"אחרי שבעלי נפטר, בשנת 2006, נשארנו בלי פרנסה ונאלצתי לעבוד כדי לפרנס את הילדים שלי. ב-2014, מצאתי עבודה סדירה כמנקה בנגרייה באזור התעשייה שחק בהתנחלות שקד. בארבע השנים שעבדתי שם, המעסיקים סיפקו לי היתר שהם חידשו כל חצי שנה. הייתה לי מערכת יחסים טובה עם האחראים ועם שאר הפועלים".
כך סיפרה בעדותה אמל קבהא, בת 52, אלמנה ואם לשמונה, שעבדה בנגרייה עד שאולצה לעזוב את מקום עבודתה ב-4.2.18. באותו יום הגיעה אמל קבהא למחסום ברטעה בדרכה לעבודה, והופתעה לגלות שהיתר התעסוקה שלה בהתנחלויות – שהיה בתוקף – בוטל.
הכפר טורה אל-ר'רבייה ממוקם צפונית לעיירה יעבד במחוז ג'נין, וחיים בו כ-1,100 בני אדם, כ-800 מהם מבני משפחת קבהא המורחבת. בצמוד לכפר הוקמה בשנת 2003 גדר ההפרדה, וחלק מאדמותיו הופרדו ממנו וסופחו בפועל לישראל. הגדר תחמה מובלעת ששטחה כ-32 דונם ובה שבעה כפרים פלסטיניים ושלוש התנחלויות. בתוך המובלעת, על אדמות העיירה יעבד, הקימה ישראל את "פארק התעשייה שחק", במרחק של כשני קילומטרים מהכפר טורה אל-ר'רבייה.
פלסטינים המעוניינים לעבוד באזור התעשייה, נאלצים לבקש היתרים מיוחדים מהמנהל האזרחי. היתרים אלה ניתנים במשורה, בהליך שכלליו אינם ידועים לפלסטינים ושבסיומו מתקבלות החלטות שרירותיות ובלתי מנומקות.
כדי להגיע לעבודתם באזור התעשייה שחק נאלצים העובדים מכפרי האזור לעבור באחד משני מחסומים שהציב הצבא על תוואי גדר ההפרדה באזור: מחסום דהר אל-מאלח – המאויש באופן קבוע על-ידי הצבא או מחסום ברטעה – המאויש על ידי חיילים ועל-ידי חברת אבטחה פרטית הכפופה למשרד הביטחון. מחסום דהר אל-מאלח קרוב יותר הן לאזור התעשייה והן לכפר, אך הדרכים המובילות אליו אינן סלולות ולכן הוא משמש בעיקר חקלאים, והעובדים מעדיפים לעבור במחסום ברטעה, המוצב במרחק של ארבעה קילומטרים מטורה אל-ר'רבייה.
נכון לתחילת שנת 2018 החזיקו ארבעים מתושבי טורה אל-ר'רבייה בהיתרים כאלה. לפני קרוב לשלושה חודשים, ב-4.2.18, הודיעו החיילים והמאבטחים הפרטיים המוצבים במחסומים אלה לעשרים מתוכם שההיתרים שלהם מבוטלים, ללא כל הסבר וללא כל אזהרה. בחלק מהמקרים, הם החרימו מהתושבים את היתרי הכניסה, במקרים אחרים הם הותירו בידיהם היתרים חסרי ערך.
לפחות שניים מבני המשפחה שהיתרי התעסוקה שלהם בוטלו החזיקו גם בהיתר כניסה לישראל למטרת איחוד משפחות, ולפחות חמישה מהם החזיקו גם בהיתרים חקלאיים – המאפשרים להם לעבוד באדמותיהם, שנותרו בצידה השני של הגדר. בני המשפחה דיווחו לבצלם על ניסיונות חוזרים ונשנים לעבור במחסומים, גם באמצעות היתרים אלו, אך בכל פעם נאסרה כניסתם.
מזה קרוב לשלושה חודשים שישראל שוללת מעשרים עובדים אלה את פרנסתם ואת פרנסת משפחותיהם. זאת, מבלי לספק להם או למעסיקיהם הסבר כלשהו לשלילת ההיתרים.
תושבי הגדה המערבית תלויים באופן מוחלט בהיתרים מהמנהל האזרחי כדי לנהל שגרת חיים סבירה – כדי לעבוד, כדי לעבד את אדמתם, כדי לבקר את בני משפחתם ועוד. שלילת ההיתרים מבני משפחת קבהא השאירה אותם ואת התלויים בהם ללא מקור פרנסה, ללא כל אזהרה וללא כל הצדקה. זוהי דוגמה נוספת להשלכות ההרסניות של המדיניות הישראלית בשטחים, לשימוש השרירותי וחסר האבחנה שעושה הצבא בכוחו, ולהתעלמות הגורפת מזכויותיהם של תושבי הגדה הפלסטינים.
