מדיניות הפתיחה באש

ירי מכוון הרג את הפרמדיקית רוזאן א-נג'אר ברצועת עזה

17 יולי 2018, עודכן ב-14 פברואר 2023

תמונה
רוזאן א-נג'אר באוהל הרפואי בהפגנות השיבה. צילום: עבד אל-עזיז א-נג'אר

כשקראו לצאת לתהלוכות השיבה בגבול רצועת עזה, רוזאן הייתה מהראשונות שהתגייסו לעזור בגלל האמונה שלה בעשייה הומניטארית. הדבר שעודד אותה היה המחשבה שהתהלוכה מוגנת והידיעה שהיא תהיה מוגנת כאשת צוות רפואי. ראיתי אותה עובדת כמתנדבת בהפגנות. היא הסתובבה כמו פרפר ורצה מצד לצד כדי לטפל בפצועים. כשרוזאן עבדה בשטח הייתי גאה ורגועה כי היא פרמדיקית, וחשבתי שהצבא הישראלי לא יפגע בה.

כך סיפרה אמה של רוזאן א-נג'אר, סאברין א-נג'אר, בת 43, תושבת העיירה ח'וזאעה, נשואה ואם לשישה. רוזאן א-נג'אר, בת 20, התנדבה כפרמדיקית ונורתה למוות בהפגנה שהתקיימה ב-1.6.18 מצפון לח'וזאעה, ממזרח לח'אן יונס, כחלק מ"הפגנות השיבה" הנערכות ברצועת עזה מאז סוף חודש מארס. במהלך ההפגנה, בה השתתפו אלפי אנשים, חלק מהמפגינים הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מצידה השני של הגדר המפרידה בין הרצועה לישראל. הכוחות ירו לעבר המפגינים רימוני גז מדמיע ואש חיה. אחרי תפילת אחר הצהריים המאוחרת עלה מספר המשתתפים בהפגנה, וצוות פרמדיקים טיפל במפגינים שנפגעו משאיפת גז. בסביבות השעה 18:00 התקרבה קבוצה של פרמדיקים לגדר כדי לחלץ שני צעירים שנפגעו משאיפת גז. הפרמדיקים לבשו מדים מזהים והרימו את ידיהם באוויר.

ראמי אבו ג'זר, בן 29 מח'אן יונס שעבד כפרמדיק מתנדב ביחד עם רוזאן א-נג'אר, תיאר את שאירע בעדות שמסר ב-3.6.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:

תמונה
ראמי אבו ג'זר. צילום: ח'לאד אל-עזאייזה, בצלם, 3.6.18

ביום שישי, 1.6.18, הגעתי כמו שאני רגיל בשבועות האחרונים לאזור האוהלים של המפגינים, והתיישבתי באמבולנס שחנה בקרבת מקום. זה היה קצת אחרי תפילת אחר הצהריים המאוחרת, בסביבות 16:30. חברתי רוזאן א-נג'אר הגיעה ושוחחנו קצת. היא הייתה שמחה כי קנתה טלפון נייד חדש. היא ביקשה שאשמור על הטלפון כי היא התכוננה ללכת לטפל במפגינים וחששה שהוא ייפול לה. בגלל שהתכוונתי ללכת איתה, מסרתי את הטלפון לחבר שלנו. רוזאן לקחה את ציוד העזרה הראשונה והלכה איתי ועם שאר הפרמדיקים לטפל בנפגעים שהתחילו להגיע בגלל החרפת העימותים בין המפגינים לחיילים. היו בערך 70 מפגינים שנפגעו משאיפת גז. בצד השני של הגדר היו כמה ג'יפים שחיילים ירו מתוכם רימוני גז, וראיתי גם חיילים שירו גז מרובים מיוחדים.

לאחר מכן הלכתי עם פרמדיקים אחרים – ביניהם רוזאן א-נג'אר, רשא קדייח, רידא א-נג'אר ומחמוד עבד אל-עאטי – לכיוון המפגינים. עמדנו קרוב למפגינים ושמענו אנשים צועקים ששני צעירים התעלפו ליד גדר התלתלית שמונחת על הקרקע במרחק של בערך 10 מטרים מהגדר עם ישראל. החלטנו לגשת אליהם כדי לטפל בהם. רוזאן ואני הלכנו ראשונים. הרמנו את הידיים מעל הראש כדי להרגיע את החיילים, שיבינו שאנחנו פרמדיקים. כולנו לבשנו אפודים רפואיים עם סמלים של צוות עזרה ראשונה. הגענו לשני הצעירים וכשהתחלנו לפנות אותם, החיילים פתחו עלינו בירי מסיבי של רימוני גז. נדמה לי שהם ירו מאחד הג'יפים הצבאיים. רוזאן ורשא התחילו להיחנק. ביקשתי ממחמוד לטפל ברוזאן ואני טיפלתי ברשא. לאחר מכן, ארבעתנו התרחקנו מהגדר. צעירים ופרמדיקים אחרים שנשארו שם הצליחו לחלץ את שני הצעירים שנפגעו מהגז. אחרי שהתרחקנו, התחלנו להרגיש יותר טוב והחלטנו להתקרב למפגינים. נעמדנו במרחק של בערך -10 מטר מהם ו-25 מטר מהגדר. אף מפגין לא עמד לידנו. בערך בשעה 17:45 ראינו שני חיילים יורדים מג'יפ צבאי, כורעים, ומכוונים אלינו את הנשק שלהם בתנוחת צליפה. רוזאן עמדה לימיני ורשא מאחוריי ודיברנו בינינו. פתאום הם ירו עלינו שני כדורים חיים. הסתכלתי על רוזאן וראיתי אותה מצביעה על הגב שלה ואז נופלת. אחרי שנייה גם אני נפלתי, כי נפגעתי מעל ברך שמאל. מאוחר יותר נמסר לי שרוזאן נפגעה בצד שמאל של החזה. מחמוד נפצע מרסיסים ביד ימין ובאזור האגן.

מחמוד עבד אל-עאטי, פרמדיק תושב ח'אן יונס בן 34, תיאר את גם הוא האירוע בעדות שמסר ב-3.6.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:

תמונה
מחמוד אל-עאטי. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 3.6.18

מעט אחרי השעה 17:30 שמענו ששני צעירים נחנקו מגז מדמיע קרוב לגדר התיל שנמצאת בערך 10 מטרים מהגדר הראשית. אחד מהם היה מחוסר הכרה והשני סימן לנו בידיו והבנו שהוא זקוק לעזרה. אני וכמה פרמדיקים הלכנו לשם ברגל, כשאנחנו לבושים אפודים של פרמדיקים עם הלוגו של עמותת הסיוע הרפואי הפלסטינית. הייתי עם ראמי אבו ג'זר, רשא קדייח, רוזאן א-נג'אר וכמה פרמדיקים נוספים. הרמנו את הידיים מעל הראש.

הגענו אל שני הנפגעים, ואז פתאום מהג'יפים נורה צרור של רימוני גז מדמיע ישר לעברנו. רוזאן ורשא נחנקו מהגז. אני הגשתי עזרה ראשונה לרוזאן באמצעות התזת אלכוהול לאף שלה כדי שתתעורר, ושטפתי את הפנים שלה בתמיסת מלח כדי להפיג את תחושת הצריבה. ראמי הושיט עזרה ראשונה לחברתנו רשא. היינו בערך 20 מטרים מגדר התלתלית. שאר חברי הצוות פינו את שני הצעירים שנפגעו מהגז אל מקום בטוח רחוק מהגדר. חזרנו ועמדנו מצפון-מערב למפגינים, במרחק של כ-20-10 מטר מגדר התלתלית.

בערך בשעה 17:45 שני חיילים ירדו מג'יפ צבאי וכיוונו את הרובים שלהם אלינו. הם ירו שני קליעים. אחד פגע ברוזאן בחלק שמאל של החזה ויצא מהגב שלה. באותו רגע נפגעתי מרסיסי אש חיה באזור האגן וביד ימין. חברי ראמי נפגע בחלק העליון של רגל שמאל ומרסיסים ברגל ימין וביד שמאל.

אנשי צוות רפואי פינו את רוזאן א-נג'אר כשהיא מחוסרת הכרה לאוהל רפואי במתחם האוהלים. משם פונתה א-נג'אר באמבולנס לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. לאחר כחצי שעה של ניסיונות החייאה נקבע מותה. ראמי אבו ג'זר ומחמוד עבד אל-עאטי פונו גם הם לבית החולים האירופי, שם טופלו בגין חתכים ופגיעת רסיסים ושוחררו באותו יום.

 

תמונה
סאברין א-נג'אר עם כרזה לזכר בתה רוזאן. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 1.7.18

בעדות שמסרה ב-1.7.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה סאברין א-נג'אר על בתה:

רוזאן הייתה ילדה נאיבית שאהבה את החיים ותמיד חייכה. היא חלמה ללמוד סיעוד באוניברסיטה, אבל בגלל מצבנו הכלכלי היא הסתפקה בקורסים של עזרה ראשונה בבית החולים נאסר שבעיר ח'אן יונס. הקורסים נמשכו שנתיים והיו אינטנסיביים. כל הרופאים בבית החולים העריכו אותה. לרוזאן היה רצון עז להוכיח את עצמה בתחום הסיעוד ולפצות על חוסר היכולת ללמוד באוניברסיטה.

ביום שישי בערב שכן שלנו התקשר והודיע שרוזאן נפגעה. התקשרתי לבעלי, אשרף, ונסענו מיד לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בבית החולים מצאנו אותה בחדר טיפול נמרץ. אמרתי לשומרים שאני רוצה לראות אותה, אבל הם לא נתנו לי. לא הקשבתי להם, דחפתי את הדלת בכוח ונכנסתי אליה. ראיתי אותה שוכבת ללא רוח חיים. חיבקתי אותה ואמרתי לה: "רוזאן, תתעוררי, זה רק גז מדמיע, את בסדר גמור, קומי, קומי אהובתי". כל הבגדים שלה היו מוכתמים בדם. התחלתי לבכות ולצעוק, הלכה לי הנשמה. ידעתי שלעולם לא אראה אותה שוב. איבדתי את הבת שלי והיא לא תחזור אליי אף פעם. לעולם לא אוכל לחבק אותה שוב. החיים שלי מאז שהיא מתה קשים מאוד. לפעמים אני קוראת לה בזמן הארוחה כי אני מרגישה שהיא איתנו ושהיא לא מתה. לכל המשפחה קשה מאוד. אחיה הקטן, אמיר, אומר לאביו שיקרא לרוזאן כדי שתאכל איתנו. אחותה ריעאן כל הזמן בוכה ואני רואה שהיא לובשת את הבגדים של רוזאן. האחים שלה אמיר וראמא לא מצליחים לקלוט שהיא לא תחזור אלינו. בעלי גמור, הוא בוכה כל הזמן והיא מאוד חסרה לו. אני כל הזמן מתפללת בשבילה שתזכה לרחמי שמיים ושמשכנה יהיה גן עדן. הפרידה ממנה קשה מאוד. איזה עוול עשתה רוזאן שהיה צריך להרוג אותה?

דובר צה"ל ניסה להתנער מאחריות הצבא להריגתה של א-נג'אר. תחילה נמסר כי לא היה ירי של חיילים למקום שבו עמדה. מאוחר יותר נמסר כי נראה שא-נג'אר נהרגה מ"נתז של קליע", ולבסוף נטען שהיא בכלל שימשה "מגן חי למתפרעים". אל מול ריבוי גרסאות הצבא, עובדות המקרה חד-משמעיות: תחקיר בצלם מוכיח כי איש כוחות הביטחון ירה למוות ברוזאן א-נג'אר, בת 20, כשעמדה במרחק של כ-25 מטרים מהגדר, כשהוא מכוון ישירות אליה על אף שלא סיכנה אותו או כל אדם אחר ובעת שלבשה מדי צוות רפואי.

