום פנימי בבטנו, 7.5.20 ביום חמישי,ה-7.5.20, בסביבות השעה 6:30, תכננו שני בני דודים תושבי הכפר פרעון, א.י., בן 15, ול.פ., בן 18, להיכנס לישראל דרך פרצה בגדר התיל שבאזור הכפר פרעון בכדי לחפש עבודה זמנית בישראל. כשעמדו ותצפתו על המקום, בצדה המזרחי של הגדר, הגיע למקום ג'יפ ועצר על כביש הביטחון, במרחק של כ-15 מטר מהם. מהג'יפ ירדו שלושה חיילים שצעקו לצעירים לעצור וירו כמה יריות באוויר. ל.פ. הצליח לברוח לכיוון בתי הכפר אולם א.י. נפל ארצה. שלושת החיילים רצו אליו, ואז בעט בו אחד מהם וחייל שני היכה אותו עם קת הרובה. א.י. איבד את הכרתו למספר דקות והחיילים נעמדו סביבו. בשלב הזה התאספו מספר תושבים שראו את מה שאירע, התקרבו אל א.י. והכניסו אותו למכוניתו של אחד התושבים, מבלי שהחיילים יביעו התנגדות כלשהי. התושב הסיע אותו לבית משפחתו ומשם לבית החולים ת'אבת ת'אבת שבטול-כרם, ביחד עם שניים מבני משפחתו. בבדיקות וצילומי רנטגן שעבר א.י. בבית החולים אובחנו דימום פנימי בבטן ושבר בזרועו הימנית. הוא אושפז במחלקת טיפול נמרץ עד ל-12.5.20, אז הועבר למחלקת כירורגית ילדים, משם שוחרר לביתו ב-14.5.2020. כך תיאר א.י. את תקיפתו בידי החיילים בעדות שמסר לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-9.5.20: ב-7.5.20 בן דוד שלי ואני רצינו לעבור את הגדר כדי למצוא עבודה זמנית בישראל, לאותו יום, כדי שיהיה לנו כסף לקנות בגדים לחג. הגענו לגדר ההפרדה בסביבות השעה 6:30 בבוקר, ועצרנו כמה מטרים לפניה. פתאום הופיע ג'יפ צבאי וירדו ממנו שלושה חיילים. הם התחילו לירות ולצעוק עלינו לעצור. פחדתי מאוד, במיוחד כשראיתי שהחיילים רודפים אחרינו. נבהלתי מאוד. אני ובן דוד שלי התחלנו לרוץ מזרחה, לכיוון הבתים של הכפר, אבל אחרי שלושה או ארבע צעדים מעדתי על אבן ונפלתי על הבטן. כאב לי מאוד. התחלתי לצעוק ולא יכולתי לזוז ולנשום. בינתיים, הבן דוד שלי התרחק והצליח לברוח. החיילים הגיעו אליי ובזמן ששכבתי על הבטן אחד מהם בעט לי בגב והשני הכה אותי בכתף ימין עם הרובה שלו. מרוב כאבים מהנפילה והמכות כבר לא ידעתי מה קורה איתי ואיבדתי את ההכרה. התושב שהגיע לאזור במכוניתו ופינה את א.י. תאר את מה שראה: ראיתי ג'יפ צבאי שנסע מהר ועצר מול אחת הפרצות בגדר. שלושה חיילים ירדו ממנו. הם צעקו על שני צעירים, הורו להם לעצור וירו אש חיה באוויר. באותו זמן הייתי במרחק של 40-30 מטרים מהפרצה בגדר. ראיתי את שני הצעירים רצים. אחד מהם הצליח לברוח והשני ניסה לברוח ונפל על הקרקע בגלל אבנים. ראיתי את החיילים מגיעים לבחור שנפל. בינתיים יצאתי מהאוטו כדי לראות מה קורה. מאוחר יותר נודע לי שלצעיר שנפל קוראים א.י. התחלתי להתקדם אל הצעיר ששכב על הקרקע, שהיה מוקף בחיילים. יחד איתי באו כמה צעירים. הרמנו את א.י. ועזרנו לו להגיע עד למכונית שלי. החיילים לא התנגדו. הסעתי את א.