בעדויות שגבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-28.2.18, סיפרו בני משפחת קבהא על שלילת היתרי העבודה:
אחמד קבהא, בן 54, עובד במפעל באזור התעשייה שחק , נשוי ואב לחמישה, סיפר:
תמונה
אחמד קבהא. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 28.2.18
אני מחזיק בהיתר חקלאי מאז שהקימו את גדר ההפרדה על האדמות שלנו. בנוסף, אני מחזיק בהיתר עבודה מאז ה-19.8.14, כי אני עובד במפעל למחזור צמיגי גומי באזור התעשייה שחק ליד ההתנחלות שקד. אני עובד שם כבר שנים באופן סדיר וללא בעיות. היחסים ביני לבין המעסיקים מצוינים. בדרך כלל אני ופועלים אחרים מהכפר יוצאים לשם כל יום דרך מחסום דהר אל-מאלח, ולפעמים דרך מחסום ברטעה. ביום ראשון, 4.2.18, יצאתי מוקדם בבוקר לעבודה דרך מחסום ברטעה, אבל כשהצגתי לאיש חברת האבטחה הפרטית שמוצב שם את היתר הכניסה ואת תעודת הזהות שלי, הוא הודיע לי שאסור לי לעבור. איש חברת האבטחה לא נתן שום הסבר לאיסור שהוטל עלי, למרות שהיתר הכניסה שלי לעבודה בהתנחלויות אמור להיות בתוקף עד ה-16.7.18. נאלצתי לחזור הביתה, בלי להבין למה מונעים ממני להגיע לעבודה ולהמשיך לנהל את החיים שלי כרגיל. לא האמנתי שזה קורה, ולא הבנתי למה שוללים ממני את היתר הכניסה ומונעים ממני להגיע לעבודה.
לא הצלחתי להירגע. באותו יום ניסיתי להיכנס גם דרך מחסום דהר אל-מאלח, באמצעות ההיתר החקלאי שלי, שאמור להיות בתוקף מה-11.1.18 ועד ה-9.7.18. אבל גם במחסום הזה לא נתנו לי לעבור. החיילים אמרו שאסור לי להיכנס מסיבות ביטחוניות.
זה לא רק אני. התברר שהאיסור חל על כעשרים אנשים ממשפחת קבהא, שלכולם יש היתרי כניסה שאמורים להיות בתוקף. המשמעות של איסור הכניסה היא אובדן מקורות הפרנסה של בני המשפחה ושלילת היכולת שלנו להאכיל את בני המשפחה שלנו.
עלי קבהא, בן 32, עובד באזור התעשייה נשוי ואב לשניים, סיפר:
תמונה
עלי קהבא. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 28.2.18
אני עובד במפעל באזור התעשייה שחק. יש לי שלושה היתרי כניסה – היתר מסחר, היתר תעסוקה בהתנחלויות, והיתר לזוגות נשואים, כי אני נשוי כבר עשר שנים לאזרחית ישראלית תושבת הכפר עילוט. ההיתר החקלאי הוחרם ב-4.2.18 במחסום דהר אל-מאלח, וההיתר לזוגות נשואים הוחרם כעבור ארבעה ימים, כשניסיתי לעבור באמצעותו במחסום ג'למה, מצפון לג'נין.
מאז שהתחלתי לעבוד במפעל באזור התעשייה שחק ב-1.1.14, ההנהלה עוזרת לי להשיג היתר תעסוקה בהתנחלויות, ומחדשת אותו כל חצי שנה. בגלל שההיתר הזה היה בתהליכי חידוש באותו הזמן, השתמשתי בהיתרים האחרים שהיו ברשותי כדי להגיע לעבודה. זה מה שאני עושה בדרך כלל כשהיתר התעסוקה בחידוש. אני לא יודע למה ביטלו לי ולבני משפחה אחרים את ההיתרים. לא שמעתי שמישהו מבני המשפחה ביצע עבירה או פשע כלשהו.
בני המשפחה מתפרנסים מהעבודה בישראל, ובמיוחד מהעבודה באזור התעשייה שחק, שנמצא רק במרחק של ארבע קילומטרים מהכפר. מענישים את כל המשפחה בלי שום סיבה.
ראאפת קבהא, בן 30, עובד בנגרייה באזור התעשייה נשוי ואב לבן אחד, סיפר:
תמונה
ראאפת קבהא. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 28.2.18
אשתי, שהיא אזרחית ישראלית, גרה איתי בכפר טורה אל-ר'רבייה. אחרי שהתחתנו התחלתי לקבל שני היתרים – היתר לבני זוג שתקף למשך שנה, ומאפשר לי לשהות בישראל למשך 24 שעות, והיתר עבודה שהמעסיק מחדש כל שישה חודשים.
בשנת 2015 התחלתי לעבוד בנגרייה גדולה שמעסיקה כשבעים פועלים באזור התעשייה שחק. ב-4.2.18 הלכתי לעבודה כרגיל דרך מחסום דהר אל-מאלח ומסרתי לחייל את ההיתר שקיבלתי כבן זוג של אזרחית ישראלית, שהיה אמור להיות בתוקף. החייל אמר שההיתר בוטל על-ידי הרשויות. ניסיתי להגיע לאותו מחסום שוב עם היתר העבודה, שאמור להיות בתוקף עד ה-12.5.18, והחיילים אמרו שאסור לי להיכנס לפי הנחיית הרשויות.
דיווחנו לאחראים בנגרייה כדי שיעזרו לנו לפתור את הבעיה. הממונה במפעל בדק את העניין מול הרשויות ואמר לנו שיש צו מניעה מנהלי נגד בני משפחת קבהא למשך שישה חודשים. לא הסבירו לו למה שללו מבני המשפחה את ההיתרים. שלילת ההיתרים שלנו פוגעת בפרנסה שלנו.
מוחמד קבהא, בן 34, עובד באזור התעשייה נשוי ואב לשניים, סיפר:
תמונה
מוחמד קבהא. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 28.2.18
אני עובד במפעל למחזור צמיגים מאז שנת 2015 באזור התעשייה שחק. האחראים מחדשים לי את היתר העבודה כל חצי שנה. אף פעם לא היו לי בעיות עם המעסיקים, ולא עם שלטונות ישראל. כיום אני מחזיק בהיתר עבודה שאמור להיות בתוקף עד ה-7.5.18.