הריגתה של א-נג'אר היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מאז תחילת ההפגנות. ההשלכות הקטלניות של מדיניות זו ידועות היטב: מאז החלו ההפגנות ב-30.3.18 נהרגו כתוצאה מיישומה 127 מפגינים, בהם לפחות 18 קטינים, שרובם המכריע לא סיכנו כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. בנוסף, כ-4,100 נוספים נפצעו מאש חיה. בין הנפגעים גם אנשי צוות רפואי: כך, כשבועיים לפני הריגתה של א-נג'אר, ב-14.5.18, הרגו אנשי כוחות הביטחון פרמדיק נוסף, מוסא אבו חסנין, בן 34, במהלך הפגנה שנערכה ממזרח למחנה הפליטים ג'באליא. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), עד ל-10.7.18 נפגעו 357 אנשי צוותים רפואיים – 26 מירי חי, 37 מפגיעה ישירה של רימון גז, ו-12 מרסיסים. לגבי היתר לא נמסר פירוט. בנוסף, נפגעו 58 אמבולנסים.

הניסיונות של דובר צה"ל ושל גורמים רשמיים אחרים להתנער מאחריות הצבא להריגתה של א-נג'אר אינם בגדר מסירת מידע עובדתי לציבור על-ידי הרשויות המוסמכות: להפך, הם חלק מניסיון תעמולתי-הסברתי של הרשויות האחראיות למדיניות זו למזער "נזק תדמיתי", באמצעות הסתרת העובדות וטיוחן. אלא שתעמולה לחוד ומציאות לחוד. ובמציאות, הרשויות הישראליות אדישות להרג פלסטינים. אם לא כן, הייתה ישראל משנה מזמן את מדיניות הפתיחה באש ומפסיקה לירות במפגינים לא חמושים שאינם מסכנים איש, הנמצאים מעברה השני של הגדר. מדיניות נפשעת זו מוכחת שוב ושוב כשהצבא ממשיך ליישמה ללא שינוי – ואף מגבה אותה באמצעות מערכות הטיוח הצה"ליות, המבטיחות כמעט בכל מקרה שאיש לא ייתן את הדין על הריגת פלסטינים, אפילו בנסיבות שערורייתיות כמו במקרה הריגתה של א-נג'אר.

* ב-29.10.18 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירה פלילית. ב-15.3.21 הודיעה הפרקליטות הצבאית לבצלם כי התיק הועבר לעיון פרקליט. ב-1.6.22 הודיע דובר צה"ל לבצלם כי תיק החקירה נסגר ללא הגשת כתב אישום.

פריטים מומלצים

מוסטפא ד'אהר בבית החולים עם בן דודו מוחמד. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 6.5.18