י. לבית שלו והוא צעק ובכה מכאבים כל הדרך. כשהגענו לשם אמא שלו ואחיו נכנסו למכונית והסעתי אותם לבית החולים ת'אבת ת'אבת בטול כרם, ואז חזרתי הביתה. לא רק תקיפה, גם ירי חי: חיילים שארבו ליד פרצה בגדר ירו ברגלו של ע. ח., 3.5.20 ביום ראשון, 3.5.20, בסביבות השעה 6:45, הגיעו ו.ח., בן 55 ושני בניו הבגירים, תושבי הכפר ד'ינאבה שבמחוז טול-כרם, לשער חקלאי ממערב לכפר פרעון. השלושה מחזיקים בהיתרי כניסה חקלאיים לאדמותיהם שמעבר לגדר ההפרדה והשער היה אמור להיפתח בשעה 7:00, אלא שהחיילים לא הגיעו. בשעה 7:30 התייאשו השלושה והחליטו, יחד עם אנשים נוספים שהמתינו במקום, לנסות לעבור בפרצה סמוכה בגדר. מיד לאחר שעברו בפרצה ירו חיילים ממארב, ללא אזהרה, ירי חי באחד הבנים, ע. ח., בן 31, ופצעו אותו ברגל שמאל. הוא פונה באמבולנס ישראלי למחסום אל-כפריאת הקרוב, ומשם נלקח באמבולנס של הסהר האדום לבית החולים ע"ש ת'אבת ת'אבת בטול-כרם. החיילים לא אפשרו לאביו ואחיו ללוותו והורו להם לעזוב את המקום. בעדות שמסר לתחקירן בצלם בטלפון ב-6.5.20 סיפר ע.ח., נשוי ואב לארבעה: חיכינו לחיילים שהיו אמורים להגיע לפתוח את השער בשעה 7:00 ובינתיים הגיעו עוד ארבעה אנשים. כשהחיילים לא הגיעו עד 7:30 החלטנו להיכנס לאזור התפר דרך אחת הפרצות בגדר שליד השער החקלאי. אני עברתי ראשון. הספקתי לעבור וללכת צעד או שניים ומיד ראיתי שני חיילים שהתחבאו בין עצי הזית ממערב לגדר, במרחק של 15-10 מטרים ממני. אחד מהם ירה ארבע או חמש יריות ואחד הכדורים פגע לי בכף רגל שמאל. נפלתי מיד על הקרקע. אחד החיילים צעק עלינו לעצור וכולם עצרו ולא זזו. שני החיילים התקרבו אלי ואחד מהם התחיל להגיש לי עזרה ראשונה. תוך פחות משתי דקות הגיע אמבולנס ישראלי וקבלתי טיפול במקום. אחר כך האמבולנס פינה אותי למחסום אל-כפריאת, שם החיילים צילמו אותי ואת תעודת הזהות שלי, ואמבולנס פלסטיני שחיכה שם לקח אותי לבית חולים בטול כרם. בבית החולים בדקו וצילמו אותי, והוציאו את הקליע שחדר לרגל שמאל. אחרי שלושה ימים שוחררתי הביתה עם גבס על הרגל. חיילים שארבו ליד פרצה בגדר ירו ברגלו של א. ע., 7.5.20 ביום חמישי, 7.5.20, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הגיע א.ע., קבלן בניין בן 39, תושב מחנה הפליטים טול-כרם, נשוי ואב לארבעה, לשער החקלאי שליד פרעון. א.ע. החזיק בהיתר כניסה, אך ההיתר חייב אותו להישאר בישראל במהלך כל חודש הרמדאן, ולפיכך החליט שלא להשתמש בו ולהיכנס דרך אחת הפרצות בגדר שלידן המתינו כמה עשרות פלסטינים. אחרי שעבר בפרצה ירו בו חיילים ממארב, מבלי לתת לו אזהרה אפקטיבית, ופצעו אותו ברגל ימין. א.ע. פונה באמבולנס ישראלי למחסום אל-כפריאת, שם צילמו החיילים אותו ואת תעודות הזהות שלו. משם הוא נלקח באמבולנס של הסהר האדום לבית החולים ע"ש ת'אבת ת'אבת בטול-כרם. בעדות שמסר א.