ב-4.2.18, הגעתי למעבר ברטעה בדרך למקום העבודה באזור התעשייה. מסרתי את הניירת וההיתר לאיש חברת האבטחה, והוא אמר לי שכניסתי נאסרה על ידי השלטונות. לא נתנו לי שום הסבר למה אני לא יכול להמשיך לעבוד. כרגע אני מובטל. הם פגעו בפרנסה של המשפחה שלי בלי הסבר.
ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.
בשנה האחרונה, שלל המנהל האזרחי היתרי תעסוקה בישראל ובהתנחלויות ממאות פלסטינים, בתגובה לפיגועים שביצעו תושבים הגרים ביישוב שבו הם גרים ונושאים את אותו שם משפחה. נכון למאי 2018 המנהל שלל באופן זה היתרים בשלושה מקרים: באזור יטא שבמחוז חברון, שבו נשלל מספר ההיתרים הגדול ביותר, באזור בית סוריכ שמצפון-מערב לירושלים ובברטעה א-שרקייה שבמחוז ג'נין. ההיתרים, שנשללו לפני חודשים ארוכים, טרם הוחזרו לעובדים, התלויים בהם לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם. ככל שתקופת השלילה מתארכת הפגיעה בעובדים ובמשפחותיהם קשה יותר. העובדים מדווחים על שינויים קיצוניים שנאלצו לערוך באורח חייהם מאז נשללו ההיתרים וחלקם אף העידו כי שקעו בחובות. העובדים נותרו במצב של חוסר ודאות כשאינם יודעים אם ומתי יוחזרו להם ההיתרים, והאם לנסות למצוא עבודה בשכר נמוך בהרבה בגדה, שאליה יתקשו להתחייב בשל האפשרות שההיתרים יחודשו בשלב כלשהו והם יוכלו לשוב לעבודתם הרגילה. שלילת ההיתרים מפלסטינים שבינם לבין מבצעי הפיגועים אין כל קשר ממשי, היא חלק ממדיניות מוצהרת שנוקטת ישראל. האלוף יואב מרדכי, שכיהן עד לאחרונה כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, כתב בעקבות פיגוע שביצעו פלסטינים ב-17.6.17 בשער שכם בירושלים, שבו נדקרה למוות שוטרת מג"ב, כי ישראל החליטה על שורה של צעדים, "שהראשון שבהם הוא ביטול 250 אלף היתרי ביקור ושלילת חמולות המחבלים מהיתרי העבודה שלהם". כמה חודשים לאחר מכן, בעקבות הפיגוע בהר אדר שבו נורו למוות שני מאבטחים ושוטר מג"ב, הודיע ראש הממשלה כי בין הצעדים שיינקטו יהיו "הריסת בית המחבל, הטלת כתר על הכפר בית סוריכ שממנו יצא ושלילת היתרי עבודה בישראל של בני משפחתו המורחבת". השלילה אינה מבוססת על טענה שהעובדים אחראים לפיגועים אלה, מעורבים בהם באופן כלשהו או אפילו מכירים את האנשים שביצעו אותם. הפגיעה הקשה בהם מתבססת אך ורק על העובדה – שהיא חסרת משמעות כשלעצמה – ששם משפחתם זהה לזה של מבצע הפיגוע. זאת כשלמעשה, ברוב המכריע של המקרים אין כל קשר בינם לבינו. ככזו, מדיניות זו היא חסרת כל הצדקה ומהווה ענישה קולקטיבית, האסורה על פי המשפט הבינלאומי. מדיניות זו מבוססת על התייחסותה של ישראל להיתרי העבודה שהיא מנפיקה לפלסטינים כאל פריווילגיה, חסד שהיא נוטה עמם. בהתחשב בכך גורסת ישראל כי היא רשאית, ברצותה, לשלול אותם וברצותה – להשיבם, כל זאת ללא כל סיבה סבירה או הגיונית. המדינה מתעלמות לחלוטין מההשלכות של החלטתה זו, ומתנהלת כאילו לא היא זו שמגבילה את תנועת הפלסטינים, מונעת את התפתחות כלכלתם וחוסמת את גישתם למשאבים. זוהי רק דוגמא נוספת, אחת מני רבות אחרות, לשרירותיות המוחלטת בה ישראל פועלת בגדה. שרירותיות זו מנהלת את חיי הפלסטינים והיא חלק מאלימות המדינה המאורגנת, שתכליתה המשך השליטה הישראלית באוכלוסייה אזרחית חסרת זכויות פוליטיות. אזור יטא, מחוז חברון בעיירה יטא שבמחוז חברון גרים כ-65,000 תושבים. כ-30,000 מתושבי העיירה וסביבותיה נושאים את שם המשפחה אבו עראם. ב-2.8.17, דקר איסמעיל אבו עראם עובד בסופרמרקט ביבנה ופצע אותו קשה. למחרת, שלל המנהל האזרחי את היתרי העבודה מיותר מ-1,000 פלסטינים הנושאים את אותו שם משפחה, ש-915 מהם עבדו בישראל והשאר בהתנחלויות. בשלב הראשון נשללו ההיתרים לכעשרה ימים ואולם כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-14.12.17, שלל אותם המנהל שוב – הפעם נמסר לעובדים כי הם נשללו "עד להודעה חדשה". בעדויות