מדיניות הפתיחה באש

כך ייעשה לנער החפץ למחות על כליאתו בעזה

מאז ה-30.3.18 התקיימה בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה סדרת הפגנות בהשתתפות מאות עד עשרות אלפי מפגינים. במהלך הפגנות אלה נהרגו עד כה עשרות בני אדם מירי אנשי כוחות הביטחון, בהם לפחות 12 קטינים, ויותר מ-3,600 נפצעו מירי אש חיה. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 רופאים ברצועת עזה ביצעו 32 כריתות איברים, 27 מהן של גפיים תחתונות. מעדויות שגבה בצלם מפלסטינים שנפצעו במהלך ההפגנות, עולה שהם נורו כאשר לא סיכנו את חייו של איש וחלקם אף בעת שהיו במרחק של מאות מטרים מהגדר. בחלק מהמקרים לפחות אנשי כוחות הביטחון ירו גם לעבר מי שניסה להתקרב לפצועים ולסייע להם לאחר שנפצעו. היקף בלתי נתפס זה של פצועים בהפגנות הוא כמעט חסר תקדים ונובע מהפקודות הבלתי חוקיות בעליל הניתנות לאנשי כוחות הביטחון. הוראות אלה מתירות ירי אש חיה במפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים בתוך רצועת עזה מצידה השני של הגדר. על אף תוצאות צפויות אלה של יישום ההוראות – כל הגורמים הרשמיים מסרבים לשנותן, ממשיכים לטעון שהן חוקיות ואף מגנים עליהן בפני בית המשפט העליון, ששופטיו סמכו ידיהם על מציאות זו. הפציעות הקשות הן רק תחילתו של הסיפור. כל מערכת בריאות, אפילו היה מצבה תקין ושגרתי, הייתה מתקשה מאוד לטפל בהיקף כזה של פצועים. ואולם עוד בטרם החלו ההפגנות כבר הייתה מערכת הבריאות ברצועת עזה על סף קריסה. עקב שילוב נסיבות זה רבים מהפצועים אינם מקבלים את הטיפול הרפואי שלו הם זקוקים. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-22.5.18 קיים ברצועה צורך דחוף ב-257 תרופות ו-247 סוגים של ציוד רפואי חד-פעמי החסרים במלאי. רופאים ברצועה דיווחו לארגון "רופאים לזכויות אדם" כי הם ממחזרים שוב ושוב ציוד חד-פעמי, וכי ישנו מחסור בחומרי חיטוי והרדמה. קריסתה של מערכת זו נובעת בעיקר ממדיניות המצור הישראלית, במסגרתה מטילה ישראל הגבלות על החלפת ציוד שהתקלקל, על הכנסת ציוד רפואי מתקדם ותרופות ועל יציאתם של רופאים להכשרות ולהשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שגם לה אחראית ישראל במידה רבה – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים. ישראל – שמדיניותה הבלתי חוקית גרמה לפציעתם של אנשים אלה, ואשר בשל מדיניות המצור שלה לא ניתן להעניק להם את הטיפול הרפואי הנדרש – אף מסרבת, ככלל, לאפשר את העברתם מרחק של כמה עשרות ק"מ בשטחה עד לבתי החולים בגדה, שם יוכלו לפחות חלקם לקבל את הטיפול הנחוץ להם. מאז תחילת ההפגנות גבו תחקירני בצלם ברצועה עשרות עדויות מפצועים ועדים לירי, בהם נערים שנורו על-ידי אנשי כוחות הביטחון כשהיו במרחקים שונים מהגדר. בעדויותיהם תיארו הנערים את פציעתם, את הקושי בקבלת הטיפול הרפואי שכה נחוץ להם ואת הליך השיקום הממושך והיקר שלפניהם. להלן סיפוריהם של שלושה מהם: פציעתו של מוחמד אל-עג'ורי, בן 16, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 30.3.18: מוחמד אל-עג'ורי הוא תלמיד כיתה י"א, בן 16, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, וחבר באיחוד הפלסטיני לאתלטיקה. ביום שישי, 30.3.18, בסביבות השעה 11:00, הגיע אל-עג'ורי עם כמה מחבריו להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אל-עג'ורי התקרב יחד עם חבריו עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר, כדי לחלק למפגינים בצלים שיקלו על מי שנפגע משאיפת גז מדמיע. לאחר שאנשי כוחות הביטחון ירו כמות גדולה של גז מדמיע לעבר האזור שבו שהה, הוא חזר לאחור. כשהיה במרחק של כ-300 מטרים מהגדר ירה איש כוחות הביטחון קליע חי לרגלו הימנית. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.4.18 תיאר מוחמד אל-עג'ורי את פציעתו: התקרבתי עד למרחק של 50 מטרים בערך מהגדר כדי לחלק בצלים למפגינים. ראיתי כמה פצועים, בהם איש מבוגר שנפגע ברגל שמאל. העצם ברגל הייתה חשופה והיה לו דימום חזק. רוב הפגיעות שראיתי היו ברגליים. החיילים ירו רימוני גז בצורה אינטנסיבית וכמעט נחנקתי אז הסתובבתי והתחלתי להתרחק משם. כשהייתי במרחק של 300 מטרים בערך מהגדר ירו עלי מאחורה ונפגעתי ברגל ימין. לא נפלתי על הקרקע והמשכתי לעמוד במקום כשאני מדמם מהרגל. אבא שלי הגיע לעזור לי ואחר כך כמה צעירים הגיעו ונתנו לי עזרה ראשונה. הם קשרו לי את הרגל ברצועת בד כדי לעצור את הדימום ולקחו אותי באופנוע לאמבולנס שהיה במרחק של כ-250 מטרים משם. אביו של מוחמד, האני אל-עג'ורי, בן 39, הגיע אף הוא להפגנה וסייע במתן עזרה ראשונה כמתנדב. בשעה שבנו נורה, הוא עמד במרחק של כ-300 מטרים מהגדר. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-3.5.18 תיאר כיצד ראה את בנו נפגע: כשראיתי את שלושת הבנים שלי בהפגנה החזרתי אותם לאחור, לאזור האוהלים, למרחק של כ-700 מטרים מגדר המערכת כי חששתי שייפגעו מאש חיה או מרימוני גז. אחר-כך צעיר שאני מכיר אמר לי שמוחמד התקרב מאוד לגדר כדי להגיש עזרה ראשונה ולחלק בצל לכמה צעירים שהתעלפו מהגז. כשהסתכלתי לכיוון הגדר ראיתי שהחיילים יורים גז בצורה מסיבית על המפגינים שקרובים אליה. ראיתי את הבן שלי מוחמד רץ לכיוון שלי. כשהוא היה במרחק של כמה מטרים ממני, צלף שהיה על תלוליות חול בצד השני של הגדר ירה בו. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. ראיתי שהוא נפגע בחלק האחורי של רגל ימין. היה לו חור גדול ברגל והוא דימם. מראה הרגל שלו היה נורא וחששתי שיצטרכו לקטוע לו אותה. הצלחתי לחבוש לו את הרגל ברצועת בד וקשרתי אותה כדי לעצור את הדימום. אחר-כך לא יכולתי לשאת את זה יותר והתמוטטתי לגמרי. לא הייתי מסוגל לעזור לו יותר. כמה צעירים שהגיעו לשם העלו אותו על אופנוע והעבירו אותו לאמבולנס. הגעתי אל בית החולים האינדונזי שסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, אבל לא מצאתי אותו שם. הלכתי לבית החולים אל-עאוודה, שנמצא בבית לאהייא. הרופאים אמרו לי שהוא הגיע לשם אבל בגלל מצבו הקשה העבירו אותו לבית החולים א-שיפאא בעזה. נסעתי לשם וחיפשתי את מוחמד אבל לא מצאתי אותו. חיפשתי אותו בחדרי הניתוח אבל אף אחד לא ידע עליו כלום. ראיתי רופא יוצא מחדר ניתוח ושאלתי אותו על בני. הוא אמר לי שאין אף אחד בשם הזה אבל יש צעיר שעדיין לא זיהו. הוא מחוסר הכרה ואין עליו תעודת זהות. לרופא הייתה תמונה שלו בטלפון והוא הראה לי אותה. זה היה מוחמד. בבית החולים התברר כי מוחמד אל-עג'ורי נפגע בעורק ברגלו וכי הוא סובל גם משבר ברגל. הוא נותח אך הרופאים קבעו כי רגלו בסכנה וכדי להצילה יש להעבירו לניתוח נוסף בבית חולים ברמאללה. ישראל סירבה לאפשר את יציאתו מהרצועה וב-8.4.18 עתרו הארגונים "עדאלה" ו"אל-מיזאן" לבג"ץ בשמו ובשם פצוע נוסף. השופטים דחו את בקשת העותרים לדון בעתירה בדחיפות. בינתיים הוחמר מצבו של אל-עג'ורי וב-9.4.18 נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו והוא שוחרר לביתו לאחר שלושה ימים. גם אחת מרגליו של העותר השני נכרתה. אביו , האני אל-עג'ורי, סיפר בעדותו: כשהרופאים סיפרו לי שהם יצטרכו לכרות את רגלו של מוחמד לא הסכמתי, חששתי שהוא יחיה כנכה כל חייו. לא הצלחתי לעכל את זה. בסוף הרופאים שכנעו אותי שאין ברירה אחרת כי אם לא יכרתו את הרגל תתפשט ההרעלה בכל הגוף שלו. השלמתי עם גזירת השמים והסכמתי. הייתי שבור לב בגלל העתיד שמצפה לו. היום כואב לי מאוד כשאני רואה את בני עם רגל קטועה. מוחמד היה יד ימיני, הוא היה ספורטאי ואהב כדורגל וגם היה בנבחרת האצנים הפלסטינית וזכה במקום ראשון בבית הספר. פציעתו של מוחמד מוסבח, בן 17, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 5.4.18: ביום חמישי, 5.4.18, בסביבות השעה 16:30, הגיעו מוחמד מוסבח, תלמיד כיתה י"ב, בן 17, תושב עבסאן אל-כבירה, ודודו, וסים מוסבח, בן 22, לאזור ההפגנות שמצפון לעיירה ח'וזאעה. לאחר ששהו זמן קצר באזור האוהלים, במרחק של כ-400 מטרים מהגדר, התקדם מוחמד יחד עם צעיר נוסף אל אישה מבוגרת שעמדה סמוך לגדר תלתלית שהניח הצבא על הקרקע כשהיא אוחזת דגל פלסטין. השניים לקחו ממנה את הדגל, וניגשו אל אותה גדר, הנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר מוחמד מוסבח: נגשנו לגדר התלתלית, שנמצאת במרחק של כעשרה מטרים מגדר המערכת, ותליתי את הדגל על הגדר. פתאום חייל שהיה על תלולית עפר בצד השני של הגדר ירה בי ונפגעתי מקליע ברגל ימין. נפלתי על הקרקע והצעיר שהיה איתי, שאני לא באמת מכיר, התיישב לידי. שכבתי שם על הגב במשך כעשרים דקות. הצעירים שעמדו מאחורה לא יכלו להגיע אלינו כי בכל פעם שהם ניסו להתקדם החיילים ירו לעברם. כל הזמן הזה הרגשתי כאילו עובר לי זרם חשמלי בגוף והיה לי דימום חזק. רק אחרי עשרים דקות בערך כמה צעירים הצליחו להגיע אליי. הם העלו אותי על טוק-טוק [כלי רכב תלת גלגלי] שפינה אותי עד למרחק של 600 מטרים משם בערך, למבואות המזרחיים של ח'וזאעה, כי לא מצאו אמבולנס קרוב יותר. ויאאם מוסבח, תושב עבסאן אל-כבירה, בן 23, פרמדיק מתנדב שעבד באזור האוהלים ב"הפגנות השיבה", עמד אותה שעה עם פרמדיקים נוספים במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-2.5.18 סיפר: בשעה 16:30 ראיתי שני צעירים לוקחים דגל פלסטין מאישה מבוגרת שהייתה קרובה לגדר הספירלית שמונחת על הקרקע וניגשים לאותה גדר, שנמצאת במרחק של בערך עשרה מטרים מגדר המערכת. הם שמו את הדגל על גדר התיל, ואז שמעתי כמה יריות וראיתי אחד מהם נופל. הבחור השני השתטח על הקרקע לידו. כמה צעירים ניסו להתקדם אליהם כדי להגיש להם עזרה ראשונה, אבל החיילים ירו סביבם קליעים וגם רימוני גז מדמיע. התקדמתי לשם יחד עם צוות העזרה הראשונה. החיילים ירו לידנו אש חיה כדי להזהיר אותנו שלא נתקרב. אחת הבחורות מצוות ההצלה הרימה ידיים כדי שהחיילים יירגעו ויידעו שאנו צוות רפואי והמשכנו להתקדם, אבל הירי נמשך לידנו ומעל הראשים שלנו והחיילים גם ירו רימוני גז מאחורינו. למרות זאת הצלחנו להגיע לשני הבחורים. גיליתי שהבחור הפצוע הוא קרוב משפחה שלי ששמו מוחמד מוסבח. הוא נפצע מכדור חי ברגל ימין ושכב על הגב. הרגל שלו הייתה קרועה לחלוטין באזור שמתחת לברך והוא דימם מאוד. קשרתי את הפצע בעזרת גאזה רפואית ווסים מוסבח, שהיה אתנו, הביא את המקל שדגל פלסטין היה קשור אליו, שבר אותו לשניים וקשר אותו לרגל הפצועה לתמיכה. בכל הזמן שטיפלנו בו החיילים המשיכו לירות מעלינו. כמה צעירים התקדמו והגיעו אלינו, וביחד הרמנו את מוחמד, הרחקנו אותו מגדר התיל והעלינו אותו לטוק-טוק כי לא היה שם אמבולנס. מוחמד מוסבח הועבר מהטוק-טוק לאמבולנס של הסהר האדום, שפינה אותו לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם נכרתה רגלו הימנית מתחת לברך. הוא שוחרר לביתו אחרי יותר משלושה שבועות. בעדותו סיפר: כשהתעוררתי מהניתוח מצאתי את אבא שלי לידי. הוא אמר לי שהרופא נאלץ לכרות את רגל ימין שלי מתחת לברך בגלל שהיא נפגעה מהרבה רסיסים רבים שגרמו לקטיעת העורקים והעצבים ולריסוק של עצם השוק. הייתי עצוב מאוד והרגשתי שאני נחנק. הבנתי שלא אשחק יותר כדורגל, שאני כל כך אוהב. לפני שנפצעתי הייתי משחק כל יום. באזור שלנו יש מגרש מיוחד ושיחקתי בקבוצה של השכונה כשחקן הגנה. אני עדיין מקבל טיפול וכל כמה ימים חוזר לבית החולים לבדיקות. אני לוקח שלושה סוגים של אנטיביוטיקה וגם משככי כאבים כי יש לי עדיין כאבים ברגל ואני מצליח לישון רק בקושי, בעזרת כדורי שינה. הכאבים מתגברים בשעות הצהריים ובלילה. עכשיו כל התלמידים בשכבה שלי נערכים לבחינות סוף השנה, אבל אני בקושי מצליח לקרוא מרוב כאב. גם במהלך האשפוז בבית החולים לא יכולתי ללמוד בגלל הפציעה. אני לא יודע אם אצליח לעמוד בבחינות השנה או כמה זמן ייקח השיקום עד שאחזור לחיי שגרה. אף פעם לא עלה בדעתי שיבוא יום ואהיה אדם נכה. אני עדיין בהלם בגלל מה שקרה לי. פציעתו של מוסטפא ד'אהר, בן 15, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא, 2.5.18: ביום רביעי, 2.5.18, בשעות אחר הצהריים, הגיעו שלושה נערים תושבי מחנה הפליטים ג'באליא - מוסטפא ד'אהר, בן 15, בן דודו מחמוד ד'אהר, בן 14, ויוסף אבו מנסור, בן 17 - לטקס אזכרה לזכר הרוגי "הפגנות השיבה" שהתקיים באזור האוהלים, מזרחית למחנה הפליטים ג'באליא. אחרי זמן קצר התקדמו הנערים עד למרחק של כמה מאות מטרים מהגדר, ומוסטפא ד'אהר התקדם אף יותר, עד למרחק של כמה עשרות מטרים ממנה. בסביבות השעה 19:00 החליטו הנערים לחזור לביתם. בעדות שמסר ב-6.5.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר מוסטפא ד'אהר: בצד השני של הגדר היו חיילים על גבי סוללות עפר. האוויר היה ספוג לגמרי בגז מדמיע שנורה מג'יפים של הצבא, והיה גם ירי חי אינטנסיבי. בסביבות שבע בערב קראתי לחברים שלי "מחמוד, יוסף, צריך לחזור הביתה. ח'לס, נמאס לי", והתכוונתי ללכת משם. ברגע שהסתובבתי החיילים ירו ברגל שמאל שלי, באזור הירך. הכדור עבר דרך רגל שמאל ופגע ברגל ימין. הרגשתי כאילו עבר לי זרם חשמל בכל הגוף, ונפלתי. יוסף ומחמוד ניגשו אלי. דיממתי מאוד, ושמתי את הידיים על הפצעים כדי להפסיק את הדימום, אבל זה לא עזר. יוסף חבש לי את הרגליים, אחת עם כפייה ואחת עם החולצה שלו, וזה עזר. לאחר כמה דקות חבריו של מוסטפא ד'אהר וצעירים שהיו במקום פינו אותו באלונקה לאמבולנס שלקח אותו לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ג'באליא. הוא נותח ברגל ימין וזקוק לניתוח גם ברגל שמאל. בעדותו סיפר: אני עדיין מאושפז, וצריך לעבור עוד ניתוח, אחרי שרמת ההמוגלובין שלי תעלה. עכשיו אני סובל מכאבים כל היום. אני בוכה וצועק, ואז נותנים לי משככי כאבים. במיוחד כואב לי כשמחליפים לי תחבושות. בסך הכול השתתפתי בטקס האזכרה של השהידים. לא עשיתי שום דבר שסיכן את החיילים הישראלים. אפילו לא הנפתי דגל, לא זרקתי אבנים. רק צפיתי בצעירים שהפגינו ליד הגדר, ובכל זאת החיילים ירו עליי.

31 מאי 2018

יוסף אל-כורונז. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 16.4.18

רצועת עזה

מערכת הבריאות ברצועה, שקורסת לאחר עשר שנות מצור, מתקשה לטפל ביותר מ-2,000 הפצועים מירי חי