ע. ב-9.5.20 הוא תיאר את מה שאירע: התקדמתי אל אחת הפרצות בגדר, וראיתי עשרות פועלים שחיכו לעבור בפרצות. עברתי את התלתלית ואת הגדר והלכתי עוד כמה צעדים עד שהגעתי לכביש הביטחון. פתאום הופיעו שני חיילים שיצאו מבין עצי הזית. הם ירו כדור אחד באוויר וכדור אחד שפגע ברגל ימין שלי, מתחת לברך. הרגשתי כאב חזק ונפלתי על הקרקע. לא שמעתי שום קריאות אזהרה של החיילים. שני החיילים, שאחד מהם היה רעול פנים, נגשו אלי ואז הגיעו עוד חיילים. אחד מהם אמר בעברית לחייל אחר לאזוק לי את הידיים. הצגתי להם את ההיתר החדש שלי, והם לא אזקו לי את הידיים. אחד מהם ניסה לעצור את הדימום מהרגל שלי. חייל אחר הזמין אמבולנס שהגיע תוך דקה או שתיים. קיבלתי עזרה ראשונה, ואחרי 15-10 דקות פינו אותי באמבולנס למחסום אל-כפריאת, שם החיילים צילמו אותי ואת תעודת הזהות שלי ואז אמבולנס פלסטיני שחיכה לי פינה אותי לבית חולים בטול-כרם. בבית החולים עברתי בדיקות וגיבסו לי את הרגל מהירך עד כף הרגל. אחרי שלוש שעות העבירו אותי לבקשתי לבית חולים פרטי בטול כרם ומשם השתחררתי בערב עם הוראה לנוח ולא לדרוך על הרגל. חיילים שארבו ליד פרצה בגדר ירו ברגליהם של ס.ס. וח.ק., 10.5.20 ביום ראשון, 10.5.20, בסביבות השעה 7:00 בבוקר, הגיעו ס. ס., תושב טול-כרם בן 21, ודודו, ח. ק., תושב מחנה הפליטים אל-פארעה שמצפון-מזרח לשכם, בן 58, לאחת הפרצות שבגדר ועברו בה. כשהגיעו השניים לכביש הביטחון שבין הגדרות ירו בהם חיילים שהגיחו מבין עצי הזית שממערב לגדר ופצעו את שניהם ברגליהם. גם הפעם קיבלו השניים עזרה ראשונה מהחיילים, הועברו באמבולנס ישראלי למחסום אל-כפריאת, שם צולמו הם ותעודות הזהות שלהם, ופונו משם באמבולנס של הסהר האדום פינה לבית החולים ע"ש ת'אבת ת'אבת בטול-כרם. בעדות שמסר ב-20.5.20 סיפר ס.ס.: נכנסתי ראשון דרך אחת הפרצות והתקדמתי עד לאמצע כביש הביטחון. דוד שלי הלך אחרי. לא ראיתי חיילים באזור עד שפתאום ירו עלינו בערך ארבעה כדורים, בלי אזהרה מוקדמת או קריאות לעצור. נפגעתי בקרסול שמאל ובאזור הברך הימנית. לא ראיתי את החיילים שירו, אבל אחרי הירי שמעתי אותם ממרחק של 15-10 מטרים מאתנו. ניסיתי לברוח כמה מטרים עד שנפלתי. בערך שישה חיילים התאספו סביבי מיד ואחד מהם ניסה לעצור את הדימום עם חתיכות בד. דיממתי הרבה וכאב לי מאוד. לא יכולתי לעמוד. החיילים השכיבו את דוד שלי לידי וראיתי שגם הוא נפצע ברגל. תוך כמה דקות החיילים לקחו אותנו באלונקות לשער החקלאי של פרעון, שנמצא מאה מטרים משם, ותוך חמש דקות הגיע אמבולנס ישראלי והצוות נתן לנו טיפול ראשוני ופינה אותנו למחסום אל-כפריאת. החיילים צילמו אותנו ואת תעודות הזהות שלנו, ואמבולנס של הסהר האדום פינה אותנו לבית חולים בטול כרם. בבית החולים הרופאים בדקו אותי ועשו לי צילומי רנטגן וגילו שיש חורי כניסה ויציאה של הכדור ברגל שמאל ופציעה מתחת לברך ימין. דוד שלי נפגע מכדור שנכנס לרגל ימין מתחת לברך ונשאר בפנים. הייתי בבית החולים 6 שעות בערך ואז שחררו אותי הביתה עם תרופות להמשך טיפול במרפאה האורטופדית של בית החולים. כרגע אני לא עובד ונעזר בקביים כדי להסתובב בבית.