שגבה תחקירן בצלם מוסא אבו-השהש, סיפרו עובדים ממשפחת אבו עראם שהיתרי העבודה נשללו מהם על הקשיים בהם הם נתקלים מאז. כך סיפר עלי אבו עראם, פועל בניין בן 51, נשוי ואב לשבעה, ב-18.3.18: אני גר בכפר אל-כרמל, מזרחית לעיירה יטא ועובד בישראל מאז 2007. בזמן ששללו לי את ההיתר עבדתי אצל קבלן ישראלי בחולון. אני משלם לו 2,000 ש"ח בחודש כדי לקבל היתר. ההיתר האחרון שלי היה בתוקף עד ל-9.6.18. כל יום יצאתי לעבודה בחולון לפנות בוקר וחזרתי הביתה אחרי השעה 19:00, דרך מעבר מיתר. עבדתי ביחד עם שלושת הבנים הנשואים שלי: נידאל, בן 24, ג'יהאד, בן 22, ומוחמד, בן 21. לכולנו היו היתרים. החיים שלנו היו יציבים וההכנסה שלנו הייתה טובה מאד. הרווחתי 500 ש"ח ביום. בתחילת אוגוסט, צעיר ממשפחת אבו עראם תקף ישראלי ביבנה. אחרי זה שללו את היתר התעסוקה שלי, של הבנים שלי, ושל עוד פועלים ממשפחת אבו עראם, למשך 10 ימים ואז נאלצנו ללכת שוב ולהוציא היתרי תעסוקה חדשים וחזרנו לעבודה. כמה חודשים אחר-כך, ב-14.12.17, הופתענו לשמוע במעבר מיתר שההיתרים שלנו בוטלו. בהתחלה חשבנו שזאת החלטה זמנית שתקפה רק לאותו היום. החייל במחסום לא נתן לנו שום סיבה ורק אמר שאלו ההוראות שלו ושנחזור הביתה. כשהגעתי הביתה שמעתי ששללו את ההיתרים של מאות אנשים ששם משפחתם הוא אבו עראם. כולם הוחזרו הביתה באותו היום, בלי קשר למעבר שהגיעו דרכו לעבודה. מאז ועד היום אני, שלושת הבנים שלי ושאר הפועלים ממשפחת אבו עראם מובטלים. ניסינו להתקשר לכל מני גורמים שיעזרו לנו אבל זה לא עזר. התקשרתי לקבלן שמעסיק אותי, חברים שלי דיברו עם עורכי דין, ארגנו עצרת מחאה ברחבת המנהל האזרחי, אבל שום דבר לא השתנה. כבר שלושה חודשים שאנחנו מובטלים וחסרי הכנסה. אני מתחיל לדאוג שהמצב יישאר ככה לתמיד. זה גורם לי נזקים אדירים. יש לי קצת חסכונות, אבל אני מסתמך על הכנסה יומית. כרגע הצלחתי להפחית את ההוצאות של המשפחה בצורה משמעותית ואני מוציא כסף מהחסכונות שלנו. קשה לנו למצוא עבודה ביטא. ההיצע נמוך, השכר לא מספיק, ויש פה המון אנשים מובטלים. זאת מדיניות של ענישה קולקטיבית. אני, בני המשפחה שלי והחברים שלי לעבודה מתוסכלים לגמרי. בעדות שמסר ב-19.3.18, סיפר זאהר אבו עראם, בן 25, נשוי: אני גר עם המשפחה בעיר יטא. יש לי היתר עבודה ובשנתיים האחרונות אני עובד בלוד. גם אבא ושני האחים שלי עובדים בישראל, ואח אחר עובד בהתנחלויות. כולנו יחד מפרנסים משפחה של 27 נפשות. ב-3.8.17, יום אחרי שמישהו ממשפחת אבו עראם תקף ישראלי ביבנה, הודיעו לי שאסור לי להיכנס לישראל. האיסור הזה נמשך 10 ימים ובסיומם אני, אבא שלי והאחים היינו צריכים להוציא היתר חדש. כמה חודשים אחר-כך, ב-14.12.18, הודיעו לי פתאום במחסום שיש איסור חדש על כניסה של פועלים ממשפחת אבו עראם לישראל. האיסור הזה עדיין תקף. הייתי באמצע בנייה של בית. קניתי כבר חומרי בניין וכבר נתתי צ'קים לקבלנים, אבל אני לא יודע אם אצליח לשלם את החובות ולכסות את הצ'קים. אבא שלי והאחים שלי עוזרים לי כרגע, מהחסכונות שלהם, אבל בכל זאת החלטתי להפסיק את העבודה על הבית עד שאוכל לחזור לעבוד. מה שקרה לנו הוא עונש קולקטיבי קשה, אני מקווה שהסבל הזה ייפסק. בית סוריכ, מחוז אל-קודס בכפר בית סוריכ שמצפון-מערב לירושלים גרים כ-4,500 תושבים. ב-26.9.17 ביצע נימר אל-ג'מל פיגוע במחסום שהציב הצבא בכניסה להתנחלות הר אדר והרג שני מאבטחים אזרחיים ושוטר מג"ב. ובעקבות זאת שלל המנהל האזרחי את ההיתרים מכ-150 מתושבי הכפר שעבדו בישראל ובהתנחלויות הנושאים את השם אל-ג'מל. לעובדים נאמר כי ההיתרים יישללו לחצי שנה, ואולם בסוף חודש מארס גילו שכניסתם עדיין אסורה, עד להודעה חדשה. בעדויות שגבה תחקירן בצלם איאד חדאד, ב-9.4.18, סיפרו בני משפחת אל-ג'מל, תושבי בית סוריכ, על הקשיים שהסבה להם הענישה הקולקטיבית. בשיר אל-ג'מל, גנן בן 49, נשוי ואב לשבעה, סיפר: אני המפרנס היחיד של עשרה אנשים – אשתי ושבעת הילדים, אחותי, ואבא שלי, בן 75, שסובל מבעיות בלב, סוכרת, ויתר לחץ דם. אחותי ואבא שלי גרים בבית נפרד. שניים מהילדים שלי הם סטודנטים – מוחמד, בן 20, וסיוואר, בת 19. שאר הילדים שלי קטנים ועדיין לומדים בבית ספר. אין בן אדם אחר שיכול לדאוג לצרכים של האנשים האלה. ההוצאות החודשיות שלנו הן לפחות 6,000 ש"ח, מהם בין 600 ל-1,000 ש"ח לצרכים של אבא שלי ואחותי. מהעבודה בישראל אני מרוויח 6,000 ש"ח בחודש, אז ההכנסות בדרך כלל שוות להוצאות. מאז שאסרו עליי לעבוד בישראל, אחרי פיגוע הירי בהתנחלות הר אדר, נשארתי בלי הכנסה. המצב של המשפחה קשה מאד מבחינה כלכלית ונפשית. אני גנן כבר 14 שנים, מתוכן 11 שנים בוועד בית שכונתי במבשרת ציון. לא קל לי למצוא עבודה חלופית בגינון, כמעט ואין אצלנו מקומות עבודה כאלה. אני סובל מבעיה קשה בראייה ולכן קשה לי למצוא עבודה במקצוע אחר. כרגע, אני עדיין מובטל. קשה לי לספק את הצרכים הבסיסיים של המשפחה. אני לא יכול ללוות כסף מהאחים שלי, כי הם נמצאים באותו מצב בדיוק: שניהם עבדו בישראל וגם להם ביטלו את היתרי התעסוקה. בלית ברירה, הייתי חייב למכור את התכשיטים של אשתי, אבל גם הכסף הזה נגמר מהר מאוד. מביך אותי ללכת למסיבות חתונה או לביקורים חברתיים, כי זה כרוך בהוצאות שאני לא יכול להרשות לעצמי. כשמוחמד, הבן שלי, הבין שמצבנו הכלכלי הולך ומתדרדר הוא עבר מאוניברסיטת ביר זית לאוניברסיטת אל-קודס הפתוחה. שכר הלימוד באוניברסיטה הזאת הרבה יותר נמוך ותכנית הלימודים מאפשרת לו ללמוד ולעבוד בו זמנית כדי לכסות את הצרכים האישיים שלו. הבת שלי, שלומדת במכללה להכשרת מורים ברמאללה, צריכה כסף כל יום לתחבורה ציבורית, ועוד 25 ש"ח להוצאות שלה. עכשיו היא חושבת להפסיק את הלימודים. כשהיא נכנסת הביתה ורואה שעצוב לי ושהמצב הנפשי שלי ירוד, היא מלטפת לי את הראש כדי לנחם אותי. היא אומרת לי: "אין דבר אבא, הכל יעבור בעזרת אלוהים". אבל גם היא, בעצמה, אומרת את זה עם עצב גדול. עוני ומחסור הם הדבר הכי קשה שבן אדם יכול לחוות, וזה מה שכולנו חווים כל יום, וכל זה רק בגלל שאנחנו נושאים את אותו שם משפחה של מבצע הפיגוע. העבודה בישראל איפשרה לנו לנשום, ועכשיו גם את זה אין לנו. מהדי אל-ג'מל, חשמלאי בן 34, מאורס, סיפר: אני מפרנס שש נפשות: אבא, אמא, וארבע אחיות. כולנו גרים בבית סוריכ. אבא שלי חולה ולא יכול לעבוד. אני מאורס, והייתי אמור להתחתן החודש, באפריל. אני עובד בישראל כבר 15 שנה. בעשר השנים האחרונות עבדתי בהתנחלות הר אדר שלידנו עם קבלן עבודות חשמל ישראלי. יש לי היתר תעסוקה בהתנחלויות, שהמעסיק מחדש לי כל שלושה חודשים. מאז פיגוע הירי בהתנחלות, לפני שבעה חודשים, נאסר על כל בני משפחת אל-ג'מל לעבוד בישראל או בהתנחלויות. בהר אדר עבדו בין עשרים לשלושים פועלים ממשפחת אל-ג'מל ולכולם שללו את היתרי העבודה. אסור לנו להיכנס לשם יותר. יותר ממאה פועלים אחרים ממשפחת אל-ג'מל עבדו בתוך ישראל. שללו את ההיתרים של כולם. כולנו נענשנו על מעשה שלא עשינו, ולא היה לנו קשר אליו. שלילת היתרי העבודה גרמה לנו נזקים כלכליים, ופגעה בנו נפשית וחברתית. נשארתי בלי הכנסה. קודם ההכנסה הממוצעת שלי הייתה 250 ש"ח ביום. עכשיו אני לא מרוויח כלום. חודש אחרי ששללו לי את ההיתר הלכתי לעבוד במחצבות אבן בגדה המערבית, במשכורת נמוכה מאד של מאה ש"ח ביום. זאת עבודת פרך קשה ומתישה וזה לא המקצוע שלי. אחרי 12 יום נאלצתי לעזוב ועכשיו אני שוב מובטל. כמעט הפסקתי לצאת מהבית. אני יוצא רק לפעמים להליכות, סתם כדי לזוז קצת. אני לא מעז להיכנס לבית קפה או למסעדה כדי לחסוך בהוצאות. לפני ששללו לי את ההיתר הייתי מבקר את ארוסתי בבית המשפחה שלה לפחות פעם בשבוע, אבל מאז אני הולך פעם בחודש. אני לא יודע איך נסתדר. קבענו להתחתן החודש, אבל נאלצתי לדחות את החתונה לספטמבר, בתקווה שעד