מדיניות הפתיחה באש

חיילים ירו ממארב והרגו את איסלאם דאר נאסר, נער בן 16 שיידה אבנים ממרחק ולא סיכן איש

21 יולי 2021, עודכן ב-15 פברואר 2023

תמונה
איסלאם דאר נאסר. התמונה באדיבות המשפחה

במהלך ימי הלחימה ברצועת עזה קיימו תושבי הכפרים בילעין וכפר ניעמה כמה הפגנות במחאה על המתרחש ברצועה, על אלימות כוחות הביטחון במסגד אל-אקצה ועל הפינויים המתוכננים בשכונת א-שיח' ג'ראח במזרח ירושלים. בשתי ההפגנות הראשונות, ב-10.5.21 וב-15.5.21, חיילים שעמדו מצדה השני של חומת ההפרדה שממערב לכפר ירו אש חיה לעבר המפגינים מיד עם הגיעם לחומה ופיזרו את ההפגנה כבר בראשיתה. בהפגנה שנערכה ב-15.5.21 השתמשו החיילים גם בכדורי מתכת מצופי גומי וברימוני גז מדמיע ופצעו נער בן 14 מירי חי ברגלו.

ביום שלישי, 18.5.21, התקיימה ההפגנה השלישית. בסביבות השעה 16:00, כחצי שעה לפני שהשיירה יצאה ממרכז הכפר, הגיעה קבוצה של כ-20-15 מתושבי הכפרים, רובם ילדים ונערים, לאזור הסמוך לחומת ההפרדה. חלק מהם הביאו עמם צמיגים כדי להבעירם במהלך ההפגנה ואחרים יידו אבנים באמצעות קלע לעבר שני חיילים שעמדו על גבעה מצידה השני של החומה, במרחק של כ-150-100 מטרים מהם. אחד החיילים ירה רימוני גז מדמיע לעבר הנערים ואש חיה באוויר. במרחק של כ-150 מטרים מצפון לשני החיילים עמדו כמה קצינים ליד ג'יפ צבאי.

תמונה
תחקירן בצלם איאד חדאד עומד במקום שבו נורה דאר נאסר ומצביע על מקבץ העצים שתחתיו עמד האוהל. צילום: אלכס ליבק, 29.5.21
תחקירן בצלם איאד חדאד עומד במקום שבו נורה דאר נאסר ומצביע על מקבץ העצים שתחתיו עמד האוהל. צילום: אלכס ליבק, 29.5.21

נוסף על כך, מול האזור שבו עמדו המפגינים, במרחק של כעשרים-שלושים מטרים מעברה השני של חומת ההפרדה, ניצב אוהל שבו הסתתרו שני חיילים. בסביבות השעה 17:00, כשראשוני המפגינים ממרכז הכפר הגיעו לאזור, הגיחו שני החיילים מהאוהל בפתאומיות ופתחו מיד באש לעבר קבוצה של ארבעה מפגינים שהיו במרחק של כארבעים מטרים מהם. חלק מהמפגינים השתטחו על הקרקע ואחרים הסתתרו מאחורי עצים. כמה שניות לאחר מכן קמו המפגינים כדי ליידות אבנים לעבר החיילים שיצאו מהאוהל, ואז ירה עליהם אחד החיילים ופגע בחלקו האחורי של ראשו של איסלאם דאר נאסר, בן 16, שהיה רעול פנים.

כמה מפגינים ניסו לפנות את דאר נאסר אולם החיילים המשיכו לירות לעברם והוא פונה רק לאחר כמה דקות, לאמבולנס שעמד במרחק של כמאה מטרים מהמקום. דאר נאסר נלקח לבית חולים ברמאללה, שם ביצעו בו הרופאים החייאה והעבירו אותו לחדר ניתוח, אולם כעבור כשעה וחצי נקבע מותו.