ביום חמישי, 20.2.20, בסביבות השעה 20:30, נסעו ארבעה נערים בני 15 תושבי דיר דבוואן שממזרח לרמאללה לכפר ביתין שממערב לו. ברכב נהג אחד הנערים, סייף א-דין עוואוודה, העובד במוסך סמוך. הנערים עברו במנהרה מתחת לכביש 60 ולאחר כ-200 מטרים הבחינו בג'יפ צבאי שהגיע מכיוון ביתין כשהוא נוסע מולם בנתיב שלהם, נגד כיוון התנועה. סייף א-דין ניסה לבצע סיבוב פרסה כדי לחמוק מהתנגשות, אולם לא הצליח להשלים אותו והתנגש בשורת סלעים שלצד הנתיב הנגדי (השמאלי), כשמכוניתו פונה לכיוון דיר דבוואן ואחוריה מופנים אל הג'יפ. באותו רגע ירדו מהג'יפ כמה חיילים והחלו מיד לירות, תחילה באוויר ואז על המכונית. מוחמד סרמה, שישב במושב האחורי, נפצע מהירי באחת משוקיו ובגבו. לאחר כמה שניות, הפסיקו החיילים את הירי וניגשו למכונית. הם פתחו את הדלתות והיכו את סייף א-דין ואת ד.ח. שישב מאחוריו ואז הוציאו אותם מהרכב והמשיכו להכותם. החיילים הוציאו מהרכב גם את סרמה הפצוע ולאחר כמה דקות הגיע למקום רכב צבאי אחר, שפינה אותו מהמקום. הנער הרביעי, מחמוד עוואוודה, שישב ליד סייף א-דין, נפצע באגן, ככל הנראה מרסיסים. החיילים הורו לו לצאת מהרכב והושיבו אותו בצד הכביש. בעדות שמסר סייף א-דין עוואוודה לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-22.2.20 הוא סיפר: אני וחברים שלי יצאנו לסיבוב עם האוטו מדיר דבוואן כדי לקנות דברים ולבלות זמן ביחד. עברנו את הגשר שבין דיר דובוואן וביתין וכשהיינו במרחק של 200-150 מטרים בערך ממנו ראיתי פתאום רכב צבאי מגיע מביתין. הוא היה במרחק של 30-20 מטרים מאיתנו ונסע לעברנו על המסלול שלי. הייתי מבולבל, ולכן עשיתי סיבוב פרסה על הנתיב השמאלי כדי להתחמק מהם, אבל בגלל שלא היה מספיק מקום בכביש התנגשתי בסלעים גדולים שהוצבו בצד הכביש כדי למנוע הדרדרות במורד. מיד אחרי שהתנגשנו הרכב הצבאי נעצר לרוחב הכביש וחסם אותו וחיילים ירדו ממנו. הם נעמדו במרחק של כמה מטרים מאחורי האוטו, קרוב מאוד אלינו, והתחילו לירות עלינו. הם ירו יותר מ-20 כדורים, חלק באוויר וחלק באוטו מאחור. זה נמשך כמה שניות. התכופפנו כי היינו מבוהלים מאוד. אמרתי לעצמי "זהו, ח'לאס. אנחנו מתים". חיבקתי את הראש שלי עם הידיים, בניסיון להגן על עצמי. מרגע שהתחיל הירי שמעתי את מוחמד, שישב במושב האחורי, צועק "אח, אח". מיד אחר כך הם פתחו את הדלתות והתחילו להרביץ לנו. חייל היכה אותי עם קת הרובה בכתף, משך אותי לכביש והמשיך להכות אותי עוד כמה פעמים על הראש, הפנים והגב. באותו זמן ראיתי שהם מרביצים גם לד., שישב מאחוריי. את מוחמד (סרמה) הם לא הכו, כנראה שהבינו מההתחלה שהוא פצוע. אחרי שהם השתלטו על כולנו והבינו שאנחנו לא חמושים, אלא בסך הכל ילדים, הם התחילו לחפש בתוך האוטו. אחרי כמה דקות הגיע רכב צבאי שפינה את מוחמד הפצוע, ואז הגיעו עוד רכבים