אז תיפתר הבעיה. היו לי קצת חסכונות, אבל הוצאתי את כולם על ההכנות לחתונה ועל טקס האירוסין בשנה שעברה. כששללו לי את ההיתר כבר לא היו לי חסכונות. כרגע, אני נאלץ ללוות כסף מחברים, ולפעמים מהאחים הנשואים שלי. בזמן שעבדתי פרנסתי את ההורים, אבל מאז ששללו את ההיתר האחים שלי נאלצים לתמוך בהם. בלי האחים שלי לא היה להם כלום. המצב הזה קשה כל כך, גם מבחינה נפשית. הייתי גבר בוגר, אדם שאחראי למשפחה, ועכשיו כשאני מכניס את היד לכיס אין לי כסף אפילו לסיגריות. אני לכוד בין שמיים וארץ, מחכה שיתנו לי לעבוד. מפחיד אותי מאד שזה יימשך ככה תמיד ושכל העתיד שלי ייהרס . אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה כמו שאר בני האדם. אני מפחד שכל החלומות שלי יתגלו כאשליה אחת גדולה. ברטעה א-שרקייה, מחוז ג'נין ברטעה א-שרקייה הוא כפר פלסטיני במחוז ג'נין, שישראל כלאה במובלעת בין הקו הירוק לגדר ההפרדה. בכפר גרים כ-5,000 תושבים, הנושאים כמעט כולם את שם המשפחה כבהא. ב-16.3.18, דרס עלאא כבהא, תושב ברטעה א-שרקייה למוות שני חיילים בסמוך להתנחלות מבוא דותן. באותו יום שלל המנהל האזרחי היתרים מכמעט מאה מתושבי הכפר: 67 היתרי תעסוקה בישראל, 26 היתרים למטרות מסחר, וארבעה היתרי תעסוקה בהתנחלויות. בעדויות שגבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-16.4.18, סיפרו בני משפחת כבהא, תושבי ברטעה א-שרקייה על הקשיים שהם חווים עקב שלילת ההיתרים. זכריא כבהא, חשמלאי בן 37, נשוי ואב לשלושה, סיפר: אני גר בברטעה א-שרקייה עם אשתי ושלושת הילדים הקטנים שלי. כבר כמה חודשים שאני עובד בחדרה, בחברה שמתמחה בביצוע עבודות חשמל ותשתית, באמצעות היתר תעסוקה בישראל. ביום ראשון, 18.3.18, הייתי בעבודה בחדרה ובסוף היום המעסיקים הודיעו לנו שישראל שללה את היתרי העבודה של כל בני משפחת כבהא. עבדו איתי עוד ארבעה אנשים מאותה המשפחה. הבעלים אמרו לנו לא לחזור לעבודה עד שהרשויות יבטלו את האיסור. המשמעות של ההחלטה הזו היא שאני לא יכול יותר לפרנס את המשפחה שלי. אשתי, שלושת הילדים הקטנים שלי, אימא שלי, ושלושת האחים שלי – שלאחד מהם יש תסמונת דאון – תלויים בי מאז שאבא שלי נפטר. בעיניי, זאת ענישה קולקטיבית של חפים מפשע. בני המשפחה לא עשו שום דבר לאף אחד. פעם ביומיים אני מתקשר לחברה שמעסיקה אותי כדי לברר אם האיסור התבטל כבר. חודש שלם עבר וכולנו עדיין יושבים בבתים שלנו בלי עבודה ובלי הכנסה שוטפת. אין לנו דרך אחרת לפרנס את המשפחות שלנו. מוחמד כבהא, פועל בניין בן 41, נשוי ואב לשישה, סיפר: אני עובד כבר חמש שנים בחברה ישראלית כפועל בניין. יש לי היתר תעסוקה שהחברה מוציאה לי ומחדשת כל חצי שנה. אחרי שעלאא כבהא דרס חיילים ב-16.3.18, השלטונות החליטו להעניש תושבים שיש להם את אותו שם משפחה כמוהו. כבהא זאת משפחה גדולה ולא מחבר בינינו שום דבר חוץ מהשם. השלטונות הענישו בצורה קולקטיבית כל התושבים בכפר שיש להם אותו שם משפחה והיתרי כניסה לישראל. מאז ששללו לי את ההיתר אני מובטל. אסרו עליי להגיע למקום העבודה שלי בנתניה. השלטונות הודיעו למעסיקים שאסור לקבל עובדים עם שם המשפחה שלנו עד להודעה חדשה. הענישה הזאת שינתה לנו את החיים. בנוסף לאשתי ולילדים שלנו, אני מפרנס את אימא שלי, ואת אח שלי שסובל מנכות וחרשות. שניים מהילדים שלי לומדים במסגרת על-תיכונית וביקשתי מהם לקחת הפסקה מהלימודים, כי אין מספיק כסף. המשפחה שלי נפגעה ישירות מהטלת האיסור הזה. יחד איתי עבדו באותה בחברה עוד שבעה אנשים שגם שם המשפחה שלהם כבהא, וגם הם עכשיו מובטלים. היחסים שלנו עם המעסיקים היו טובים מאד. אף פעם לא היו לנו בעיות איתם. פניתי למת"ק הפלסטיני כדי שיעזרו לנו. גם עיריית ברטעה פנתה לרשויות. אני מקווה לשמוע חדשות טובות, ומתקשר בכל יום לבעלים של החברה כדי לברר אם משהו השתנה. אם האיסור הזה יימשך, גם הסבל של המשפחות שלנו יימשך.
