לאחר "הצהרת ירושלים" של הנשיא טראמפ ב-6.12.17, חלה עלייה בתדירות ההפגנות של תושבי הרצועה בסמוך לגדר המערכת. בדומה לסבבי מחאה קודמים, במהלך ההפגנות צעירים יידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שעמדו מצידה השני של הגדר ואלה הגיבו בירי אש חיה, כדורי מתכת מצופי גומי ורימוני גז מדמיע.
מאז החלו ההפגנות ועד סוף חודש דצמבר הרג הצבא שמונה מפגינים ליד גדר המערכת: מוחמד מוחייסן, בן 29, איבראהים אבו ת'ורייה, בן 29, יאסר סוכר, בן 23, מוחמד א-דחדוח, בן 19 - בסמוך למחסום נחל עוז, ג'מאל מוסלח, בן 20, באזור מחנה הפליטים אל-בוריג', זכאריה אל-כפארנה, בן 20, בסמוך למחסום ארז, שריף שלאש, בן 28, בסמוך למחנה הפליטים ג'באליא ומחמוד אל-מסרי, בן 29, בסמוך לעבסאן אל-כבירה. על-פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני נפצעו בהפגנות אלה 322 פלסטינים מירי חי של הצבא ו-58 מירי כדורי מתכת מצופי גומי.
בצלם תחקר את מקרי ההרג וכמה מהאירועים בהם נפצעו מפגינים. להלן תיאור של ארבעה מהמקרים:
הריגתו של מוחמד א-דחדוח, בן 19, תושב עזה בהפגנה בסמוך למחסום נחל עוז, 8.12.17:
תמונה
מוחמד א-דחדוח
ב-8.12.17, בסביבות השעה 12:30, התקיימה הפגנה בסמוך לגדר המערכת באזור מחסום נחל עוז, שממזרח לעיר עזה. מאות צעירים הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר חיילים וג'יפים שניצבו מעברה השני של הגדר, במרחק של כ-25-10 מטרים מהגדר. החיילים הגיבו בירי אש חיה ורימוני גז מדמיע, כולל ירי גז ממערכת שהותקנה על גגו של ג'יפ אחד לפחות. חלק מהצעירים השליכו את רימוני הגז בחזרה אל החיילים.
בסביבות השעה 15:00 התקדם מוחמד א-דחדוח אל הגדר, תלה עליה דגל פלסטין והתרחק.
בעדות שמסר ב-26.12.17 יאסר א-סרחי, תושב עזה, בן 29, לתחקירן בצלם מוחמד סבאח, הוא סיפר:
תמונה
יאסר א-סרחי
בסביבות השעה 13:00 הגעתי עם חבר שלי לאזור נחל עוז. היו שם מאות צעירים ונערים שזרקו אבנים. הצבא הישראלי ירה אש חיה ורימוני גז מדמיע, והצעירים השליכו את הרימונים בחזרה לכיוון שלהם. היו כאלה שהתקרבו לגדר המערכת. אני מצאתי צמיג והבערתי אותו.
מוחמד א-דחדוח וצעיר נוסף שאני לא מכיר התקרבו אלי. היינו במרחק של כמה מטרים מהגדר. זרקנו על החיילים אבנים באמצעות קלע, והם ירו רימוני גז מדמיע. מוחמד והצעיר השני אמרו שהם נחנקים מהגז המדמיע והציעו שנברח אחורה. אמרתי לו: "אנחנו לא רוצים לברוח, כי אם נברח החיילים מיד יירו בנו". נשארנו במקום. מוחמד התיישב לידי, כמה מטרים מהגדר, עם הקלע ביד. חזרתי קצת אחורה. מוחמד ניסה לקום אבל הוא נפגע מיד מקליע ונפל לקרקע. הצעירים הרימו אותו ובאתי לעזרתם. הרמנו אותו בידיים ולקחתי אותו לאמבולנס.
א-דחדוח אושפז בבית החולים א-שיפאא בעיר עזה, שם התברר כי הקליע חדר לצווארו וגרם לשבר בעצמות הצוואר, לקטיעת חוט השדרה ולשיתוק בארבעה הגפיים. הוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ ומשם, ב-21.12.17 לבית החולים אל-קודס של הסהר האדום בעזה, שם מת מפצעיו ב-24.12.17.