צבאיים והתפרסו באזור. החיילים עיכבו את הנערים במשך כשעתיים, במהלכן הם נחקרו בטלפון ועל-ידי אנשים בלבוש אזרחי. החוקרים האשימו אותם, בין היתר, בניסיון דריסה ובהשלכת בקבוק תבערה. בעדות שמסר ב-22.2.20 סיפר מחמוד עוואוודה מה אירע אחר כך: החייל לא הצליח לגעת בי כי הסלע חסם את הדלת בצד שלי והיא לא נפתחה לגמרי. הוא הכריח אותי לצאת מהאוטו. ירדתי מבוהל, פחדתי שהם יהרגו אותנו. הרמתי ידיים למעלה, וכנראה שהוא שם לב שאני ילד קטן ולכן לא הרביץ לי. הוא רק הושיב אותי בצד. אחר כך ראיתי אותם מורידים את מוחמד (סרמה) שנאנק מכאבים. הם לקחו אותו הצידה, ואחרי כמה דקות הגיע רכב צבאי אחר והעלו אותו אליו. אחר כך הושיבו אותנו ליד הסלעים, בצד הדרך, במרחק של כמה מטרים אחד מהשני. בשלב הזה התחילו להגיע עוד חיילים. הם שאלו אותנו מדי פעם איך קוראים לנו, לאן נסענו ומאיפה הגענו. הם דיברו איתנו בעברית, ולפעמים בערבית עילגת. הם גם עשו חיפוש ברכב. אנחנו היינו בהלם. אף אחד מהחיילים לא שאל מה המצב שלנו. הם לא הגישו לנו עזרה ראשונה, ואפילו לא התעניינו אם נפצענו או לא. אחרי חצי שעה או שעה חקר את כל אחד מאתנו בטלפון מישהו שהזדהה כראש המודיעין בגדה. הוא שאל איך קוראים לנו, איפה אנחנו גרים, לאן נסענו ולמה. זה קרה שלוש פעמים. בערך שעה אחר-כך הגיעו שני אנשים בבגדים אזרחיים, אחד מהם רעול פנים. האיש עם הפנים הגלויות חקר אותנו בנפרד, על אותם דברים. היה לנו קר מאוד והיינו מבוהלים. הם לא הרשו לנו אפילו להתקשר להורים שלנו ולהסביר להם מה קרה, למרות שביקשנו. אחמד אבו סמבל, בעל המוסך שבו עובד סייף א-דין עוואוודה, עבר במקום במקרה וראה את המכונית ואת הנערים בצד הכביש. הוא עצר במרחק של כמאה מטרים מהג'יפ הצבאי והמתין כי חשש להתקרב. בסביבות השעה 23:00, לאחר שהתקרב למרחק של כמה עשרות מטרים וראה שמדובר במכונית מאותו סוג שבו נהג סייף א-דין, התקשר אליו אביו של סייף א-דין ושאל אם הוא יודע היכן נמצא בנו. בשלב זה הבין אבו סמבל שסייף נמצא במקום וניגש לחיילים. בעדות שמסר ב-22.2.20 סיפר אבו סמבל, בן 33 נשוי ואב לילד, תושב ביתין: ירדתי מהאוטו וניגשתי לחיילים כדי לבדוק אם העובד שלי שם. החיילים סימנו לי מרחוק לחזור, אבל הרמתי את החולצה שלי והרמתי את הידיים באוויר, כדי שהם לא יחשדו בי. אמרתי להם "הרכב הזה שלי, ואני רוצה לדבר עם המפקד". שני חיילים התקדמו עם הנשק מכוון אלי, והשלישי ניגש למפקד ודיבר איתו. המפקד שעמד בצד הכביש, ליד הרכב שהתנגש, הסכים לדבר איתי. התקדמתי אליו וראיתי שלושה נערים יושבים בצד הכביש במרחק של שני מטרים אחד מהשני ואת החיילים שומרים עליהם. ראיתי את סייף א-דין. כשעברתי לידו, שאלתי מה שלומו הוא ענה "היכו אותי", אבל לא יכולנו לדבר יותר מזה. הוא אמר לי שאחד הנערים שאני לא מכיר, מוחמד סרמה, נפצע. הצגתי את עצמי בפני המפקד, שהזדהה כקצין המודיעין של האזור, והסברתי לו שהרכב שלי וסייף