הירי החי בוצע מבלי שנשקפה סכנה כלשהי מהמפגינים. החיילים שהציב הצבא במארב, מעברה השני של חומת ההפרדה, ירו ממנו לעבר תושבים שיידו אבנים ממרחק רב לעבר חיילים אחרים, מבלי לסכן אותם. לאחר שנחשפו ירו אותם חיילים באיסלאם דאר נאסר, נער בן 16, ממרחק של כארבעים מטרים, בזמן שיידה אבנים לעברם ולא סיכן את חייו של מי מהם.

הצבת חיילים במארב – במרחק של כמה עשרות מטרים מצידה השני של גדר ההפרדה – ושימוש בירי חי וקטלני נגד מיידי אבנים אינם דרך פעולה לגיטימית. גם הירי הקטלני בראשו של דאר נאסר אינו חוקי שהרי ירי אש חיה מותר רק במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים ממשית ומיידית וכאשר אמצעים אחרים להסרתה לא הועילו. הירי במקרה הנוכחי הוא רק ביטוי נוסף למדיניות הפתיחה באש של הצבא בשטחים, במסגרתה כל איום, אמיתי או מדומיין, יכול להיענות באש חיה וקטלנית. לפי פרסומים בכלי התקשורת נפתחה חקירת מצ"ח, אולם כפי שלמד בצלם מניסיונו ארוך השנים, אחריתה של זו – להיגרר ולהיסגר, מטרתה – טיוח ההרג, ותוצאתה – המשך הירי הקטלני לעבר פלסטינים.

א. י., תושב בילעין בן 19, הגיע לאזור ההפגנה בסביבות השעה 16:30. בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד תיאר מה אירע אחר כך:

ישבתי עם קבוצה של בערך 15 נערים וחיכינו למפגינים. בשעה 17:00 בערך המפגינים הראשונים התחילו להגיע לאזור שמעלינו ואז התקרבנו לגדר. ראיתי שם את איסלאם דאר נאסר עם קבוצת ילדים ונערים, אבל לא זיהיתי אותו כי הראש שלו היה מכוסה בחולצה. הם יידו אבנים בידיים ובעזרת קלע לעבר חיילים שעמדו על הגבעה, אבל אף אחת מהאבנים לא הגיעה אליהם כי הם היו במרחק של 150-100 מטרים. ראיתי גם אוהל מתחת לעץ גדול, מהצד השני של הגדר, במרחק של בערך שלושים מטר מדרום לילדים. באוהל הזה יש בדרך כלל חיילים שמפזרים מפגינים, אבל הוא היה סגור ולא היה נראה שיש בו חיילים.

אחרי בערך 15 דקות הייתי עם איסלאם ועוד שני צעירים במרחק של 20-15 מטרים מהגדר. אחד החיילים שעל הגבעה הקרובה הזיז את הרובה שלו מצד לצד. פתאום שמעתי את ס., אחד הצעירים שהיה איתי, צועק "מארב! מארב! מהאוהל!". הוא בקושי גמר לדבר ומיד נורו כמה כדורים ברצף על ידי שניים-שלושה חיילים שיצאו פתאום מהאוהל. חלק מאיתנו התחבאו מאחורי העצים ואחרים השתטחו על האדמה. איסלאם וס. היו במרחק של חמישה מטרים ממני, לכיוון האוהל. החיילים היו במקום נמוך מאתנו, אז הם לא יכלו לפגוע במי ששכב על הקרקע.

אחרי הצרור הראשון הירי נפסק לכמה שניות. איסלאם והאחרים חשבו, כנראה, שהחיילים חזרו לאוהל והתרוממו. פתאום החיילים שליד האוהל ירו כדור שפגע בראש של איסלאם מאחור. הוא נפל מיד, לא השמיע שום קול ולא זז.