ביום ראשון, 23.10.22, בסביבות השעה 22:00, יצאו האחים ראג'ח, בן 24, ובאסם, בן 21, ראזם מביתם בשכונת א-סלאיימה שבמרכז העיר חברון, כדי להעביר סחורה לחנות המשפחתית הנמצאת במרחק של כמאתיים מטרים מביתם. בזמן שהתקרבו למחסום ג'אבר, ראו השניים כמה חיילים רודפים אחרי צעירים מהשכונה. באסם נבהל וברח חזרה לכיוון הבית וראג'ח המשיך ללכת לכיוון החנות. פתאום הגיע אחד החיילים ודחף אותו, הפיל אותו ארצה, נשען עם ברכו על צווארו וחנק אותו. חיילים נוספים הגיעו למקום, כבלו את ידיו של ראג'ח באזיקונים, כיסו את עיניו והושיבו אותו ליד המחסום. הוריהם של השניים, ששמעו את המהומה, הגיעו למקום כדי לחלץ את ראג'ח, אך החיילים דחפו אותם, קיללו אותם, ולא אפשרו להם להתקרב. החיילים תקפו גם שכנים שנחלצו לעזרת בני המשפחה ובהם אחמד ג'אבר, בן 19, שהחיילים אזקו את ידיו; אביו, מינוור ג'אבר, בן 48, שאמר לחיילים שהוא איש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים; אחיו של מינוור, מונזר ג'אבר, בן 56, ובנו מועתז, בן 36. כמו כן עיכבו החיילים את עארף ג'אבר, בן 48, שהגיע לתעד את האירוע. כעבור כחצי שעה הגיע למחסום קצין ששחרר את כולם מלבד את ראג'ח, שהוחזק על ידי החיילים במחסום כשהוא אזוק ועיניו מכוסות עד לשעה 12:30 בלילה, אז שוחרר לביתו . בתקשורת הישראלית פורסם כי שני חיילים וקצין הושעו בעקבות האירוע, שלדברי הרמטכ"ל "חרג באופן בוטה מערכי צה"ל". אלא שמקרה זה כלל אינו חריג אלא חלק מהשגרה האלימה המוכרת היטב לתושבי מרכז העיר חברון – כמו לכל שאר תושבי הגדה המערבית. הדבר היחיד שבאמת היה חריג במקרה הנוכחי הוא מידת החשיפה הציבורית לו הוא זכה. אלא שגם במקרה כזה – של תקיפה מתועדת הכוללת קללות, מכות ומעצר שווא – מהי הסנקציה שבחר הצבא לנקוט נגד חיילים שכך נהגו בנתינים פלסטינים? השעיה מפעילות מבצעית. זו אינה טעות, זה אינו חוסר הבנה של החיילים את הנהלים או חוסר הבנה של הרמטכ"ל את חומרת האירוע. זוהי המדיניות. תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי גבתה עדויות מתושבים שהותקפו ב-25.10.22: ראג'ח א-ראזם, בן 24, תושב שכונת א-סלאיימה סיפר בעדותו: ב-23.10.22, בסביבות השעה 22:00, אבא ביקש ממני ומאחי באסם לקחת סחורה לחנות. בגלל שאסור לנו לעבור במחסום ג'אבר במכונית, אנחנו נאלצים להעביר סחורה עם עגלה קטנה. סיימנו להעביר את החלק הראשון, ובזמן שהעברנו את השאר, ראינו בערך ארבעה חיילים ליד המחסום שצעקו על צעירים ברחוב ורדפו אחריהם. באסם ברח לכיוון הבית, ואני המשכתי עם הסחורה לכיוון המחסום. פתאום אחד החיילים התנפל עליי, הפיל אותי והתיישב מעליי כשהוא לוחץ על הצוואר שלי עם הברך שלו וחונק אותי. חייל אחר כיוון עליי את הרובה שלו. החיילים שאלו אותי בערבית על באסם, מי הוא ולמה הוא ברח. חששתי שהם יפגעו באחי ועניתי להם שאני לא מכיר אותו ואז החייל שכיוון עליי את הרובה צעק לי משהו שלא הבנתי בעברית. אמרתי לו שאני לא מבין והוא הכה אותי, נתן לי סטירה וצעק עליי שאני מחבל. החייל השני, שהמשיך לדרוך עם הברך שלו על הצוואר שלי ולחנוק אותי, גם נתן לי סטירה. אחר כך הוא הקים אותי והוביל אותי לכיוון המחסום, שם הוא כבל לי את הידיים מקדימה באזיקוני פלסטיק, כיסה לי את העיניים והושיב אותי מול המחסום. בינתיים הגיעו ההורים שלי. שמעתי אותם מדברים עם החיילים. החיילים צעקו עליהם וקיללו את אימא וזה נשמע כאילו הם גם תוקפים את אבא. בשלב מסוים הם הרימו אותי, גררו אותי כמה צעדים, ואז שוב הושיבו אותי על הקרקע. שמעתי צעקות של עוד אנשים מהשכונה וקולות של מאבק. אני חושב שהחיילים הכו את אחד התושבים, ששמעתי אותו אומר להם באנגלית שהוא שוטר. לא יכולתי לראות מה קורה, כי העיניים שלי היו מכוסות. הם החזיקו אותי ככה