א-דין עובד אצלי במוסך. אמרתי שסייף בטח נבהל מהרכב הצבאי, ניסה לברוח והתנגש בסלע. התרשמתי שהמפקד מבין אותי. ביקשתי ממנו שייתן לילדים לחזור לבתים שלהם. הוא אמר לי "בסדר. אבל אני רוצה לפגוש אותך ביום שני בבוקר, בעופר, בשעה 10:00". אחרי שקיבלתי את המפתחות של האוטו וסייף לקח אותו ונסע משם עם הילדים האחרים. נרגעתי, חזרתי לאוטו שלי ועזבתי את המקום. למחרת, בשעה 13:00, התקשרתי לסייף וביקשתי שיביא את האוטו. כשהוא הגיע הייתי בהלם, כי בלילה הקודם לא ראיתי אותו טוב. הפנים שלו היו נפוחות, עם חבורות כחולות על המצח ומסביב לעין שמאל. בדקתי גם את הרכב. ראיתי סימנים של ירי, 6-5 חורים של כדורים במושב האחורי מצד ימין. מי שיראה את זה לא יאמין שמי שישב שם נשאר בחיים. היו עוד כמה חורי ירי במכסה של תא המטען מאחור. מחמוד עוואוודה המשך וסיפר בעדותו: אחרי שבעל המוסך של סייף א-דין התערב ושחררו אותנו חזרנו הביתה. למחרת הלכתי למרפאה בכפר. הם אמרו שנפצעתי קל וחיטאו את הפצע. כשפגשתי את סייף א-דין היו לו פצעים קלים וחבורות על הפנים, ליד עין שמאל, במצח ובראש. ההורים של מוחמד אמרו לי שהמצב שלו עדיין קשה והוא מאושפז בבית חולים בישראל. מוחמד סרמה נותח בבית חולים "שערי צדק" בירושלים ובני משפחתו ביקרו אותו במקום. ב-12.3.20 הוא הועבר לבית חולים "אל-איסתישארי" ברמאללה, שם הוא עדיין מאושפז נכון ל-26.3.20. מיד לאחרי האירוע טען הצבא בכלי התקשורת כי החיילים, שהקימו מחסום באזור ביתין, ירו לעבר פלסטיני מחשש לפיגוע דריסה לאחר שהאיץ את רכבו לעברם. התנהלות הצבא במקרה זה הייתה מופקרת מראשיתה: החל מהירי ופציעתו של סרמה, דרך המכות, וכלה בעיכוב הנערים בטענות שווא במשך כשעתיים מבלי להודיע להוריהם דבר. שהרי הטענות לחשש מדריסה, שהצדיק לכאורה את הירי, הן טענות שווא הסותרות את העובדות: שהרכב נורה מאחור, שהנערים שוחררו כבר באותו ערב ושכבר למחרת "צה"ל ושב"כ לא הגדירו איש מהם חשוד בפיגוע דריסה". ואולם אין מדובר באירוע חריג אלא רק באירוע הממחיש, שוב, את הקלות הבלתי נתפסת שבה חיילים יורים בפלסטינים (במקרה זה נערים בני 15), ואז ממהרים להצדיק זאת בטענות שווא, שאותן ממהרת כל שרשרת הפיקוד לאמץ במהירות כטענות רשמיות. רק בנס לא הסתיים האירוע המתואר כאן במותו של אחד הנערים – או כמה מהם. ואולם ברור כי גם אם התוצאות היו קשות יותר, כמו ברוב מוחלט של המקרים הצבא היה מטייח את שהתרחש ואיש לא היה נותן את הדין. לא נותר אלא להרהר בכל אותם מקרים אחרים בהם לא נותרו בחיים עדים פלסטינים שיכלו לתאר את שהתרחש, בהם מיהר הצבא להודיע על "פיגוע דריסה" והתגאה ב"חיסול המחבלים". בהיעדר עדים, מובן כי קשה יותר להזים את גרסת הצבא. כך, התקרית בדיר דבוואן שופכת אור לא רק על אירוע זה ועל ההתנהלות המופקרת ומסכנת החיים של החיילים במהלכו, אלא היא מחדדת את סימני השאלה שכנראה לנצח יוותרו ללא מענה בנוגע לתקריות אחרות.