ס.ס., תושב בילעין בן 23, סיפר בעדות שמסר ב-26.5.21 לתחקירן בצלם איאד חדאד מה קרה באותו אחר צהריים:

כשאיסלאם נהרג הייתי על ידו. היינו ארבעה צעירים. עמדנו במרחק של עשרים מטרים בערך מהגדר. בשעה 17:15 ראיתי שני חיילים יוצאים מהאוהל שמעבר לגדר. התחלתי לצעוק "מארב! מארב!" כדי להזהיר את האחרים, שיספיקו לברוח. החיילים ירו שניים-שלושה כדורים ומיד כולנו השתטחנו על האדמה או התחבאנו מאחורי עצים. אחר כך קמנו כדי ליידות אבנים על החיילים ואז אחד החיילים ירה עוד שתי יריות רצופות. ברגע ההוא איסלאם היה בטווח הירי שלהם, אבל הוא לא ראה אותם. הוא נפגע בראש מאחור, ונפל בלי להשמיע קול. שמעתי אותו רק לוקח נשימה עמוקה אחת ואחר כך הגוף שלו נהיה רפוי.

השתטחתי שוב על האדמה וזחלתי אליו כדי להרים אותו ולקחת אותו לאמבולנס, אבל החיילים שוב ירו, וגם החייל על הגבעה ירה לעברנו ולעבר מפגינים כדי למנוע מהם להתקדם. הכדורים שלו פגעו בסלעים שלידנו. אחרי כמה דקות הירי נפסק והצלחתי לגשת ולהרים את איסלאם. נשאתי אותו על הידיים כי הוא לא שקל הרבה. הייתי על סף התמוטטות עצבים, ואחרי כמה צעדים בחורים אחרים לקחו אותו ממני. לא המשכתי איתם, כי הרגליים שלי התכווצו מרוב פחד ובלבול. הם לקחו את איסלאם לאמבולנס ואני נפלתי על הארץ ופרצתי בבכי. כמה בחורים המשיכו להתעמת עם החיילים והחיילים המשיכו לירות לסירוגין, רק אש חיה.

אמו של איסלאם, ג'נאת דאר נאסר, בת 36, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד:

בלילה שלפני תהלוכת המחאה, איסלאם שאל אותי אם אני אשתתף. לא רציתי לאכזב אותו ועניתי שבטח שנבוא. הוא אוהב להשתתף בתהלוכות האלה, כי הוא נפגש עם חברים והם מעבירים את הזמן ביחד. באותו לילה איסלאם בילה אתנו עד שעה מאוחרת ולמחרת התעורר מאוחר, בשעה 10:00 בבוקר. הוא בא למטבח ועזר לי להכין ארוחת בוקר. הוא אהב לבשל ובמיוחד להכין צ'יפס שהוא והאחים הקטנים שלו אוהבים. אחד החלומות שלו היה להפוך לשף מפורסם. הוא תמיד ביקש ממני לקרוא לו שף איסלאם. שמחתי על זה וזה הצחיק אותי מאוד כי תמיד נערים בגילו רוצים להיות דברים סטנדרטיים כמו רופא, מהנדס, רוקח, רואה חשבון. נדיר לשמוע על מישהו כמוהו שחולם להיות שף מיומן. אחרי ארוחת הבוקר הוא רצה לעזור לי לנקות ולסדר אבל סירבתי וביקשתי שילך להתכונן לבחינות סוף השנה.

איסלאם לחץ עליי לצאת מוקדם לתהלוכה, ובסוף הוא יצא מהבית בשעה 14:30. אחרי הצהריים, בסביבות השעה 17:00, בזמן שאני והילדים התכוננו לצאת לתהלוכה, הגיעה אשתו של אחי ראני. ראני סובל משיתוק חלקי מאז שנפצע בידי הצבא בהפגנה ב-2000. היא הייתה מבולבלת ומודאגת וביקשה שאעזור לה להכין את כיסא הגלגלים והמכונית שלו כי הוא רוצה להגיע מהר לרמאללה. חשדתי שמשהו לא בסדר ולחצתי עליה כדי לדעת מה קרה בדיוק. הייתה לי הרגשה שמשהו רע קרה לאיסלאם או למישהו אחר במשפחה. אבל היא לא הסכימה לומר לי.