וידיאו: חיילים יורים אש חיה וגז מדמיע לעבר מפגינים פלסטינים ליד גדר המערכת 29.12.17
הריגתו של זכריא כפארנה, בן 20, תושב בית חאנון, בהפגנה בסמוך למחסום ארז, 22.12.17:
ב-22.12.17, בסביבות השעה 12:30, נערכה הפגנה בסמוך למחסום ארז, צפונית לבית חאנון, בהשתתפות יותר ממאה צעירים. חלק מהצעירים הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר החיילים שחסו בתוך מגדלים ממוגנים הניצבים מעברה השני של הגדר ובצמוד לה, וירו מתוכם על המפגינים אש חיה, כדורי "גומי" ורימוני גז מדמיע. חלק מהצעירים זרקו את רימוני הגז בחזרה לעבר החיילים. בסביבות השעה 13:30 ניסה זכאריה אל-כפארנה, שהשתתף בהפגנה, להשחית את גדר התלתלית שמונחת על הקרקע במרחק של כחמישים מטרים מגדר המערכת, ונורה בחזהו.
בעדות שמסר ב-25.12.17 ח'אלד אבו סיתה, תושב בית חאנון בן 28, לתחקירן בצלם מוחמד סבאח, הוא סיפר:
תמונה
ח'אלד אבו סיתה
בסביבות השעה 12:30 יצאתי עם שבעה חברים ברגל למחסום ארז. כשהגענו היו שם כתשעים אנשים. התחלנו ליידות אבנים ולהבעיר צמיגים. אחר כך הגיעו עוד ועוד צעירים ונערים למחסום. כולנו זרקנו אבנים לכיוון המגדל הישראלי שבתוכו היו חיילים. הם ירו רימוני גז מדמיע ואנחנו זרקנו אותם בחזרה אליהם, קברנו אותם בחול או השלכנו אותם רחוק בכיוון הרוח, כדי שענני הגז לא יחזרו אלינו.
התחלנו להתקדם אל הגדר. הייתה שם גדר תלתלית שהצבא הניח כדי למנוע מאתנו להתקרב למחסום. אני וזכריא ניסינו להרים אותה כדי להתקרב למגדל הישראלי. החיילים ירו עלינו רימוני גז ונפלנו מאחורי התיל. זכריא הרים שוב את התיל ואז שמעתי ירי והוא נפל על הקרקע. אחד הצעירים שהיו אתנו אמר לי שהוא נפצע. הסתכלתי על היד שלו וראיתי שיש לו פצע לא חמור.
הסתכלתי על זכריא. הוא היה מוטל על הקרקע ודימם מהחזה שלו. ניגשנו אליו כדי להרים אותו, ואז החיילים ירו עלינו עוד רימוני גז מדמיע. בכל זאת הצלחנו להרים אותו ורצנו לאמבולנס. החיילים ירו רימוני גז מדמיע גם לאזור האמבולנס.
אל-כפארנה פונה באמבולנס של הסהר האדום לבית החולים האינדונזי בסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, לשם הגיע ללא רוח חיים. בבית החולים נקבע כי הוא נורה בחזהו.
תמונה
רנדה חרארה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 20.12.17
פציעתה של רנדה חרארה, בת 21, תושבת עזה בהפגנה בסמוך למחסום נחל עוז, 11.12.17:
ביום שני, 11.12.17, בסביבות השעה 15:00, נערכה הפגנה נוספת בסמוך לגדר המערכת באזור מחסום נחל עוז שממזרח לעיר עזה. חלק מהמפגינים יידו אבנים לעבר חיילים שעמדו מעברה השני של גדר המערכת, במרחק של 25-10 מטרים מהגדר ושירו לעברם אש חיה, כדורי "גומי" ורימוני גז מדמיע. בסביבות השעה 15:30 הגיע למקום אוטובוס שממנו ירדו כעשרים סטודנטים שהצטרפו להפגנה ונעמדו במרחק של בין 200 ל-300 מטרים מהגדר. בסביבות השעה 16:00, ירו חיילים אש חיה לעבר המפגינים ופצעו את רנדה חרארה, סטודנטית בת 21 תושבת עזה, בירך שמאל.