מאז ה-30.3.18 נערכות בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה מדי יום שישי הפגנות, בהן משתתפים בין אלפי לעשרות אלפי מפגינים. במהלך ההפגנות הללו נהרגו לפחות 39 מפגינים מירי אנשי כוחות הביטחון ולפי נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני נפצעו בהן כ-8,000 איש, מתוכם מעל 2,100 מירי חי. לפי פרסומים בתקשורת, רופאים ברצועת עזה מדווחים על פציעות קשות במיוחד, בעיקר בגפיים התחתונות, ש"כוללות הרס במידה קיצונית שנגרם לעצמות ולרקמות רכות, ושפצעי יציאת הקליע יכולים להגיע לגודל של אגרוף". לפי נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני, נכון ל-30.4.18 ביצעו רופאים ברצועה 24 כריתות איברים של פצועים, מתוכן 19 של גפיים תחתונות. גם מערכת בריאות מתקדמת ומתפקדת הייתה מתקשה להתמודד עם מספר כה רב של נפגעים במהלך פרק זמן כה קצר. על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכת הבריאות של רצועת עזה, הנמצאת במצב של קריסה מתמשכת – בעיקר מאז החל המצור הישראלי על הרצועה לפני יותר מעשור. ההגבלות הישראליות חלות, בין השאר, על החלפת ציוד שהתקלקל, הכנסת ציוד רפואי מתקדם ותרופות ועל יציאתם של רופאים להשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שישראל אחראית לה במידה רבה, באישור בג"ץ – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים. מציאות זו אינה מאפשרת מתן טיפול רפואי הולם לפצועים: לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-28.4.18 ישנו מחסור ב-75 סוגי תרופות וב-190 סוגים של ציוד רפואי חד פעמי. בנוסף, קיים מחסור ברופאים: ברצועת עזה כולה, שבה חיים כשני מיליון בני אדם, ישנם רק עשרה רופאים מומחים לכירורגיית כלי דם, ומספרם הגבוה של הפצועים במהלך אירועים רבי נפגעים אינו מאפשר טיפול מיידי בכולם. לפי דיווחים מהרצועה, על מנת להקל על העומס משתדלים בתי החולים לשחרר בימי חמישי רבים מפצועי הימים הקודמים, כדי להיערך לקליטת גל חדש של פצועים הצפוי להגיע למחרת. כחלק ממדיניות המצור, ישראל גם אוסרת על תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך קבלת טיפול רפואי בתחומה, בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או לעבור בשטחה כדי להגיע לטיפול בחו"ל. זאת – למעט מקרים חריגים ועל סמך קריטריונים נוקשים. אולם מאז החלו ההפגנות, הסתבר כי ישראל החליטה להתעלם אף מקריטריונים אלה שהיא עצמה קבעה: בשבוע הראשון להפגנות סירבה ישראל לאשר בקשות של מפגינים שנפצעו לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי דחוף בבית חולים בגדה. הארגונים "עדאלה" ו"אל מיזאן" עתרו ב-8.4.18 לבג"ץ בשמם של שניים מהפצועים, יוסף אל-כורונז בן ה-19 ומוחמד אל-עג'ורי בן ה-16, כיוון שבאמצעים הקיימים ברצועה לא ניתן היה לטפל בפציעתם מבלי לכרות את רגליהם. בתגובה לעתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי הבקשות נדחו "על רקע מדיניות שר הביטחון בנדון, שלפיה ככלל לא תתאפשר כניסתם לישראל של מי שנפצעו אגב נטילת חלק בהפרות הסדר האלימות שארגן חמאס, ומשלא נמצא כי הנסיבות הרפואיות הקונקרטיות מצדיקות לשקול חריגה מן הכלל, בהיעדר סכנת חיים ממשית למי מהעותרים". כמו כן, טענה המדינה כי היא "אף הזהירה את תושבי הרצועה לבל ישתתפו" בהפגנות, כאילו יש בכך כדי להצדיק את מניעת הגישה לטיפול רפואי הולם. השופטים סירבו להורות על דיון דחוף ובשל התמשכות ההליך המשפטי נאלצו הרופאים לקטוע את אחת מרגליו של מוחמד אל-עג'ורי ואת אחת מרגליו של אל-כורונז. יותר משבוע לאחר שהוגשה העתירה הורה בג"ץ למדינה לאפשר לאל-כורונז להגיע לבית החולים ברמאללה, שם הצליחו הרופאים להציל את רגלו השנייה. עם זאת, השופטים הבהירו כי מדובר במקרה חריג וכי הם אינם נוקטים עמדה בנוגע למדיניותה הכללית של המדינה ביחס למעבר מפגינים פצועים. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), מאז תחילת ההפגנות ועד ה-28.4.18 הוגשו 27 בקשות דחופות ליציאה מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי. לפחות בקשה אחת אושרה לאחר הבג"ץ, 18 בקשות נדחו והנותרות אושרו רק לאחר הליך מפרך שכלל פנייה למת"ק לצורך קבלת ההיתר, קבלת הודעת סירוב, פנייה לארגונים לזכויות האדם ופנייה של הארגונים לפרקליטות המדינה – שהובילה לבסוף לאישור המיוחל (בשלב הזה כבר ללא התערבות בית המשפט). הליך בירוקרטי מסורבל זה מעכב את הטיפול הרפואי הנדרש ועלול לעתים לעלות בבריאותם ואולי גם בחייהם של הפצועים ומטיל עומס נוסף ומיותר על בני המשפחה. הפציעות הקשות, בעיקר במקרים שבהם נכרתו רגלי הפצועים, מחייבות שיקום ממושך. ואולם, ברצועה אפשרויות השיקום מעטות וישנו מרכז אחד בלבד להתקנת תותבות. מעבר לכך: עלויות השיקום גבוהות ובשל המצב הכלכלי הקשה ברצועה – גם הוא תולדה ישירה של המצור – רוב הפצועים אינם יכולים לעמוד בהן. על אף שברוב מוחלט של המקרים הירי ממנו נפגעו היה בלתי חוקי, הפצועים גם לא ייזכו לפיצויים מישראל, שכן המדינה הצליחה להבטיח לעצמה פטור כמעט מוחלט מתשלום פיצויים לפלסטינים בהם היא פוגעת. ישראל היא שיצרה מציאות זו ורק היא תוכל לשנותה: היא שקבעה מדיניות פתיחה באש הגורמת למספר הבלתי נתפס של פצועים מאש חיה – מדיניות שהיא מסרבת לשנות גם כשתוצאותיה ברורות. היא המסרבת לאפשר לפצועים לעבור מרחק של כמה עשרות קילומטרים בשטחה כדי להגיע לבית חולים בגדה שבו יוכלו לזכות בטיפול הרפואי הנדרש. והיא המטילה מצור על הרצועה זה יותר מעשור והפכה בכך לאחראית העיקרית לקריסתה של מערכת הבריאות ברצועה. מזה יותר מחודש אנשי כוחות הביטחון מבצעים הוראות לא חוקיות בעליל ויורים אש חיה על מפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים מצידה השני של הגדר. גורמים רשמיים מסרבים לשנות הוראות אלה – גם בהינתן התוצאות הקטלניות של יישומן ומאות הפצועים – טוענים שהן חוקיות ומגנים עליהן בפני בית המשפט העליון. ואולם, אי חוקיותן של ההוראות "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת", כדברי השופט בנימין הלוי בפסק הדין שניתן בפרשת כפר קאסם משנת 1958. ככאלה, אסור לתת אותן ואסור לציית להן. מזרחית לרפיח, 30.3.18: ב-30.3.18, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, הגיע עלאא א-דאלי, תושב רפיח בן 20, חבר נבחרת האופניים הפלסטינית ברצועת עזה, לאזור ההפגנות שממזרח לעיר רפיח. בסביבות השעה 12:30, אחרי תפילת הצהריים, בעת שחלק מהמפגינים יידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של גדר המערכת, נורה קליע חי לרגלו הימנית של א-דאלי, שפונה לבית חולים שדה שהוקם בסמוך, ומשם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס כשהוא מחוסר הכרה. א-דאלי התעורר רק לאחר יומיים, ומאמצי הרופאים להציל את רגלו נמשכו שבועיים. בעדות שמסר ב-18.4.18 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר: ניסיתי לקבל התחייבות רפואית כדי שינתחו אותי בבית חולים ברמאללה. אחרי שקיבלתי התחייבות וקבעו לי תאריך לניתוח הגשתי לגורמים הישראליים בקשות להיתרי מעבר בשבילי ובשביל אמא שלי, אבל שתיהן נדחו. אחרי שהניסיון הזה נכשל, הרופאים החליטו לקטוע את הרגל שלי מהברך. כששמעתי על ההחלטה בכיתי מאוד. נזכרתי באופניים שלי ובחלום שלי להיות אלוף רכיבה, שנקטע באופן פתאומי ובלי שום הכנה מראש. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו, שהעולם חרב עליי ושלא אחזור בחיים לרכוב על אופניים. התאמנתי לקראת התחרויות בג'קרטה באוגוסט 2018 וקיוויתי להשתתף בהן ולהניף שם את דגל פלסטין אבל זה כבר לא יקרה באף תחרות בעולם. הבנתי שלא אלך שוב על שתי הרגליים שלי ושכל החיים שלי מעכשיו יתמקדו ברגל שעומדת להיקטע בגלל כדור חי שירה חייל ישראלי. מחוסר ברירה הסכמתי לעבור את ניתוח הכריתה. ב-8.4.18 קטעו לי את הרגל בבית החולים האירופי. כשראיתי את הרגל הקטועה נכנסתי לשוק, בכיתי ומאוד כאב לי. לפני שבוע בערך העבירו אותי לבית החולים אל-קודס בעזה ואני עדיין מאושפז כאן. היום אני אמור להשתחרר אבל כשאצא מפה לא אהיה מי שהייתי לפני ה-30.3.18. אני אצא מכאן בלי רגל, בלי חלום, בלי עתיד. החיים שלי יהפכו לקשים ויאבדו משמעות כי הצבא הישראלי החליט כך וביצע את החלטתו. רכבתי על האופניים והשתתפתי בתחרויות רק בתוך רצועת עזה. לא יכולתי להשתתף בשום תחרות מחוץ לרצועה. בזמנו ניסיתי להגיע לתחרויות בתוניס אבל לא הצלחתי בגלל הסגירה של מעבר רפיח ובגלל שלא קיבלתי אישור מישראל לעבור במעבר ארז. גם שני רוכבים אחרים שרוכבים אתי לא קיבלו אישור. הישראלים גם לא אפשרו לנו לנסוע לגדה המערבית כדי להשתתף במרתון יריחו, או בתחרות אחרת בין רצועת עזה לגדה המערבית וגם לתחרות במצרים לא הורשינו לצאת. מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג', 30.3.18: יוסף אל-כורונז, סטודנט לתקשורת בן 19, תושב אל-בוריג', הגיע ב-30.3.18 בסביבות השעה 12:00 לאזור ההפגנות שממזרח למחנה הפליטים אל-בוריג' כצלם מתנדב של הסוכנות הלאומית לתקשורת. כשעתיים לאחר מכן נורו קליעים חיים לשתי רגליו ופצעו אותו. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-16.4.18 תיאר את קורותיו מאז: פינוי אותי לחדר טיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח, אבל הרופאים שם לא יכלו לטפל בפציעה שלי והחליטו להעביר אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. בא-שיפאא הכניסו אותי לטיפול נמרץ ומשם לחדר ניתוח והרופאים עצרו את הדימום. הייתי בחדר ניתוח 6 שעות וקיבלתי כ-18 מנות דם במהלך הניתוח. אבל גם הרופאים בבית החולים א-שיפאא' לא הצליחו להתמודד עם הפציעה. למחרת התעוררתי בשעה תשע בבוקר. הרופאים אמרו לי שנפגעתי בשתי הרגליים, לאבא שלי הם אמרו שבגלל הפציעה החמורה אני צריך לקבל טיפול בחו"ל. אחרי שהייתי מאושפז שם שבוע וקיבלתי טופס הפנייה לטיפול בבית החולים המתמחה ברמאללה. הרגל שלי השחירה מיום ליום והייתה במצב קריטי. הצד הישראלי סירב לאפשר לי להיכנס דרך מעבר ארז. אבא אמר לרופא שיעשה מה שצריך. ביום ראשון, 8.4.18, הרופא אמר לאבא שלי שחייבים לקטוע את הרגל אחרת יהיו לי נמק והרעלת דם. בגלל המצב הקשה של הרגל הוא הסכים. למחרת בבוקר הכניסו אותי לחדר ניתוח כדי לקטוע את הרגל. יצאתי מהניתוח אחרי שעתיים בערך. אחרי שהרופאים אמרו לי שקטעו לי את הרגל המצב הנפשי שלי התדרדר מאוד. גם לפני כן לא יכולתי להסתכל על הרגל שלי שהשחירה ונראתה נורא. אחרי הניתוח הרגשתי כאבים בלתי נסבלים והייתי במצב נפשי רע מאוד. הייתי מאושפז שם עוד שבועיים בערך, שבוע בטיפול נמרץ ושבוע במחלקה האורתופדית. עכשיו אני בבית ואני זקוק לטיפול דחוף בחו"ל ברגל ימין כדי שלא יקטעו גם אותה. ניסיתי חמש פעמים להסדיר את המעבר דרך מעבר רפיח ובינתיים לא הצלחתי. אחרי החלטת בג"ץ הועבר אל-כורונז ב-16.4.18 לבית חולים ברמאללה, שם נותח ברגלו ושם הוא מאושפז עדיין להמשך טיפול. מזרחית לרפיח, 31.3.18: ב-31.3.18 בצהריים הגיע היית'ם נסר, תושב רפיח בן 19 העובד כנפח, לאזור ההפגנות, שם נורה קליע חי לרגל ימין שלו. נסר פונה לבית החולים א-נג'אר ברפיח, ומשם הועבר לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בבית החולים אובחנו קרע ברגל ושבר בברך והוא נותח. בעדות שמסר ב-1.5.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר על השהות בבית החולים: כשהתעוררתי מהניתוח גיליתי שהרופאים חיברו לי מכשיר לקיבוע רגל ימין. מאז ועד אתמול עברתי הרבה של ניתוחים ברגל הפגועה. הרופאים לקחו עורקים מרגל שמאל שלי והשתילו אותם ברגל ימין. בגלל המחסור בתרופות היו לי סיבוכים – למשפחה שלי אין כסף לקנות תרופות אנטיביוטיות חזקות ולכן הפצע הזדהם והיו לי קרעים בעורקים שהושתלו. בגלל זה ניסו להתקין לי עורק מלאכותי אבל גם זה לא עבד. אתמול הכניסו אותי לחדר ניתוח והרופאים כרתו לי את רגל ימין מעל הברך. עכשיו אני שוכב פה במיטה בבית החולים האירופי. אני זקוק להרבה טיפולים שלרוע המזל המשפחה שלי לא יכולה להרשות לעצמה. נכון לעכשיו רוב הזמן נותנים לי תרופות הרגעה ותרופות שינה. אבא שלי עובד כנהג מונית ובקושי חוזר הביתה עם 20 ש״ח ביום. זה לא מספיק לרכישת תרופות, אפילו לא לאוכל. אנחנו גרים בבית שכור שעולה לנו 500 שקל בחודש. אני לא יודע כמה זמן אשאר פה בבית החולים ואני מאוד מודאג וחושש מהעתיד. אני לא יודע אם אזדקק לשיקום גופני ונפשי ארוך. עכשיו נעשיתי עצבני מאוד ואני רב עם בני משפחתי והמלווים שלי על כל דבר. לפעמים אני קורע את צינורות ההזנה שלי. לפני שקטעו את הרגל שלי, בית החולים הגיש בקשה לישראל שיעבירו אותי לבית חולים ברמאללה על מנת שאקבל טיפול שם. ישראל סירבה לבקשה והמצב שלי המשיך להתדרדר ובסופו של דבר נאלצו לכרות לי את הרגל. קבעתי תור חדש בשביל להשלים את הטיפול ברמאללה, ועכשיו אני מחכה לתשובה מהצד הישראלי. מזרח העיר עזה, 30.3.18: עבדאללה דרוויש, סטודנט בן 22 תושב בית לאהיה, הגיע לאזור ההפגנות ב-30.3.18, בסביבות השעה 15:00. כעבור כשעתיים נורה דרוויש ברגל ימין, ופונה לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, שם נותח ברגלו והותקנו לו שתלי פלטינה. בעדות שמסר ב-19.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר: אחרי שיצאתי מחדר הניתוח הרופאים אמרו לאבא שלי שמצבי קשה ביותר ושאני צריך הפניה לטיפול בחו"ל. קיבלנו מהרשות אישור לטיפול בבית החולים אל-אסתישארי ברמאללה. מכיוון שהדם לא זרם טוב ברגל והייתה קריש דם בעורק, הרופאים ביקשו לזרז את הטיפול בבקשה ואמרו שאחרת יצטרכו לעשות לי צנתור בעורק. מכיוון שישראל סירבה לאפשר לי לעבור, הרופאים ביצעו את הצנתור ב-1.4.18. לפני הכניסה לניתוח, כדי להיות מוכנים לגרוע מכל, אבא חתם על אישור לקטיעת הרגל מהברך. תודה לאללה, הניתוח הצליח וזרימת הדם ברגל התחדשה. בשבת, 21.4.18, יעבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה בשביל ניתוח להשתלת רקמות ברגל. כרגע אני זקוק להפניה לטיפול בחו"ל כדי לטפל בבעיות האורתופדיות ונוירולוגיות ברגל. בגלל שיש רקמות קרועות אני אצטרך עוד כמה ניתוחים. למרות שההפגנות היו הפגנות שקטות החיילים, שלא היו בסכנה, ירו עלינו בצורה מסיבית. הפציעה שלי ברגל הייתה מסוכנת מאוד והחיים שלי היו בסכנה. למרות זאת, הצד הישראלי לא התיר לי להגיע לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית. צפונית לח'וזאעה, 13.4.18: ב-13.4.18, בסביבות השעה 13:00, הגיע אחמד עפאנה, תושב ח'אן יונס בן 30, נשוי ואב לשלושה, לאזור ההפגנות שמצפון לעיירה ח'וזאעה. כמה שעות לאחר מכן, בסביבות השעה 17:00, נורה עפאנה ברגל ימין ופונה לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בעדות שמסר ב-30.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר: הרופאים אמרו לי שהם מכניסים אותי לחדר ניתוח כי הפציעה שלי חמורה. שמעתי רופא אומר לרופא אחר: "כריתה". זה היה הדבר האחרון ששמעתי. אחר כך הזריקו לי חומר מרדים והכניסו אותי לחדר ניתוח. נשארתי שם במשך שש שעות בערך. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחלקה הכירורגית. התחלתי להגיד "הרגל שלי, הרגל שלי", כי חשבתי שאיבדתי אותה, אבל הסתבר שבסוף לא כרתו אותה בניתוח. שעה אחרי הניתוח התחיל דימום ברגל והחזירו אותי שוב לחדר הניתוח. אחרי שעצרו את הדימום, העבירו אותי לטיפול נמרץ כי המצב שלי היה קשה ורמות ההמוגלובין שלי ירדו. אחרי יומיים העבירו אותי מטיפול נמרץ בחזרה למחלקת הכירורגית. עשו לי עוד ניתוחים ברגל. השתילו לי פלטינה ואיחו קרע בווריד. אחר כך עשו בכל יום ניקוי של הפצע. איבדתי את התחושה ברגל. במשך עשרה ימים ניקו את הפצע ונתנו לי משככי כאבים. ב-23.4.18, בשעות אחרי הצהרים, הרגשתי משהו חם מתחתי. הרמתי את השמיכה וגיליתי שהרגל מדממת חזק. לקחו אותי לחדר ניתוח ושם גילו שהווריד שאוחה נקרע שוב, מה שגרם לדימום. הם עצרו את הדימום, אבל בשלב הזה הרופאים כבר איבדו כל תקווה, ואמרו לי שמוכרחים לכרות את הרגל, כי הם מפחדים מההשלכות של המצב שלה על שאר הגוף. למרות שידעתי מההתחלה שיש אפשרות של כריתה אני וההורים שלי סירבנו להאמין בזה והתנגדנו בתוקף. אבל כשהמצב החמיר מאוד הסכמתי, גם בגלל הכאבים העזים שלא חלפו במשך כל תקופת האשפוז. למחרת הרופאים כרתו לי את רגל ימין. נכנסתי לחדר הניתוחים בשעה עשר בבוקר ויצאתי בשעה 12:00 בצהרים. אחרי שיצאתי הרופאים הרגיעו אותי שמצבי הבריאותי טוב. המשפחה שלי לקחה את הרגל הכרותה שלי לקבורה. אני עדיין מאושפז בבית החולים האירופי. כל יומיים מנקים את הפצע. צריך שהפצע ייסגר, יחלים, ואחר כך אוכל לעבור ניתוח פלסטי ברגל. אני מתוסכל מאוד וקשה לי להתמודד עם איבוד הרגל. אבל זה הגורל שלי. אני מקווה שאחלים בקרוב, ואז יתקינו לי רגל תותבת ואוכל לחזור ללכת ולנהל חיים נורמליים.