בזמן שהכנו את הכיסא הגיע אחייני מחמוד, בן 12. הוא בכה ואמר שאיסלאם נפגע בראש ושפינו אותו לבית חולים ברמאללה. הייתי בהלם. התחלתי לצעוק ולבכות: "בני איסלאם, חביבי, מה קרה לך, איפה אתה, אלוהים ישמור אותך יא בני, אלוהים, רחמנות, אין לי דבר חוץ ממנו בעולם".

ג'נאת נסעה לבית החולים עם קרוב משפחתה, שם המתינה לבשורות על מצבו של בנה שהיה בחדר ניתוח. בעדותה המשיכה וסיפרה:

בסביבות השעה 19:00-18:30 העבירו את איסלאם לטיפול נמרץ. בזמן שחיכיתי למידע מרגיע על מצבו, הודיעו לי שהוא נפל שהיד. התמוטטתי, הרגשתי שאני מתעלפת. המשפחה והרופאים נתנו לי חומרי הרגעה ולאט לאט התעשתי.

נפרדתי מבני בתא הקירור. הוא נראה כאילו הוא מחייך אליי כרגיל ואומר לי: "אל תיקחי ללב אימא, אל תבכי, אני אוהב אותך מאוד, תשמרי על האחים שלי ותטפלי בהם". התפללתי שהוא יזכה לרחמי שמים ולמחילה.

אנחנו משפחה קטנה והמצב הכלכלי שלנו קשה, אבל חלמנו לגדל את הילדים שלנו, לתת להם חינוך טוב ולאפשר את כל מה שלא התאפשר לנו. רצינו שיילמדו במוסדות טובים, כדי להבטיח להם עתיד טוב וחיים פחות אומללים ומתישים. בני איסלאם נפל שהיד לפני שהספיק להגשים את החלומות שלו. קיווינו לראות אותו גדל, לומד, מגשים את השאיפות שלו להפוך לשף ועוזר לאבא שלו בפרנסת המשפחה.

אני מרגישה שכבר אין טעם בחיים שלי. אני מרגישה בודדה בעולם הזה, בלי תקווה, בלי שאיפות ובלי עתיד. עזבתי את העבודה שלי ואני יושבת בבית, בלי כוחות. אני מוצאת לי פינה להתבודד בה ולבכות. המצב של אבא של איסאלם ושל האחים שלו לא טוב יותר. כולם שרויים באבל כבד. מאז המקרה אני מתקשה לישון. אני עוברת בין החדרים ונוגעת במיטה שלו, בארון ובכל דבר שהוא השאיר אחריו, בגדים, משחקים, ספרים ודברים שהוא קנה לעצמו. עם כל דבר שאני נוגעת בו אני נזכרת בכל רגע מאושר שהעברנו יחד, בחיוכים המתוקים שלו, בצחוק שלו ובדברים היפים שאמר.

עדכון: ב-19.11.21 פורסם בכלי התקשורת כי התיק עודנו בחקירה. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי התיק עודנו בחקירה.  

פריטים מומלצים

היעדר דין וחשבון

על רקע החקירה שמתנהלת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, דו"ח חדש של בצלם ושל המרכז הפלסטיני לזכויות האדם מראה כי ישראל אינה רוצה ואינה יכולה לחקור את התנהלותה בהפגנות השיבה ברצועת עזה:

״אינה רוצה ואינה יכולה״ טיוח חקירות הפגנות השיבה בידי ישראל המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ובצלם מפרסמים היום דו"ח משותף המנתח את החקירות, לכאורה, שביצעה ישראל בעקבות הפגנות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה, החל ממארס 2018 במשך כשנה וחצי. הדו״ח מראה כיצד ישראל פעלה לטייח את האמת ולהגן על האחראים בדרג המדיני והצבאי, במקום לפעול לנקיטת צעדים נגד אלה שקבעו ויישמו את מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית, שהביאה למותם של למעלה ממאתיים פלסטינים ולפציעתם של כ-8,000. ישראל נחפזה להודיע כי היא חוקרת את ההפגנות, בעיקר בשל ההליכים המתקיימים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. זאת מאחר שאחד העקרונות המנחים את בית הדין הוא עקרון המשלימוּת, הקובע שבית הדין יתערב רק כאשר המדינה "אינה רוצה או אינה יכולה" לנהל בעצמה את החקירה. לפיכך, אם המדינה כבר חקרה בעצמה את האירועים – בית הדין לא יעסוק בכך. אלא שאין די בהכרזה שמתקיימת חקירה כדי למנוע את התערבותו של בית הדין אלא יש צורך בביצוע חקירות אמיתיות ואפקטיביות, שיופנו כלפי האחראים לקביעת המדיניות וליישומה ושיובילו לנקיטת צעדים נגד האחראים. החקירות שניהלה ישראל בנוגע להפגנות לא היו כאלה: החקירות – שנוהלו באופן בלעדי על ידי הצבא – לא בחנו כלל את הוראות הפתיחה באש הבלתי חוקיות שניתנו לכוחות הביטחון ואת המדיניות שיושמה במהלך ההפגנות, אלא התמקדו בדרגים הנמוכים בלבד ורק בשאלה האם אלו פעלו בניגוד לאותן הוראות בלתי חוקיות. זאת ועוד, בית המשפט העליון דן, במקביל לקיומן של ההפגנות, בעתירות נגד חוקיות ההוראות. השופטים דחו עתירות אלו והתירו לצבא להמשיך וליישם את אותה מדיניות פתיחה באש. אלא שהשופטים לא אישרו את ההוראות שיושמו בפועל בשטח – שכלל לא הוצגו בפניהם – אלא רק את ההוראות שהמדינה טענה בבית המשפט שהצבא פועל לפיהן, תוך שהם מתעלמים מהפער הבוטה והזועק לעין בין טענות המדינה לבין המציאות בשטח כתוצאה מיישומן של ההוראות: עד הדיון בעתירות נהרגו כבר עשרות מפגינים ונפצעו כמעט אלפיים. אפילו את התפקיד המצומצם שהוצב בפני מערכת אכיפת החוק הצבאית – חקירה של "מקרים חריגים" בלבד – היא מתקשה למלא. באופן שרירותי וללא כל הסבר, הצבא החליט לחקור רק מקרים שבהם פלסטינים נהרגו על ידי כוחות הביטחון. אלפי המקרים שבהם פלסטינים נפצעו – חלקם פציעות קשות שהותירו את הפצועים משותקים או שהביאו לקטיעת אברים – לא נחקרו כלל. מספר הפצועים בהפגנות כמעט בלתי נתפס: בסך הכול נפצעו בהפגנות 13,457 פלסטינים: 8,079 נפצעו מאש חיה, 2,424 – מירי כדורי מתכת מצופי גומי, ו-2,954 מרימוני גז שפגעו בהם ישירות. מבין הפצועים, 155 נותרו קטועי גפיים. כל הפגיעות האלה אינן נחקרות כלל. על פי נתונים שהעביר דובר צה"ל לבצלם, עד 25.4.21 הופנו לבדיקת המנגנון המטכ"לי לתחקור אירועים חריגים 234 מקרים שבהם נהרגו פלסטינים. נתון זה כולל פלסטינים נוספים שנהרגו בתקופה שבה נערכו ההפגנות, אך ללא קשר אליהן. המנגנון סיים לבחון 143 מקרים והעביר אותם לבחינת הפרקליטות הצבאית. ב-33 מתוכם החליט הפצ"ר לפתוח בחקירת מצ"ח וכן הורה על חקירה כזו בשלושה מקרים נוספים שלא טופלו על ידי המנגנון. בארבעה מקרים החקירה הסתיימה ונסגרה בלא כלום. ב-95 מקרים שהמנגנון סיים לטפל בהם, החליט הפצ"ר לא לפתוח בחקירה פלילית וסגר את התיק בלא כלום. כל שאר המקרים שהועברו אליו נמצאים עדיין בטיפול. רק חקירה אחת הקשורה להפגנות – בגין הריגתו של עות'מאן חילס בן ה-14 – הסתיימה בהגשת כתב אישום נגד חייל שהורשע בעסקת טיעון בעבירה משמעתית קלה של "חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות", ונידון לחודש עבודות שירות. הדרג המדיני, היועץ המשפטי לממשלה, שופטי בג"צ, הפצ"ר וקצינים בכירים נוספים בצבא הם האחראים על קביעת מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית ועל יישומה – והם אלה האמורים להיחקר ולתת את הדין בגין התוצאות הקטלניות של יישומה. החקירות שישראל מבצעת הן רק מסך עשן שנועד – לשיטתה – לגונן על האחראים מפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אלא שלמעשה הן מוכיחות את ההיפך: שישראל אינה רוצה ואינה יכולה לחקור את הפרות זכויות האדם שביצעו כוחות הביטחון שלה במהלך הפגנות השיבה ברצועת עזה. בהתחשב בכך, האחריות לפעול למתן דין וחשבון בגין הפרות אלה מונחת כעת לפתחו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