היינו במרחק של בערך 300 מטרים מהגדר, שבצמוד אליה עמדו החיילים. החיילים ירו על המפגינים רימוני גז מדמיע, אש חיה וכדורי "גומי". אחד הבחורים נפגע ברגל מהירי והמפגינים הרימו אותו ולקחו אותו לאמבולנס שעמד במרחק של כחמישים מטרים משם. בגלל הירי האינטנסיבי האמבולנס לא יכול היה להתקרב יותר. כמה מפגינים שעמדו לפני נחנקו משאיפת גז וראיתי שבחלק טיפלו במקום וחלק נלקחו לאמבולנסים שפינו אותם לבית החולים.
בסביבות השעה 16:00, כשעמדתי וקראתי סיסמאות, אחד החיילים שעמדו מאחורי סוללות החול שמעבר לגדר ירה עליי אש חיה. כדור פגע בי ברגל שמאל, באזור הברך. התחלתי לסגת לאחור. כאב לי מאוד והדם נזל מהרגל שלי עד לקרקע. אחמד חמודה, שעמד לידי, הרים אותי ולקח אותי לאמבולנס, שהיה במרחק של חמישים מטר בערך. הכניסו אותי לאמבולנס יחד עם חברה שלי אלאא שמאלי וידיד שלי מאהר מיזהר. החובשים בדקו את הרגל שלי ופינו אותי לבית החולים א-שיפאא. הגעתי לשם בשעה 16:30 והכניסו אותי לחדר ההכנה לניתוח. הרופאים אמרו לי שלפי צילומי הרנטגן הכדור נתקע בירך שמאל וצריך לנתח אותי להוציא אותו.
הייתי בבית החולים לבד, בלי ההורים שלי. ניסיתי להתקשר אליהם אבל הטלפונים שלהם היו מכובים. נאלצתי להיכנס לניתוח לבד. הניתוח נמשך שעה בערך. הוציאו את הכדור. אחרי שהתעוררתי מההרדמה העבירו אותי לבית החולים אל-עוודה להמשך טיפול. לא הרגשתי את הרגל שלי בכלל ופחדתי מאוד שיצטרכו לכרות אותה, אבל נשמתי לרווחה כשכמה שעות אחר כך אמרו לי שאני יכולה להשתחרר הביתה.
למזלי הבראתי מהפציעה הקשה הזו. כל זה היה למען פלסטין ובגלל מה שקורה בירושלים. הצבא הישראלי ירה עלינו אש חיה למרות שהעם הפלסטיני מתמודדים אתו בלי נשק, ובמיוחד אנחנו - המפגינים. לא הרמנו נשק, רק עמדנו, קראנו סיסמאות וזרקנו כמה אבנים.
תמונה
באסם אנו ענזה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 17.1.18
פציעתו של בסאם אבו ענזה, תושב עבסאן אל-ג'דידה, בן 24, בהפגנה מזרחית לעבסאן אל-ג'דידה, 29.12.17:
ב-29.12.17, בסביבות השעה 14:00, נערכה הפגנה בסמוך לגדר המערכת מזרחית לעיירה עבסאן אל-ג'דידה שממזרח לח'אן יונס. חלק מהצעירים הניפו דגלי פלסטין, הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר חיילים שניצבו מעברה השני של גדר המערכת במרחק של 20-10 מטרים ושירו לעבר המפגינים אש חיה ורימוני גז מדמיע. הצבא השתמש גם במערכת לירי גז מדמיע שהותקנה על גג ג'יפ. בסביבות השעה 15:40 ירה חייל אש חיה על בסאם אבו ענזה, שיידה גולות זכוכית לעבר החיילים כשהוא במרחק של יותר ממאה מטרים מגדר המערכת, ופצע אותו בשתי רגליו.
בעדות שמסר ב-17.1.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר אבו ענזה:
בסביבות השעה 15:40 עמדתי במרחק של 100-150 מטרים בערך מגדר המערכת. השתמשתי ברוגטקה קטנה כדי ליידות גולות לכיוון החיילים. הייתי לבד, וצעירים אחרים עמדו מאחוריי במרחק של כעשרה מטרים. הרמתי אבן גדולה ועמדתי לזרוק אותה על הקרקע כדי לשבור אותה לאבנים קטנות ולהשתמש בהן נגד החיילים. פתאום אחד החיילים שהתמקמו מאחורי מכשול העפר ירה עליי. נפגעתי בברך ימין וגם באופן קל מתחת לברך שמאל.