עד השעה 12:30 בערך ואז שחררו אותי וחזרתי הביתה. בבית סיפרו לי שהחיילים תקפו את מינוור ג'אבר ובני המשפחה שלו בזמן שהם לעזור לי. איבתיסאם ג'אבר, בת 37 ואם לשישה, תושבת שכונת ג'אבר סיפרה בעדותה: בסביבות השעה 22:30, כשאני ובעלי מינוור היינו בבית, שמעתי צעקות מהרחוב. מינוור יצא לברר מה קורה והבן שלנו אחמד, שהתעורר מהצעקות, יצא אחריו. הסתכלתי דרך החלון וראיתי את ראג'ח א-ראזם עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הושיבו אותו על הקרקע ליד מחסום ג'אבר. ראיתי את ההורים שלו מנסים לחלץ אותו, אבל החיילים דחפו וקיללו אותם. בעלי נכנס הביתה כדי להתקשר לקישור הפלסטיני ולעזור לצעיר. תוך כדי כך שמעתי את הצעקות של בני אחמד. מינוור מייד יצא שוב לרחוב כשהוא יחף. ראיתי שלושה חיילים מובילים את אחמד למחסום, ומרביצים לו תוך כדי כך. הם כיסו את הפנים שלו עם הכובע של הסווטשרט שלו, כבלו לו את הידיים מאחור עם אזיקים מפלסטיק והושיבו גם אותו ליד המחסום. אחר כך הם הקימו אותו ואת ראג'ח והתחילו לגרור אותם, אבל מינוור חסם להם את הדרך ושאל למה הם לוקחים את אחמד, שישן בבית ולא עשה כלום. אחד החיילים הגיב בעצבנות ובתוקפנות ואמר בערבית שאחמד הוא מחבל פלסטיני. החיילים דחפו את בעלי והורו לו ללכת הביתה אבל הוא סירב להתרחק עד שהם ישחררו את הצעירים. אחד החיילים התנפל על בעלי והכה אותו. צעקתי עליהם מהמרפסת של הבית שיניחו לבעלי ולבני. אחד החיילים כיוון אליי את הנשק שלו, התחיל לקלל אותי בערבית והורה לי להיכנס הביתה בזמן שחייל אחר המשיך להכות את בעלי. הוא דחף אותו על קיר והגוף והראש שלו נחבטו. מינוור צעק על החיילים באנגלית, ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל לשווא. בינתיים הגיעו גיסי מונזר ובנו מועתז כדי לעזור, אבל החיילים תקפו גם אותם, כבלו את ידיהם והושיבו אותם על הכביש. אחמד ג'אבר, בן 18, תושב שכונת ג'אבר, סיפר בעדותו: ירדתי במדרגות של הבית לבדוק מה קורה ועוד לפני שהגעתי לרחוב תקפו אותי שלושה חיילים. אחד מהם תפס אותי בכתף, שם לי על הפנים את הכובע של הסווטשרט והתחיל לסחוב אותי למחסום ג'אבר כשהוא מקלל אותי ובועט בי. הוא אמר לי שאני מחבל פלסטיני. אחר כך הוא דחף אותי על קיר של בניין. הוא התחיל לדבר בעברית, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה ואז הוא משך לי ברגל, הפיל אותי על הקרקע, דרך על הרגליים שלי וחבט את הפנים שלי בקיר. שמעתי את הקול של אבא שלי וניסיתי להרים את הראש אבל החיילים לא נתנו לי לדבר. הם היו מאוד תוקפניים. החייל נתן לי כמה אגרופים ומכות בראש ובעט בי. אחר כך הוא כבל לי את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק והושיב אותי ליד המחסום. אחרי כמה דקות החיילים הקימו אותי ואת ראג'ח והובילו אותנו ברגל כמה צעדים עד שאבא שלי חסם להם את הדרך ושאל למה הם עוצרים אותנו. החיילים תקפו את אבא, דחפו אותו והורו לו ללכת הביתה. הוא סירב להתרחק, ואז החיילים התנפלו עליו במכות. אימא צעקה על החיילים ממרפסת הבית. אחד החיילים כיוון אליה את הנשק שלו וקילל אותה. חייל אחר דחף את אבא על הקיר וחבט את הראש שלו. אבא צעק על החיילים באנגלית ואמר להם שהוא איש מנגנוני הביטחון, אבל הם לא עצרו. תוך כדי כך הגיעו דוד שלי מונזר והבן שלו מועתז כדי לעזור, והחיילים תקפו גם אותם. הם כבלו את הידיים שלהם והושיבו אותם ליד אותו בניין בצד הרחוב. אחרי חצי שעה בערך הגיע קצין של הצבא. הוא דיבר איתנו ושחרר את כולנו חוץ מאת ראג'ח. אמבולנס פלסטיני הגיע והצוות נתן לאבא עזרה ראשונה. היו לו חבורות בכל חלקי הגוף. את ראג'ח שחררו רק בסביבות השעה 00:30 בלילה. באותו ערב החיילים עלו לגג הבית שלנו. הם נשארו שם כל הלילה, עשו רעשים והפריעו לנו לישון.