2 דצמבר 2021

היעדר דין וחשבון

אינה רוצה ואינה יכולה

דו"ח משותף של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR) ובצלם המנתח את החקירות, לכאורה, שביצעה ישראל בעקבות הפגנות השיבה שהתקיימו ברצועת עזה, החל ממארס 2018 במשך כשנה וחצי. הדו״ח מראה כיצד ישראל פעלה לטייח את האמת ולהגן על האחראים בדרג המדיני והצבאי, במקום לפעול לנקיטת צעדים נגד אלה שקבעו ויישמו את מדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית, שהביאה למותם של למעלה ממאתיים פלסטינים ולפציעתם של כ-8,000.

2 דצמבר 2021

צעירים מפנים את עומר אבו א-ניל הפצוע לטיפול לאחר שנורה בצוורו בידי החיילים. צילום: עבד א-רחים ח'טיב

רצועת עזה

כוחות הביטחון ירו למוות בעומר אבו א-ניל, ילד בן 13, בהפגנה בגבול עזה, כשעמד במרחק של עשרות מטרים מגדר המערכת

ביום שבת, 21.8.21, נערכה הפגנה בסמוך לגדר המערכת שממזרח לעיר עזה, לציון 52 שנים להצתת מסגד אל-אקצה. המכשול, אותו ישראל מרחיבה בשנים האחרונות, מורכב לפי פרסומים חומת בטון תת קרקעית המגיעה לעומק של עשרות מטרים. על-פני הקרקע, באזור זה, הוא מורכב מחומת בטון בגובה מטרים ספורים שעליה מוצבת גדר מתכת. במהלך ההפגנה הבעירו חלק מהמפגינים צמיגים, יידו אבנים והשליכו מטענים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר, ואשר ירו לעברם רימוני גז מדמיע, כדורי מתכת מצופים גומי ואש חיה, ממנה נפצעו 41 מפגינים, בהם 22 קטינים, לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. שניים מהפצועים מתו מפצעיהם בימים שלאחר מכן – אוסאמה דעייג', פעיל בזרוע הצבאית של חמאס, בן 31, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, מת מפצעיו ב-25.8.21, ועומר אבו א-ניל, תושב העיר עזה, בן 13, מת מפצעיו ב-28.8.21. יומיים לאחר מכן מת מפצעיו בראל חדריה שמואלי, שוטר מג"ב בן 21 תושב באר יעקב, שנורה במהלך ההפגנה בידי פלסטיני כשניצב בעמדת ירי מעברה המזרחי של החומה. ביום ההפגנה הגיע אבו א-ניל למקום בשעות אחר הצהריים. בסביבות השעה 17:30 הוא התקדם עד למרחק של כמאה מטרים מהגדר ובזמן שעמד וצפה במתרחש מולו הוא נפגע מכדור חי בצווארו. אבו א-ניל פונה בידי מפגינים אחרים לאמבולנס שלקח אותו לבית חולים א-שיפאא, שם טופל עד מותו ב-28.8.21. אבו א-ניל הוא ההרוג ה-226 בהפגנות ליד גדר המערכת מאז החלו "הפגנות השיבה" במארס 2018, והקטין ה-48 שנהרג בהן. מדיניות הפתיחה באש של כוחות הביטחון – המתירה ירי חי לעבר מפגינים שרובם המוחלט אינו חמוש, ושאינם מסכנים את חייהם של אנשי כוחות הביטחון הממוגנים שמעברה השני של הגדר, אינה