הרגשתי כמו הלם חשמלי בכל הגוף שלי. נפלתי על הקרקע ולא הרגשתי יותר את הרגליים. צעירים ניגשו אלי בריצה והעלו אותי על אלונקה. חבר שלי, רמזי, עלה אתי לאמבולנס שפינה אותי לבית החולים האירופי. הייתי בהכרה. הפרמדיק החליף לי תחבושות על הפצע כדי לעצור את הדימום.
בבית החולים הסתבר שרגלו הימנית של אבו ענזה נשברה והעורק והעצב נקטעו, והוא נאלץ לעבור ניתוח שבו נכרתה רגלו מתחת לברך. אבו ענזה שוחרר לאחר חמישה ימים והועבר לבית חולים של הסהר האדום בח'אן יונס, שם אושפז למשך ארבעה ימים נוספים לצורך שיקום.
בעדותו סיפר:
כשהתעוררתי מהניתוח, במחלקה הכירורגית, אבא שלי ועוד בני משפחה היו מסביבי. אחי מוחמד סיפר לי שהרופאים קטעו לי את רגל ימין. הרגשתי צריבה בקיבה והקאתי. שתי הרגליים שלי היו מכוסות בסדין של בית החולים. לא יכולתי להרים את הסדין וגם לא ביקשתי מהם לעשות את זה. לא רציתי לראות את הרגל הקטועה. הייתי במצב נפשי רע. אחרי שלושה ימים אזרתי אומץ והסתכלתי על הגדם. חשבתי על החיים עם רגל וחצי, איך אוכל ללכת כשאני נכה?
עכשיו אני שוכב בבית וסובל כל הזמן מכאבים חזקים במקום הקטיעה. אני מרגיש סוג של הלם חשמלי ברגל. כל קימה לשירותים כרוכה בכאב רב.
שלושה שבועות וחצי: שמונה הרוגים, מתוכם שישה שנפגעו בפלג הגוף העליון, שלושה מהם בראש או בצוואר, ויותר מ-300 פצועים מאש חיה. נתונים אלו, בשילוב העובדה שמדובר באירועים שונים ובמקומות שונים, מלמדים על קיומה של מדיניות לדיכוי ההפגנות ברצועת עזה באמצעות אש חיה. כך, חיילים ישראלים שניצבים מצידו הישראלי של גדר המערכת, לעיתים בתוך מגדלי בטון או מאחורי סוללות עפר, יורים אש חיה על מפגינים מעברה השני של הגדר שאינם מסכנים את חייהם. המחיר הכבד שגבתה מדיניות זו בחיי אדם, והפגיעה הקשה בחייהם של מאות הפצועים, היו צפויים ומן הסתם נלקחו בחשבון מראש על-ידי מי שאישרו אותה ונושאים באחריות למעשים אלה.
תמונה
חייל מכוון נשק אל מפגינים מעבר לגדר המערכת, ליד מחסום נחל עוז. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 30.12.17
* בנוגע להריגתו של זכריא אל-כפארנה פורסם ב-27.3.18 בכלי התקשורת כי טרם הוחלט אם תפתח חקירה לבירור נסיבות האירוע.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה ("סבב לחימה"), אימה וחוסר ודאות, הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. אלו נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. הפצצת הבתים אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות ארוכת שנים שמיישמת ישראל ברצועת עזה. אלפי פלסטינים כבר נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. אלא שבעבר, כשנהרגו אזרחים בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, טענו גורמים רשמיים כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית שכן ההרוגים הם לא יותר מ"נזק אגבי" ובכלל, זו אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי המסתתרים מאחורי אזרחים. הצדקות אלה וחוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן: הטענה שהפעולה הייתה מידתית וההרוגים הם "נזק אגבי" מאיינת את הפגיעה באזרחים ומרוקנת מתוכן את אחד העקרונות המרכזיים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית כלל לא מתעוררת במקרה זה, שכן ההתקפה כוונה לבתי מגורים, שאינם מטרות צבאיות לגיטימיות ולכן ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הטענה שהאחריות למוות מוטלת על פעילי הג'יהאד האיסלאמי מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו והיא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם. ישראל היא זו שבחרה לירות באמצע הלילה טילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לתוצאות. מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים של פעולה זו. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. וכמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה, אימה וחוסר ודאות ("סבב לחימה"), הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. כולם נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר בליל ההפצצות הראשון, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. שלוש הדירות נהרסו לחלוטין. כן נהרסו לחלוטין שתי דירות נוספות ושתיים נוספות נפגעו באופן חלקי. זו לא הייתה טעות. כתבים שנכחו בתדריכים סודיים שערכו נציגי הצבא עם התקשורת לאחר התקיפה דיווחו כי נמסר בהם שהגורמים שהורו על ההפצצה ידעו על הימצאותם של אנשים נוספים בבתים שהופצצו ושהם הניחו, בסבירות גבוהה, שגם הם ייהרגו. כך, למשל, פורסם כי "בצה"ל אמרו כי ידעו על נוכחותם של בלתי-מעורבים בקרבת שלושת מפקדי הג'יהאד, וכן על ההסתברות שהם ייפגעו, אך ההערכות האלה נלקחו בחשבון בהחלטה לבצע את הסיכולים הממוקדים". בהתחשב בכך שהירי נעשה באמצע הלילה לעבר בתי מגורים, בהם גרים גם בני המשפחה של פעילי הג'יהאד האיסלאמי, זוהי ההנחה המתבקשת. בעבר, כשאזרחים נהרגו בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, ניסתה ישראל לטעון כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית. ניסיונות השווא של ישראל להצדיק את ההרג הצדקה ישראלית ראשונה: זה רק "נזק אגבי" חוקי אחת הטענות שהושמעה הייתה שההתקפה הייתה חוקית על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי שכן היא "מידתית". עשרת ההרוגים הם, על פי טענה זו, רק "נזק אגבי". כך, למשל, טען דובר צה"ל כי "עשינו פה פעולה מאוד ממוקדת עם מסר מאוד ברור, ברמת איכות של נזק אגבי מאוד ממוקד". עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, הסביר כי "צה"ל והשב"כ הוכיחו בעצם הסיכול יכולת מרשימה לתקיפה מדויקת, בכמה מוקדים בו-זמנית, במינימום נזק אגבי (הפגיעה בבלתי מעורבים מצערת אבל מידתית) ועל בסיס מודיעין מדויק ביותר". אלא שלקביעה זו אין כל בסיס. על פי עקרון המידתיות, התקפה תהיה בלתי חוקית אם צפוי שהיא תגרום ל"נזק אגבי" לאזרחים ולרכושם שיהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי "הישיר והקונקרטי" הצפוי לצד המתקיף כתוצאה ממנה. יישומו של עיקרון זה הוא חמקמק ומעורפל, שכן לא קיימת הגדרה של מה ייחשב לפגיעה "מופרזת" ומה ייחשב ל"יתרון צבאי" וכיצד בכלל ניתן לאזן בין שני קריטריונים כל כך שונים. בהתחשב בכך, כשבאים לבחון את יישומו של עקרון המידתיות בנוגע למקרה ספציפי ניתוח משפטי קר כמעט שאינו אפשרי ומובן שהפרשנות תושפע גם מתפיסת העולם של המפרש. עם זאת, כמו בנוגע לכל כלל משפטי אחר לא כל פרשנות תיחשב ללגיטימית ובהחלט ישנם מקרים בהם ההכרעה האם ההתקפה הייתה "מידתית" תהיה חד משמעית. פרשנות המנותקת לחלוטין ממטרותיו ומרוחו של המשפט ההומניטארי הבינלאומי – כמו פרשנות לפיה ההתקפה שביצע הצבא באמצע הלילה על בתי משפחות היא מידתית – היא מופרכת. אם נקבל פרשנות זו, קשה לראות איזה ערך וטעם היא מותירה בכלל למשפט ההומניטארי הבינלאומי, שכן היא מאיינת את ההגנה על אזרחים. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית מתעוררת רק במקרים שבהם ההתקפה עצמה הייתה חוקית – כלומר כזו שכוונה לעבר מטרות צבאיות לגיטימיות. אם ההתקפה לא הייתה כזו היא תהיה בלתי חוקית בלי קשר לשאלת הפגיעה באזרחים וברכושם. "מטרה צבאית לגיטימית" מוגדרת ככזו התורמת "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" וככזו שהפגיעה בה תקנה לצד התוקף "יתרון צבאי מובהק". ההתקפה באותו לילה כוונה לדירותיהם של שלושה פעילי ג'יהאד איסלאמי. בתיהם, כמו גם שני בתים נוספים של שכנים, נהרסו לחלוטין. האם בתי פעילים יכולים להיחשב למטרות צבאיות לגיטימיות על פי ההגדרה לעיל? התשובה כמובן שלילית וישראל גם לא ניסתה לטעון זאת: אף גורם רשמי לא טען שבדירות נעשתה פעילות כלשהי שהעניקה "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" או שהפגיעה בהן תקנה לישראל "יתרון צבאי מובהק". הפגיעה בבתים נעשתה כבדרך אגב ולא כמטרה בפני עצמה. בהתחשב בכך, ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הצדקה ישראלית שנייה: זו בכלל אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי שמסתתרים מאחורי אזרחים הצדקה נוספת שהשמיעו גורמים רשמיים הייתה שפעילי הג'יהאד, הבוחרים להסתתר מאחורי אזרחים, הם האחראים לתוצאות. כך, למשל, אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי כי "אילו היה ניתן לבצע את ההתנקשות בבכירי הג'יהאד מבלי לפגוע בחפים מפשע צה"ל היה פועל כך, אולם 'צריך לזכור שהטרור פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, כחלק משיטה, וכך מסכן את תושבי רצועת עזה'". טענה זו תמוהה בהתחשב בכך שפעילי הג'יהאד ישנו בבתיהם עם בני משפחותיהם ולא עסקו בפעילות צבאית "מתוך אוכלוסייה אזרחית". אך מעבר לכך, היא מובילה לתוצאות שאינן חוקיות. ארגונים חמושים ברצועת עזה אכן מפרים את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולא מבחינים בין מטרות אזרחיות למטרות צבאיות. ערבוב זה חותר תחת הכלל הבסיסי ביותר במשפט ההומניטארי, שנועד לצמצם את הפגיעה באזרחים ככל שניתן ולהרחיקם מאזורי לחימה. לשיטתה של ישראל, התנהלות זו מעניקה לה חופש פעולה בלתי מוגבל: היא משחררת אותה מהחובה לציית לחוק והיא מצדיקה את הפגיעות הנרחבות באוכלוסייה האזרחית שהיא גורמת. פרשנות זו מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבקש לבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו. היא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם והיא מרוקנת מתוכן את הכלל הקובע שהעובדה שצד אחד הפר את ההוראות אינה משחררת את הצד השני מחובתו לקיימן. ישראל היא זו שבחרה לירות את הטילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לפגיעה באזרחים הפלסטינים וברכושם. כל פרשנות אחרת המטילה את האחריות לפעולה זו ולתוצאותיה על הפלסטינים חייבת להידחות על הסף. עד הסבב הבא במהלך סבבי הלחימה שהתקיימו ברצועת עזה בשנים האחרונות התקיפה ישראל מהאוויר, מהיבשה ומהים אזורי מגורים צפופים. אלפי פלסטינים נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. למרות אי החוקיות של מדיניות זו, היא זוכה לגיבוי מלא של כל הדרגים הבכירים בישראל: הדרג המדיני, הדרג המשפטי והדרג הצבאי. הפצצת הבתים ברצועה בליל ה-9.5.23 אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות זו. כמו במקרים רבים אחרים, גם היא לא נעשתה כפעולה של הגנה עצמית, מול סכנה ברורה ומיידית שלא ניתן היה למנוע בדרך אחרת. בדיוק ההיפך: מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. חוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה, שהכשירו את הפעולה, מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן. כמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי. עזבו "דגל שחור", עזבו "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב". מקבלי ההחלטות בישראל אפילו לא טורחים עוד להסתיר שלתפיסתם הריגת אנשים שלא עשו דבר, גם ילדים קטנים, היא לגיטימית. לא בהעדר ברירה, לא אל מול סכנת חיים מיידית ובלתי נמנעת, אלא כדרך המלך, כסופו של תהליך קבלת החלטות מחושב, מתוך בחירה ומתוך רצון.