10 מאי 2018

מוחמד אבו סכראן, בן 17, כשנה לאחר פציעתו. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 1.8.22

רצועת עזה

הזמן אינו מרפא: פצועים מרצועת עזה מספרים על חייהם מאז סבב הלחימה במאי 2021

כשנה ורבע לאחר תום סבב הלחימה של מאי 2021 ("שומר החומות") חזרה ישראל להפציץ את רצועת עזה ופתחה ב"סבב" לחימה נוסף ("עלות השחר"), שארך הפעם שלושה ימים. 49 פלסטינים נהרגו ברצועת עזה בסבב אוגוסט 2022. בחודשים האחרונים שוחח בצלם עם כמה מפצועי הסבב הקודם, הנאבקים עדיין להשתקם. במהלך הסבב ההוא נהרגו ברצועה 233 פלסטינים, בהם 38 נשים ו-54 ילדים. יותר ממחציתם לא השתתפו בלחימה. על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג ועשרות מתקני בריאות ותשתיות נלוות נפגעו; חורבות מבנים ועמודי חשמל שקרסו חסמו דרכים ורחובות והקשו על מעבר אמבולנסים וכלי-רכב אחרים לפינוי נפגעים. הפגיעה בתשתיות החשמל והמים הקשתה גם על תפקוד בתי החולים. בעדויותיהם מספרים הפצועים על ההתמודדות שלהם ושל משפחותיהם עם אתגרי השיקום מנקודת מבט אישית. בד בבד, העדויות שופכות אור על המציאות הרחבה יותר שבה חיים נפגעי סבב זה וסבבים קודמים ברצועה, המנסים נואשות להשתקם. כמובן, בכל מצב, שיקום לאחר פציעה קשה הוא תהליך קריטי הכולל היבטים רפואיים ונפשיים מורכבים. ברצועת עזה השיקום מורכב שבעתיים, הן בשל מספר הפצועים ההולך וגדל מ"סבב" ל"סבב", והן בשל מצבן ההולך ומדרדר של תשתיות הרפואה ברצועה עקב המצור הישראלי. לפי ארגון הבריאות העולמי, שניים מתוך שלושים בתי החולים ברצועה נאלצו להפסיק את פעילותם במהלכה, בעקבות נזקים שנגרמו להם, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. בנוסף, נסגרו במהלך הלחימה 57 מ- 93 המרפאות הכלליות ברצועה, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. מערכת הבריאות ברצועה לוקה במחסור חמור בתרופות ובציוד וכן ברופאים ובפרט ברופאים בעלי הכשרה עדכנית. למרות זאת, במסגרת המצור שישראל מטילה על הרצועה היא ממשיכה להגביל הכנסה של תרופות ומכשור רפואי מתקדם לשטחי הרצועה ומונעת את יציאתם של רופאים להשתלמויות. בכך היא פוגעת בפצועים פעם נוספת ומונעת מהם שיקום ראוי. ישראל אף מונעת מפצועים רבים הזקוקים לשירותים רפואיים שאינם זמינים ברצועה להגיע למוסדות רפואיים בגדה המערבית, מרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד, כדי לזכות בטיפול הרפואי הנדרש להם. על פי ארגון Handicap International, פועלים כיום ברצועה כחמישים מרכזי שיקום השייכים לארגונים לא ממשלתיים ותלויים במימון של קרנות מחו"ל. ארגונים אלה סובלים ממחסור באנשי צוות ומקשיים בהכשרתם המקצועית, ואפשרויות השיקום שביכולתם להציע מתמצות בטיפולי פיזיותרפיה ובתמיכה פסיכו-סוציאלית. שיקום תעסוקתי באמצעות מכשירי עזר למשל, כמעט ואינו זמין. בתחום התקנת הגפיים המלאכותיים פועלים כיום שני מרכזי שיקום אורתופדי בלבד; האחד מופעל על ידי הצלב האדום, והשני, שהוקם במארס 2022, פועל במימון קטארי. ישראל מתנערת מאחריות ופטרה עצמה בחוק מתשלום פיצויים כמעט בכל מקרה בעילה של "פעולות מלחמתיות". כך, סיכוייהם של תובעים פלסטינים לזכות בפיצוי על הסבל והנזק שגרמה להם ישראל הפכו לכמעט אפסיים. קורבנות המלחמה ברצועה סובלים ממצוקה כלכלית קשה ומהיעדר תמיכה שתאפשר את שיקומם. בשגרה של פחד ומורא מפני סבבי לחימה חוזרים, ובתחושה כי בכל רגע נתון הם עשויים להפוך שוב מטרות לירי ישראלי, מספרים סטודנטים, צעירים, והורים לילדים שנפצעו באורח קשה, שחלקם איבדו את בני משפחותיהם, על התמודדותם היומיומית עם פציעות קשות בגופם ובנפשם. חלקם נותרו עם נכות לצמיתות. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם: עדותו של מוחמד אבו סכראן, בן 17, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע קשה מירי טיל שפגע בפתח ביתו ואיבד את סבו ואת בן דודו של אביו. סובל עד היום מנכות מוטורית ברגליו ובידו, ומרסיס בראשו שמסכן את חייו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-1.8.22 נפגעתי קשה במלחמה בשנה שעברה. זה היה ביום האחרון של חודש הרמדאן, 12.5.21, כשבסביבות 20:30 הייתי בבית עם סבא שלי ובן הדוד של אבא שלי, ופתאום שיגרו טיל על הבית שלנו. הייתי מאושפז שבוע בטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא, ובשנה האחרונה טופלתי בבית החולים השיקומי אל-וופא באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות'. ניתחו אותי ברגל שמאל, עשיתי פיזיותרפיה, וגם עברתי ריפוי בעיסוק וקיבלתי תמיכה נפשית. לפני הפציעה היו לי חיים נורמליים. למדתי כל יום בבית הספר מקצועי משבע בבוקר עד שתיים בצהריים. אהבתי את לימודי הנגרות ושעורי הספורט וביליתי הרבה עם חברים. אחרי בית הספר הייתי הולך לאכול ארוחת צהרים בבית ואז עבדתי קצת בתיקון אופניים – זה היה התחביב שלי, וגם עזרתי לסבא שלי לחרוש ולטפל בגידולים שלו. מאז הפציעה אני כבר לא הולך לבית הספר ורוב הזמן נשאר בבית. אני סובל מכאבי ראש בלתי נסבלים ואני לא מסוגל להשתמש ביד ימין בגלל בעיה עצבית. כשאני יוצא מהבית אני נעזר בקביים ואני שונא אותם ואת המראה של הגוף שלי שהתעוות בגלל הרסיסים. אני מתעצבן בקלות ומתנהג בתוקפנות כלפי האחים שלי וזה הורס אותי נפשית. המצב הרפואי שלי לא משתפר ואני פשוט לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמי – לא ספורט ולא רכיבה על אופניים. בכל פעם שאני רואה את הדלת של הבית, זה מזכיר לי את הטיל שפגע לנו בבית והרג את סבא שלי ואת בן הדוד של האבא שלי, אני מתכנס בתוך עצמי ובוכה. רוב הזמן אני צופה בסדרות ובסרטים בטלפון. אבל שום דבר כבר לא משמח אותי. וכל הזמן אני נזכר באשפוז אחרי הפציעה, ובסבא שלי, שהיה לוקח אותי לעבוד אתו. החיים שלי הפכו לסרט של זיכרונות וכאב. עדותו של אביו של מוחמד, השאם אבו סכראן, בן 44 באותו ערב מוחמד היה בבית עם סבא שלו, אחמד איבארהים אבו סכראן, בן 64, ובן הדוד שלי מצד אבא שלי, מוחמד נאהד אבו סכראן, בן 25. פתאום שיגרו על הבית טיל ושניהם נהרגו. מוחמד שהיה לידם נפצע קשה. ברגע הפיצוץ הייתי בקומה השנייה וכשירדתי מהר למטה מצאתי את אבא שלי ללא רוח חיים. ראיתי שמוחמד שוכב ליד מוחמד נאהד והיה שם המון דם. הכול היה מלא עשן והריסות. הרמתי את שניהם והוצאתי אותם החוצה לרכב שהיה שם והסיע אותנו לבית החולים א-שיפאא. מישהו פינה גם את אבא שלי לבית החולים והרופאים שם הודיעו לי שהוא נהרג. מאוחר יותר גם בן הדוד שלי, מוחמד נאהד מת מפצעיו בבית החולים. אמרו לי שהבן שלי נפל שהיד, ועוד מישהו אמר שהוא בכלל בטיפול נמרץ ושהוא זקוק לעירוי דם. בסביבות 1:00 לפנות בוקר הרופאים ביקשו ממני מנות דם בשביל מוחמד. חיכיתי עד 3:00 לפנות בוקר בלי לדעת מה המצב שלו, ואז עדכנו אותי שהוא עדיין במצב קשה מאוד וביקשו שנתפלל בשבילו. כשנכנסתי לחדר כדי לראות אותו, הוא שכב במיטה בלי לזוז וכולו היה מחובר לצינורות – לא הצלחתי לעכל את זה. יצאתי מבית החולים וחזרתי הביתה כדי להיפרד מאבא ולהביא אותו לקבורה. מוחמד היה מאושפז בטיפול נמרץ במשך שבוע, ואחרי זה שכב בבית חולים בערך חודשיים. הבן שלי, תאמר, בן 38, היה אתו בבית החולים במשך כל תקופת האשפוז. הוא התקשה לדבר ולא היה מסוגל לאכול או לשתות, ורק אחרי שבועיים במחלקה, הוא הצליח לאכול אוכל קל. העבירו אותו משם לבית החולים השיקומי אל-וופא, והוא אושפז באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות' למשך חודשיים, שם הוא קיבל טיפול פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. באותה תקופה הוא כמעט ולא היה מסוגל לזוז – הוא התקשה להזיז את יד ימין בגלל פגיעה עצבית, והיו לו שברים ברגל שמאל ורסיסים ברגל ימין – עשו לו המון תפרים והשתילו לו שם פלטינה ברגליים. כל הזמן הזה הוא סבל מכאבים, והייתי שם רוב הזמן כדי לעזור לו כמה שיכולתי. אחרי כחודשיים בבית החולים אל-וופא, תיקנו לו את שתלי הפלטינה בבית החולים א-שיפאא, ואז לקחתי אותו בחזרה הביתה – שם המצב הנפשי שלו רק הדרדר. שוב, הוא כמעט לא אכל ולא שתה ורוב הזמן היה מתעצבן וצועק. פנינו שוב ל'רופאים ללא גבולות' ונתנו לו שם תמיכה נפשית. הוא גם המשיך לקבל שם טיפולי פיזיותרפיה, ובמאי 2022 הורידו לו את הפלטינה החיצונית מרגל שמאל וטיפלו לו בעצם. היום הוא נעזר בקביים. הגוף של מוחמד מלא ברסיסים והוא עדיין חלש מאוד. הרופאים אומרים שהוא נמצא בסכנה בגלל רסיס שנשאר לו בראש, קרוב למוח. הזהירו אותנו שאסור שהוא יקבל מכה בראש כי יש סכנה שהרסיס יזוז ויפגע לו במוח. אפילו עיטוש יכול לגרום לזה. עד הפציעה מוחמד למד נגרות בבית הספר המעשי בעזה, אבל מאז הוא לא חזר ללימודים ורוב הזמן נשאר בבית. הוא מאוד מפוחד. עדותו של עבדאללה איסלים, בן 23, תושב עזה, שנפצע קשה מטיל ששיגרה ישראל אל מכונית שלידה עמד. בתקיפה נהרגו חברו וקרוב משפחתו של החבר, וארבעה נוספים. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-18.5.22 ב-12.5.21 בסביבות 10:30, הלכתי עם עבד אל-רז'אלי, בן 28, לכיוון המסעדה שבה עבדנו ברחוב אל-ויחדה כדי לפתוח אותה, למרות הפצצות. כשהגענו לרחוב אל-מור'רבי פגשנו את בן הדוד של עבד, נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, מחוץ למתפרה שהוא עובד בה, ודיברנו אתו קצת. באותם רגעים נעצרה מכונית במרחק של כמה מטרים מאיתנו. הספקתי לראות שישבו בה שלושה נוסעים, ואז פתאום היה פיצוץ חזק. עבד עף באוויר ונחבט בדלת מתכת של אחת החנויות לידנו, ואני נשארתי במקום. היה דם בכל מקום והייתה לי סחרחורת חזקה. אחרי שהתרחקתי משם כמה מטרים, קלטתי שנפגעתי מרסיסים בכל הצד הימני של הגוף שלי. נפלתי על הקרקע ואמרתי את השהאדתיין ["אין אלוהים זולת אללה, מוחמד הנו שליחו של אללה"]. אחרי בערך שלוש דקות הייתה עוד הפצצה. הרגשתי שנפגעתי בבטן. קמתי מהקרקע והלכתי כמה מטרים לבית המרקחת הסמוך, וביקשתי מהרוקח שם שיעזור לי לבדוק את המצב של עבד. דיממתי מעין ימין וכל הבגדים שלי היו מוכתמים בדם, אז הוא נבהל וצעק לעזרה. כמה צעירים שהיו שם לקחו אותי ברכב שלהם לבית החולים א-שיפאא. אחרי שלושה ימים בבית החולים, הודיעו לי שעבד, ובן הדוד שלו, נאדר, נפלו שהידים. הייתי מאושפז בבית החולים 15 יום, וביולי 2021 עברתי ניתוח בבטן, אבל לא הצליחו להוציא את כל הרסיסים ואני עדיין סובל מכאבים. ניתחו אותי גם בחזה והוציאו חלק מהעצמות ומאז אני סובל גם מקוצר נשימה ומכאבים בחזה וקשה לי לישון בלילה. השמיעה שלי באוזן ימין נפגעה וגם הרשתית בעין ימין. אני ממעט לצאת מהבית. לא יכולתי לחזור למסעדה ואיבדתי את הפרנסה שלי. הייתי המפרנס היחיד של המשפחה ועכשיו כל בני המשפחה שלי סובלים. לפני כן, לא היה חסר לנו כלום – אכלנו טוב וסיפקתי את הצרכים של כולם. מימנתי גם את הלימודים באוניברסיטה של אחותי, הנאדי, בת 24, ואחי שאדי, בן 19, אבל הם הספיקו לסיים רק סמסטר אחד, ואז לא יכולתי לשלם יותר את שכר הלימוד שלהם בגלל הפציעה. לפני הפציעה הספקתי לחסוך בערך 2,000 דולר כדי לקנות רכב הסעות שישמש לייצור הכנסה נוספת, אבל הוצאתי כמעט את כל החסכונות שלי על הטיפולים הרפואיים שלי. מאז שאני מובטל המצב שלנו רק הולך ומחמיר ואני לא יודע איך נוכל להמשיך. עדותו של מועאוויה אל-וחידי, בן 43 ואב לשניים, תושב שכונת א-זייתון בעיר עזה, שאיבד את רגלו הימנית בעקבות פגיעת טיל ששיגרה ישראל סמוך למקום עבודתו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.5.22 ב-12.5.21, בסביבות השעה 11:00, בזמן שהייתי בתוך המספרה שלי, שמעתי פתאום פיצוץ חזק בחוץ. מיד אחרי זה נכנס למספרה בבהלה נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, ואמר לי: "הצילו מועאוויה! אני לא יכול לנשום!". הוא היה במצב מזעזע. לקחתי אותו החוצה והתרחקנו מהמספרה בערך כשלושים מטרים. הוא דימם מהפה ואז נפל על הקרקע. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה. הסתכלתי לרחוב וראיתי לפחות ארבעה שהידים שרועים ליד המכונית שהתפוצצה. זיהיתי ביניהם את סעיד אל-חתו ואת אשתו מייסון אל-חתו. אחרי שלוש דקות נפל ממש לידנו עוד טיל ונאדר נהרג במקום. הרגל הימנית שלי נקטעה ולא הפסיקה לדמם במשך עשרים דקות. כולם מסביב היו בפאניקה – כולנו פחדנו שתהיה עוד תקיפה מהאוויר. אנשים שהתגודדו סביבי הזמינו לי אמבולנס וכשהוא הגיע, הפרמדיקים לקחו אותי וכל השהידים נשארו שם על הקרקע. לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא, וכנראה שאיבדתי את ההכרה בדרך לשם. בבית החולים הכניסו אותי לניתוח וקטעו לי את רגל ימין. אחרי זה הבנתי שתיכננו לקטוע לי גם את רגל שמאל שהייתה במצב קשה, אבל החליטו לטפל בה בהמשך. אחרי שבוע בבית החולים, העבירו אותי לטיפול של ארגון 'רופאים ללא גבולות' שמטפל בפצועים ופועל גם בבית החולים אל-עוודה בצפון הרצועה. אני זוכר שבמהלך הנסיעה לשם, שמעתי הפצצות של הצבא הישראלי. השתחררתי משם אחרי ארבעים יום בערך, עם רגל קטועה והרבה בעיות ברגל השנייה. אז, בעצם, התחיל מסע הסבל שלי שנמשך כבר שנה ואני עדיין סובל מכאבים בכל הגוף עד היום. פעמיים בשבוע מגיע אליי הביתה צוות של הרשות הלאומית לטיפולי פיזיותרפיה. הרגל השמאלית שלי כמעט ולא קיימת ואני זקוק לפרוטזה הידראולית שאמורה להקל את העומס של משקל הגוף שלי על הרגל ולהקל עליי בזמן ההליכה, אבל בבית החולים חמד בעזה אמרו לי שהם לא יוכלו לעזור לי לספק אותה בגלל שישראל מונעת הכנסה של חלקי פרוטזות לרצועה. יש גם כיסא גלגלים מיוחד שיכול להקל עליי לעבוד, אבל הוא עולה בערך 1,500 דולר ואני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אותו כרגע. אחת העמותות סיפקה לי כיסא גלגלים חשמלי שמאפשר לי להסתובב בחוץ ולפעמים אני מקבל תרומות מאנשים. אני גר בקומה רביעית בלי מעלית וקשה לי מאוד לרדת ולעלות, אז רוב הזמן אני בבית. אני מרגיש כמו מעמסה על המשפחה שלי. בגלל שאני כבר לא יכול לעזור בבית, גם אשתי מתאמצת יותר מדי והיא התחילה לסבול מפריצת דיסק בגב. חוסר האונים שלי משפיע על כולם בבית – שני הבנים שלי, סדים, בן 8 וסיראג', בן 11, היו תלמידים מצטיינים, ומאז הפציעה שלי ההישגים שלהם בלימודים ירדו. הם רואים אותי עצבני כל כך שאני שובר חפצים בבית. עברה שנה מאז שנפצעתי ועדיין נורא קשה לי לצאת מהמצב הנפשי הזה. הפכתי לקורבן של הצבא הישראלי בזמן שהייתי בעבודה למרות שלא סיכנתי את ישראל בשום צורה. לפעמים כשאני מגיע למספרה, אני רואה בדמיון את המכונית שעלתה באש ואת השהידים והפצועים שהיו שרועים על הקרקע. אני נזכר בעצמי מרים את השהיד נאדר אל-ר'זאלי ובורח מפגיעת הטיל הנוסף. זה גורם לי בכל פעם לבכות ולהרגיש חנק. מדי פעם אני מנסה להגיע למספרה ולעבוד אבל אז, כשנכנס לקוח ומבקש להסתפר, לפעמים אני לא מסוגל. אני רק רוצה לשקם את המספרה ולחזור לעבוד. עבדתי כספר 25 שנה והייתי המפרנס היחיד בבית. למרות הנכות שלי, אני לא מקבל קצבת נכות מאף גורם ואני מרגיש שהפכתי מבעל עסק לקבצן. עדותו של אסחאק פיאד, בן 51 ואב לשישה, תושב בית חאנון, שאיבד את רגלו הימנית מפגיעת ישירה של טיל בביתו. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-19.5.22 בליל ה-14.5.21, אירחנו בבית שלנו, ברחוב אל-בעלי במרכז בית חאנון, בערך שישים קרובי משפחה, חצי מהם ילדים, בגלל שהאזור של הבית שלנו נחשב יותר בטוח. קצת לפני חצות שמענו התפוצצויות שהלכו והתקרבו אלינו. כשעוצמת הפיצוצים התחזקה כולם צעקו מרוב פחד. ניסיתי להרגיע אותם ואמרתי להם שהם בטוחים. עליתי לקומה העליונה, וכשהגעתי למעלה, ועדיין הייתי בחדר המדרגות, בחלק שלא מקורה, היה פיצוץ גדול שהעיף אותי למרחק של שלושה מטרים לפחות. אחרי כמה שניות היה עוד פיצוץ של טיל שפגע בבית של השכנים. כל האבנים של הקירות והגג של הבניין שלנו היו מפוזרות בכל מקום ורק העמודים נשארו עומדים. רגל ימין שלי כמעט נקטעה – היא הייתה מחוברת עם קצת עור ועורק וניסיתי למשוך אותה לידי. הרסיסים של הטיל פגעו לי גם ברגל שמאל ולא הפסקתי לדמם. התחלתי לזחול במדרגות עד לקומת הקרקע וכשהגעתי לרחוב ראיתי המון אנשים רצים בבהלה ומחפשים את בני המשפחות שלהם. הייתה לי סחרחורת. הבן שלי איבראהים, בן 22, ואשתו ר'זל, בת 22 סחבו אותי לבית של השכנים, משפחת א-זעאנין, ושם קשרו לי את הרגל כדי להפסיק את הדימום. אחרי כמה דקות הוציאו אותי החוצה כדי שאמבולנס יפנה אותי לבית החולים. אחרי רבע שעה בערך הגיע אמבולנס ופינה אותי לבית החולים בבית חאנון. בבית החולים חבשו אותי ואז העבירו אותי לבית החולים האינדונזי בבית לאהייא. הבן שלי, ג'אסר, בן 23, ליווה אותי לשם. בדרך לשם איבדתי כנראה את ההכרה והתעוררתי בבית החולים רק למחרת בשעות אחר הצהריים. אחרי ארבעה ימים העבירו אותי שוב לבית החולים נאסר בקהיר, ושם עברתי בערך עשרה ניתוחים ברגליים, וגם התקינו לי מתקן קיבוע על רגל ימין. היו לי כאבים נוראיים וירדתי מאוד במשקל בתקופה הזאת – נראיתי כמו שלד ובקושי היה אפשר לזהות אותי. המצב הנפשי שלי היה רע מאוד ויש לי מזל שאשתי ורדה הייתה איתי שם כל הזמן הזה ותמכה בי. הייתי מאושפז בקהיר תשעה חודשים ואז, ב-13.3.22, חזרתי לעזה. המשכתי את הטיפול אצל ארגון 'רופאים ללא גבולות' בבית החולים אל-עוודה. הרופא שם אמר לי שצריך לקטוע לי את רגל ימין – הייתי המום שזה הגיע למצב הזה, ואחרי שלושה שבועות בערך קטעו לי את הרגל. עברתי עוד שני ניתוחים ברגל ואני ממשיך לקבל טיפולי פיזיותרפיה עד היום. בנוסף, התחלתי לסבול מסוכרת ומיתר לחץ דם ולצערי התרופות שאני צריך לא נמצאות בבתי המרקחת הממשלתיים ברצועה, אז אני צריך לשלם עליהן מהכיס שלי. הכדור שאני לוקח נגד דלקות ברגליים למשל, פלוקורל, עולה לי 13 שקלים לכדור. מאז שקטעו לי את הרגל אני בקושי יוצא מהבית בגלל שאני גר בקומה השנייה בלי מעלית, וכבר קרה שנפלתי במדרגות. לפני הפציעה הייתי כל הזמן בתנועה כי עסקתי בסחר בצאן. אני לא רגיל להיות מובטל ולשבת בבית. לפחות חברים קרובים באים אליי הביתה לפעמים כדי שלא אהיה לבד. עדותו של מג'ד אל-עג'לה, סטודנט למשפטים, בן 21, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע מטיל ששגרה ישראל כשעמד קרוב לביתו וסובל מאז מנכות מוטורית וקשיים בדיבור. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-26.5.22 ביום ראשון, 15.5.21, יצאתי מהבית שלי בשכונת א-שוג'אעיה, ובסביבות 13:00 כשעוד הייתי קרוב לבית, נורה טיל ממטוס שפגע קרוב אליי. בהתקפה נהרגו שלושה מבני הדודים שלי, יחיא אל-עג'לה, בן 24, סיף א-דין אבו אל-עטא, בן 18, שברח מהבית שלו במזרח א-שוג'אעייה ונהרג ליד הבית של הדוד שלו, ומוחמד בהאר, בן 17, שנהרג בפתח הבית של אח שלו. אני ואחי מוחמד נפצענו קשה. התעוררתי בבית החולים א-שיפאא אחרי שהייתי מחוסר הכרה במשך 25 ימים, שבמהלכם עברתי ניתוחים בראש בגלל שבר בגולגולת, ובבטן בגלל רסיסים שחדרו וגרמו לדימום ולפגיעה במעיים. ב-11.6.21 קיבלתי היתר לנסוע לבית החולים אל-אהלי בחברון, ושם ניתחו אותי גם ביד וברגל ימין. השתחררתי משם אחרי כחצי שנה, ב-5.12.21 וחזרתי לעזה בלי יכולת ללכת או לדבר. הפגיעה בראש גרמה לי לשיתוק בצד הימני של הגוף שבגללו לא יכולתי להזיז את יד ורגל ימין ושתיהן גם עדיין בגבס. היום אני עדיין זקוק להשתלת עצם בחלק השמאלי של הגולגולת. עברתי במשך חודשיים טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בדיבור בבית החולים של הסהר האדום בעזה, אבל עדיין קשה לי לדבר וללכת ואני נעזר בקביים עד שיתקינו לי פרוטזה בבית החולים חמד. מאז הפציעה החיים שלי השתנו – אני משותק ביד וברגל, ומאוד קשה לי שמתייחסים אליי כנכה ותופסים אותי כמוגבל. רוב הזמן אני צריך עזרה בגלל השיתוק והבנתי שהחיים שלי לא יחזרו להיות כמו שהיו. אני מטופל אצל פסיכולוג בגלל הקושי הנפשי. עד הפציעה הכול היה רגיל – הייתי סטודנט למשפטים שנה ג' באוניברסיטת אל-אזהר בעזה. אבל בגלל המצב שלי לא חזרתי ללימודים. היה לי חלום לעסוק בעריכת דין כדי שאוכל לעזור לאנשים לממש את הזכויות שלהם. גם אמא שלי רצתה שהבן הבכור שלה יהיה מלומד ומצליח. אני כבר מותש מלבקש עזרה כל הזמן מאמא שלי ומהאחים שלי. הם עוזרים לי להתלבש, לאכול ולשתות, ללכת לשירותים, וגם מלווים אותי לכל הטיפולים. אני לא מסוגל לזוז בחופשיות או סתם לצאת לרחוב או לבלות עם חברים שלי. איבדתי חלק מהחברים הקרובים שלי שהרגישו שהפכתי להיות מעמסה עליהם. אני עובר מטיפול לטיפול ומבית חולים אחד לשני, ומקווה שהסבל הזה לא יימשך עוד הרבה זמן. עדותה של לינא אל-מתרביעי, בת 27, אם לשלושה, תושבת שכונת א-סברה בעיר עזה, שבתה סארה בת החמש נפגעה קשה מפגיעת טיל ששיגרה ישראל וחדר דרך תקרת ביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.5.22 ב-14.5.21, בסביבות 20:30, בזמן שבעלי, זאהר, בן 43, ישב בסלון ואני האכלתי את סארה, בת חמש, פתאום בלי שום אזהרה, נפל טיל דרך התקרה של החדר שישבנו בו. הדירה שמעלינו הופצצה ואני וסארה כוסינו בהריסות. פחדתי שבעלי נהרג ושהבית שלנו סומן כמטרה של הצבא הישראלי. הצלחתי למשוך אליי את סארה, שבכתה בלי הפסקה מתחת לאבנים, ואז בעלי הגיע ולקח אותה. הייתי בערך בחודש החמישי להיריון, והרסיסים של הטיל חדרו לי לבטן, לגב ולזרוע ימין. לבשתי את בגדי התפילה והוצאנו את סארה החוצה כדי לחפש אמבולנס או רכב אחר שיפנה אותה. סארה איבדה את ההכרה אחרי כמה דקות, ורק אז הגיע אמבולנס שלקח אותה לבית החולים א-שיפאא. הכניסו אותה לטיפול נמרץ. היו לה פגיעה בגולגולת שגרמה לדלקת בקרום המוח, שבר פתוח בעמוד השדרה, ורסיסים שחדרו לעמוד השדרה גרמו לה לשיתוק בשתי הרגליים. הרופאים הסבירו לנו שהפציעה שלה מאוד מסוכנת וביקשו שנתפלל בשבילה. סארה התעוררה רק אחרי שלושה ימים, ונתנו לי לבקר אותה רק אחרי שישה ימים. אחר כך העבירו אותה למחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים א-שיפאא לארבעה ימים. היא הייתה במצב קשה מאוד ולא הייתה מסוגלת לראות או לדבר. עשרה ימים אחר כך, ב-24.5.21, קיבלנו אישור מעבר לירדן, ונסענו דרך מעבר ארז לבית החולים אל-חוסיין. בבית החולים הזה היא עברה יותר מעשרה ניתוחים בגב, שכללו שיקום של חוט השדרה וקיבוע שלו באמצעות ברגים. היא עברה עוד ניתוח להשתלת עור ברגליים שלה. סארה הייתה במצב נפשי קשה ובקושי אכלה. היא כל הזמן פרצה בבכי ובצעקות, וסבלה מסיוטים בלילות. היא קיבלה שם גם טיפול פסיכולוגי. אחרי בערך ארבעה חודשים, ב-23.9.21, ילדתי בניתוח קיסרי את הבן הקטן שלי עבדאללה, בבית החולים בירדן. זאת הייתה אחת התקופות הקשות בחיי, עם התאוששות מהניתוח הקיסרי, תוך כדי השיקום של סארה. בערך חצי שנה אחרי הפציעה של סארה, ב-17.11.21, חזרנו לעזה כשהיא עדיין הייתה במצב לא פשוט. היא לא יכלה ללכת והייתה מרותקת לכיסא גלגלים. עד היום המצב שלה לא השתפר והרופאים בבית החולים חמד בעזה הפנו אותה לטיפולי פיזיותרפיה – אני לוקחת אותה כל שבוע-שבועיים. סארה סובלת גם מאי-שליטה בסוגרים, אז אני מנקזת לה את השתן עם קטטר ומחליפה לה חיתולים באופן קבוע. בגלל שבעלי מובטל, אין לנו יכולת לספק לסארה את מה שהיא צריכה, אז אנחנו מקבלים לפעמים תרומה של חיתולים מעמותות ומארגוני סיוע. שכרנו דירה ב-500 שקלים לחודש בקומה ראשונה בבניין עם מעלית כדי שהיא תהיה נגישה לסארה. למרות שהמצב של סארה עדיין לא יציב והיא עייפה רוב הזמן, אני לוקחת אותה לגן כשהיא לא בטיפולים. תודה לאללה שהיא אוהבת את החברים שלה ושהם עוזרים לה ולא משאירים אותה אף פעם לבד. היא לא כל כך מבינה את המצב ושואלת לפעמים למה הצבא הפציץ אותה, ולמה היא חולה עד עכשיו, אז אני עונה לה שהיא חזקה. כשהיא מתרחצת אני צריכה להחזיק אותה ואני גם מלבישה אותה – זה קשה מאוד ומעייף, אבל למרות שזה מתיש אותי אני רוצה שהיא תמשיך להיות פעילה כמה שאפשר – ואולי זה קצת יסיח את דעתה מהנכות שלה. כשהיא בבית היא זוחלת על הרצפה או יושבת על הספה או על כיסא הגלגלים. היא עדיין חוששת כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, והיא מבקשת שלא נדבר על הפציעה או על המלחמה. לפעמים כשהיא מסתכלת במראה, היא מבקשת שאכסה לה את הרגליים כי קשה לה לראות אותן. רק לפעמים אני מתעקשת שהיא תרשה לעצמה לראות את הפציעה, ואולי דווקא זה יקל עליה להשלים עם המצב. היא נבהלת מאוד מרעשים חזקים ומפחדת להישאר לבד בבית, אז אני יוצאת איתה הרבה לטיילת בחוף כדי שהיא תוכל להשתחרר ולהירגע. במה אשמה סארה? היא בסך הכול ישבה בבית ואכלה ארוחת ערב. הם הפציצו אותנו בלי אזהרה וגזלו מהבת שלי כל דבר מתוק שהיה לה בחיים. הלב שלי שבור אבל אני מנסה להיות חזקה ליד סארה, ולהסתיר ממנה את שברון הלב. היום היא זקוקה להערכה מחודשת של המצב שלה בבית חולים מחוץ לרצועה כי פה אין משאבים לעזור לה. היא תוכל לקבל טיפול טוב יותר רק מחוץ לרצועה, בבתי חולים במדינות ערב, בישראל או באירופה. עדותה של היבה אל-בחטיטי, בת 32 ואם לשישה, תושבת א-שוג'אעיה, שבתה פרח בת השש נפצעה קשה מטיל ששגרה ישראל מחוץ לביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-19.5.22 ב-12.5.21, היום האחרון של רמדאן, בסביבות השעה 14:00, שלחתי את הבת הקטנה שלי, פרח, לקנות כמה דברים ליד הבית. גיסתי, סיהאם, בת 30, שבדיוק ניקתה את המדרגות, דאגה לפרח וקראה לה לחזור הביתה. פתאום היה פיצוץ גדול בחוץ – כל הזכוכיות של החלונות ואבנים מהבניין התעופפו באוויר. סיהאם צעקה: "פרח נפלה שהידית!", ואני רצתי החוצה וראיתי מכונית עולה באש ובתוכה שהיד שלא זיהיתי. ליד המכונית היו מפוזרים הרבה פצועים. פרח שכבה על הקרקע די קרוב לבית והייתה מחוסרת הכרה. היא דיממה מכל הגוף. הייתי בהלם מוחלט ופחדתי שהיא נפלה שהידית – זה מוטט אותי. דודה שלה ופאא, בת 23, צעקה שפרח עדיין בחיים והתחילה לחפש רכב שיפנה אותה משם. לקחו את פרח לטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא והמצב שלה שם הוגדר קשה מאוד. חצי שעה אחרי הפינוי של פרח הגיע עוד אמבולנס שפינה גם את סיהאם, שנפצעה מרסיסים בכף רגל שמאל. פרח הייתה בלי הכרה במשך 12 יום. זה המון זמן ומאוד פחדתי שהיא לא תתעורר. הרשו רק למבקר אחד להיכנס ולראות אותה בטיפול נמרץ, אז בעלי, ריפעת, בן 39, הוא זה שביקר אותה. הוא סיפר שהמצב שלה קשה מאוד ושרגל שמאל ויד שמאל שלה התרסקו לגמרי. לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר חוץ מלהתפלל. פרח עברה כמה ניתוחים, ביניהם כריתה של המעיים, והתקינו לה שתלים מפלטינה ביד וברגל. כשהיא יצאה מטיפול נמרץ היא לא דיברה וגם לא שמעה טוב – היא לא זיהתה אף אחד מאתנו ובמשך שבועיים חשבתי שהיא התחרשה או איבדה את יכולת הדיבור. הבאתי אליה את האחים ואת בני הדודים והחברים שלה והיא התחילה להגיב קצת יותר. הגשנו כמה בקשות להיתר לטיפול רפואי בבית חולים בירדן, ורק ב-3.6.21 קיבלנו אישור יציאה דרך מחסום ארז. לקחתי אותה דרך מעבר ארז לבית החולים השיקומי בירדן. היו לה פגיעות בחלק האחורי של הראש ורסיסים בריאות, בבטן ובצוואר, ביד שמאל, בכפות הרגליים, בעין שמאל ובאוזן ימין. הרסיסים ביד שמאל גרמו לפגיעה עצבית בשורש כף היד והרסיסים שחדרו לה לכפות הרגליים פגעו בגידים. היא גם איבדה הרבה מרקמות העור שלה ועברה השתלות עור בבטן וברגל שמאל, ועשו לה בבית החולים עוד המון בדיקות וצילומים. אחרי שלושה חודשים בירדן, חזרנו לעזה ב-5.9.21, והמשכנו את הטיפול השיקומי של פרח בבית החולים הירדני בעזה. כשהמצב שלה השתפר, היא התחילה ללכת. עכשיו מגיע אלינו הביתה פיזיותרפיסט מעמותת השיקום הלאומית, והיום היא מצליחה להחזיק חפצים קלים ביד ימין, אבל עדיין לא שולטת ביד שמאל. פרח אמורה ללבוש תחבושות לחץ שמפעילות לחץ ישיר על העור כדי למנוע נפיחויות, אבל הם לוחצים לה מאוד ולכן לפעמים היא מורידה אותם. פרח זקוקה להשתלה של עור ולהארכה של הגידים ובסוף החודש נלך לבדיקה אצל מומחה גפיים. בכל פעם שפרח מסתכלת על הגוף שלה במראה היא בוכה ושואלת למה הישראלים עשו לה את זה. עד היום, בכל פעם שהיא שומעת מטוסים, היא חוששת שבאים להפציץ אותה. אני מנסה להרגיע אותה ואומרת לה שהמלחמה נגמרה ושכולנו איתה. היא כל הזמן סובלת מסיוטים בלילה ומפחדת מדברים קטנים, אפילו מהמים ברחצה, או מרופאים ומזריקות. מאז הפציעה פרח סובלת מהרטבה לא רצונית אז אני מחתלת אותה באופן קבוע. עד לא מזמן היא לא הסכימה לישון לבד וישנתי איתה בלילות. היום היא כבר ישנה ליד אחותה למרות שהיא עדיין מפחדת ולא רגועה. כשהיא לא בטיפולים או בבדיקות היא הולכת לגן, אבל לא קל לה להתמודד שם עם השאלות של הילדים על המצב שלה. אני כל הזמן חוששת שמישהו מהילדים יפגע בה בטעות. קיבלנו סיוע מאישה מכובדת אחת שאימצה את פרח וכיסתה את הנסיעה שלנו לירדן ואת כל ההוצאות שהיו לנו שם. אבל היום המצב הכלכלי שלנו רע מאוד – אנחנו חיים היום ביחד עם עוד 28 בני משפחה בצפיפות בבית אחד. אנחנו מתקיימים רק ממה שבעלי משתכר מדוכן הפירות שלו, וזה לא מספיק לטיפול בששת הילדים שלנו; פולה ופואד, תאומים בני 15, מוחמד, בן 13, אחמד, בן 11, יוסף, בן 8, ופרח, בת 6.

30 אוגוסט 2022