חוקית ואינה מוצדקת. למרות זאת, ועל אף מאות ההרוגים ואלפי הפצועים מירי חי, ישראל ממשיכה ליישם את אותה מדיניות קטלנית, הצפויה לעלות בחייהם ובשלמות גופם של מפגינים פלסטינים רבים נוספים. אנס א-ר'פרי, שכנו של אבו א-ניל, בן 18, הגיע להפגנה בסביבות השעה 15:30, ולאחר כשעה וחצי התקדם עד למרחק של כמאה מטרים מהגדר, שם הצטרף אליו אבו א-ניל כעשרים דקות מאוחר יותר. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-31.8.21 סיפר א-ר'פרי: בערך עשרים דקות אחרי שהתקדמתי אל הגדר הגיע השכן שלי עומר אבו א-ניל, בשעה 17:30, ונעמד לצידי. עומר שאל אותי: "למה אתה מפחד לרדת?". נתתי לו סטירה ואמרתי לו לחזור אחורה. הוא לא חזר ואפילו התקדם עוד כמה מטרים אל הגדר, כשהוא מפצח גרעינים. פתאום ראיתי אותו נופל על הקרקע. חשבתי שהוא מעד אבל אז ראיתי שהצעירים והנערים מתקהלים מסביבו ושהוא מדמם. כשהם הרימו אותו ראיתי פצעי כניסה ויציאה בצוואר. הצעירים לקחו אותו לאמבולנס ואני נסעתי איתו. בדרך לבית החולים א-שיפאא עשו לו החייאה ונתנו לו עזרה ראשונה. תוך כדי הנסיעה התקשרתי לדוד של עומר וסיפרתי לו שהוא נפגע. כשהגענו הכניסו את עומר לטיפול נמרץ וניסו להחיות אותו. אחר כך הגיעו בני המשפחה שלו, ואבא שלו התעלף כשראה את הבן שלו בטיפול נמרץ. אני נשארתי בבית החולים עד השעה 22:00 ואז חזרתי הביתה. א.ז., תושב העיר עזה, בן 36, הגיע להפגנה בשעות הצהריים כדי לתעד אותה במסגרת עבודתו כצלם עצמאי. בעדות שמסר ב-28.9.21 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח תיאר מה אירע: במהלך ההפגנה מאות צעירים, נערים וילדים התקרבו לגדר כדי לזרוק אבנים לעבר כוחות הכיבוש. הם משכו את הרשת של הגדר והשחיתו אותה ואז הציתו צמיגים. החיילים ירו רימוני גז מדמיע ואחריהם ירי אזהרה באוויר. כשיידוי האבנים התגבר החיילים ירו אש חיה לעבר המפגינים. ראיתי שני מפגינים נפצעים מהירי, ואחרים נחנקים מהגז. בזמן שעמדתי וצילמתי את המפגינים ראיתי נער נופל על הקרקע מולי, במרחק של 40-30 מטרים ממני לכיוון הגדר ובערך מאה מטרים מהגדר. הצעירים הרימו אותו מיד ולקחו אותו לאמבולנס. הייתי בהלם ולא הצלחתי לצלם אותו. הוא נפגע בצוואר ודימם. הלכתי אחרי הצעירים שלקחו אותו כדי לברר מה מצבו, ואז פינו אותו לבית החולים. חזרתי קצת להפגנה, וראיתי איך חבר שלי, עאסם שחאדה, נפגע מרסיס בלסת הימנית שלו ונופל על הקרקע. צילמתי אותו. תוך כדי כך שמעתי ירי, מהצד שלנו לעבר הגדר. זה נשמע כמו ירי של אקדח. אחר כך עזבתי את המקום. אמו של עומר, אימאן, בת 40, סיפרה בעדות שמסרה ב-31.8.21 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על בנה ועל תקופת אשפוזו: כששמעתי שעומר נפצע בהפגנה הייתי בבית. חשבתי שהוא הלך אחר הצהריים למועדון, כי הוא מעולם לא הלך להפגנות ליד הגדר קודם. עליתי לדירה של גיסתי והתמוטטתי שם על הרצפה בצעקות. גיסתי והבת שלה חיבקו אותי ועזרו לי לחזור הביתה. התלבשתי והלכתי לבית של ההורים שלי, ומשם המשכתי לבית חולים א-שיפאא. כשהגעתי לבית החולים שאלתי בדלפק על עומר ואמרו לי שהוא נפגע ברגל ועובר עכשיו ניתוח קל. עליתי לחדרי הניתוח ומצאתי שם את בעלי חסן עם עיניים אדומות ודומעות. הוא לא היה מסוגל לומר לי מה מצבו של עומר. מיד הבנתי שהוא לא נפגע ברגל. בעלי אמר לי שהוא נפגע בכתף ואני אמרתי לו שהפגיעה חמורה יותר. הרגשתי שאני חלשה ולא אוכל לעמוד בבשורות קשות והתחלתי להתפלל כדי לשאוב כוח מאללה. עמדתי על המדרגות של חדר הניתוח וחיכיתי. לא דברתי עם אף אחד. הייתי בהלם ולא הצלחתי אפילו לבכות. בסביבות השעה 22:00 עומר יצא מהניתוח והעבירו אותו לטיפול נמרץ כשהוא מחוסר הכרה. הרופא יצא מהחדר בפנים קודרות ושידר חוסר תקווה. ביקשתי מבעלי להודיע לילדים שלנו שעומר במצב קשה כדי שהבשורה על מותו לא תהיה הלם עבורם. הלכתי הביתה בתקווה שלמחרת אבוא ואמצא את עומר ער ובמצב טוב יותר. למחרת, הגעתי לבית החולים בסביבות השעה 12:00 ומצאתי את עומר באותו מצב. הרופאים אמרו לי שייתכן שבעוד יומיים הוא יתעורר. כולנו היינו במתח כל הזמן, חששנו מכל צלצול טלפון שהיה עלול לבשר על נפילתו כשהיד. ביום שלישי, 24.8.21, בשעה תשע בבוקר, התקשרו אליי מבית החולים וביקש שאבוא ואהיה נוכחת כשעושים לעומר צילום T.C. הלכתי בשמחה כי חשבתי שזה אומר שיש בשורות טובות על מצבו ושהוא כבר התעורר. אבל בבדיקה ראו שאין זרימת דם למוח ושעומר במצב של מוות קליני. קרסתי על הרצפה והתפללתי לאללה. ביום שבת, 28.8.21, בסביבות השעה אחת לפנות בוקר, הודיעו לנו שעומר נפל כשהיד. חזרתי לבית החולים כדי להיפרד ממנו ולחבק אותו אחרי שניתקו אותו מכל המכשירים. חיבקתי ונישקתי אותו ומיששתי את כל גופו הקטן בבכי. לא זלגו לי דמעות אבל הלב שלי בכה. חזרתי הביתה בלי עומר. לתמיד. עומר היה עמוד התווך של הבית. הוא היה הרוח החיה של הבית ולפתע איבדנו אותו הזה, את הנשמה. הוא היה ילד התפנוקים שלי והיינו מאוד קרובים. הוא הספיק להגיע רק לארבעה ימים בכיתה ט' לפני שנפצע. בלב שלי הוא עדיין חי איתנו בבית והנשמה שלו לא נוטשת אותי אפילו לרגע אחד. כשאנחנו אוכלים אני מסתכלת על הכיסא שלו ואומרת לעצמי שהוא נמצא איתנו. הבת שלי מלכ, בת 6, שואלת אותי לאן הוא הלך ואני עונה שהוא הלך לגן עדן.

28 אוקטובר 2021