נאסר מוסבח עם אחיותיו. צילום: אחמד א-נג'ארנאסר מוסבח, בן 11, עם אחיותיו הפרמדיקיות, עמן התנדב בסהר האדום. נהרג מירי כוחות הביטחון ב-28.9.18. צילום: אחמד א-נג'אר
פארס א-סרסאווי. התמונה באדיבות המשפחה
עזה הייתה תחת מצור ישראלי מאז שפארס היה תינוק. הוא היה עד לשלוש מלחמות. הילדות שלו לא נראתה כמו זו של ילדים אחרים בעולם. הוא ראה טנקים ישראלים ושמע הפצצות ממטוסים וירי אש חיה... והוא גדל בצל ניתוקי החשמל. ביום שישי, 5.10.18, בסביבות השעה 18:00, הגיעו צעירים לפתח הבית והודיעו לי שפארס נפצע קל בכתף. חשבתי שהפציעה לא רצינית ופתאום ראיתי התקהלות גדולה של קרובי משפחה ושכנים ליד הבית. הם אמרו לי שהפציעה של פארס רצינית. התחלתי לדאוג וביקשתי מהאחיינים שלי לומר לי את האמת ולספר לי אם פארס נהרג. הם אמרו שכן.
דברים אלה אמרה אמו של פארס א-סארסאווי, פאטמה, בת 43, נשואה ואם לתשעה, בעדות שמסרה ב-1.11.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד אחרי שכוחות הביטחון ירו קליע חי על בנה בן ה-13 והרגו אותו במהלך הפגנה בסמוך לגדר המערכת, מזרחית לעיר עזה, ב-5.10.18.
א-סארסאווי הוא רק אחד מלפחות 31 קטינים שנהרגו מאז התחילו "הפגנות השיבה" בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, ב-30.3.18. 21 מהקטינים שנהרגו היו מתחת לגיל 16. שלושה מהם היו בני 11. בחודש אוקטובר פרסמנו תחקיר לגבי נסיבות הריגתם של ארבעה מהקטינים ולהלן תחקיר לגבי נסיבות ההרג של ארבעה קטינים נוספים.
מספר המשתתפים בהפגנות המחאה רחבות ההיקף שמתקיימות מאז נע בין מאות בודדות לבין עשרות אלפים. במהלך הפגנות אלה, הנערכות בדרך כלל בימי שישי, חלק מהמפגינים מיידים אבנים, פוגעים בגדר ומקצתם אף חוצים אותה או משליכים רימוני יד, מטענים מאולתרים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון הממוגנים הניצבים מעברה השני של הגדר, ואשר יורים לעבר המפגינים גז מדמיע, כדורי מתכת מצופי גומי ואש חיה. מאז החל גל ההפגנות הנוכחי, נהרגו מירי אנשי כוחות הביטחון מעל 180 מפגינים, בהם לפחות 31 קטינים, ויותר מ-5,800 נפצעו מירי אש חיה. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא סיכן כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. הריגתם ופציעתם של רבים כל כך היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת באזור שליד גדר הרצועה ובמהלך הפגנות המתקיימות בסמוך לה. השלכותיה הקטלניות של מדיניות נפשעת זו ידועות היטב אך הרשויות הישראליות – האדישות לחייהם, ולמותם, של פלסטינים – מסרבות לשנותה. במקום זאת, ראש הממשלה ושריו תומכים בהמשך יישומה והצבא פועל בהתאם – ואף מגבה זאת במערכות הטיוח שלו, המבטיחות שלמעט מקרים חריגים ביותר, איש לא ייתן את הדין על הריגת פלסטינים.
להלן חלק מהעדויות שנגבו במסגרת התחקירים אודות ארבעה מבין הקטינים שהרגה ישראל באופן זה עד 5.11.18: נאסר מוסבח, בן 11, פארס א-סרסאווי, בן 13, אחמד אבו חבל, בן 15, וסוהייב אבו כאשף, בן 16.
הריגתו של נאסר מוסבח, בן 11, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 28.9.18
תמונה
נאסר מוסבח, בן 11, באחת ההפגנות. הצילום באדיבות המשפחה.
ביום שישי, 28.9.18, בסביבות השעה 16:00, הגיעו שלושה תושבי ח'אן יונס, בני משפחת מוסבח – שתי הפרמדיקיות המתנדבות איסלאם, בת 19, ודועאא, בת 17, ואחיהן נאסר, בן 11, שהתנדב עמן בסהר האדום, להפגנה שנערכה מצפון לעיירה ח'וזאעה. שתי האחיות התקדמו לעבר הגדר כדי להגיש עזרה ראשונה למפגינים, והשאירו את אחיהן הקטן באזור האוהלים, במרחק של כ-300 מטרים מהגדר. כשעתיים מאוחר יותר, בסביבות השעה 17:45, נורה נאסר מוסבח בראשו כשהוא במרחק של כמאה מטרים מהגדר. עבד א-רחמאן אבו טעימה, תושב עבסאן אל-כבירה בן 24, פרמדיק מתנדב בצוות על שם רוזאן א-נג'אר שבו מתנדבים בני משפחת מוסבח, נכח גם הוא בהפגנה וטיפל בפצועים.
בעדות שמסר ב-1.10.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר אבו טועימה כיצד נפגע נאסר מוסבח:
תמונה
עבד א-רחמאן אבו טועימה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 1.10.18
בשעה 17:30, אחרי שהגשתי עזרה ראשונה למפגין שנפצע ליד הגדר, חזרתי לכיוון האוהלים לנוח קצת. בדרך חזרה ראיתי את נאסר מוסבח יושב מתחת לעץ זית עם הפרמדיקית איסלאם עוכל שמנהלת את הצוות שלנו. זה היה במרחק של עשרה מטרים מצפון לכביש ג'קר. נאסר לבש בגדים שחורים. אמרתי לאיסלאם שאני רוצה לנוח קצת. אחרי כמה דקות מנוחה חזרתי לאזור ההפגנות. במרחק של שמונים מטר בערך מהתלתלית, שהייתה מונחת במרחק של כ-15 מטרים מהגדר, פגשתי את אחותו של נאסר, דועאא מוסבח, והיא שאלה אם ראיתי אותו. אמרתי לה שהוא עם איסלאם עוכל. דועאא התקשרה לאיסלאם וביקשה ממנה לשלוח ציוד רפואי עם אחיה. נאסר הביא את הציוד ונתן אותו לדועאא ואז נשאר לעמוד לידנו במשך כמה דקות. הפרמדיק בכר קדייח, בן 29, ביקש ממנו לחזור לאחור כי היינו באזור מסוכן. נאסר חזר לאחור . הלכתי משם לבד אבל נשארתי באותו מרחק מהגדר.
בשעה 17:45 ראיתי אדם מתקרב לגדר. ירו לעברו ירי אזהרה והוא חזר לאחור. מיד אחר-כך שמעתי ירי של שני כדורים וראיתי מישהו שהיה במרחק של 90 מטרים מהגדר בערך נופל על הקרקע. הוא היה כמה מטרים לפניי. התקדמתי אליו וגיליתי שהוא פצוע בשתי הרגליים. הגשתי לו עזרה ראשונה. אחר כך שמעתי צעירים שהיו במרחק של כמה מטרים ממני אומרים: "שהיד, שהיד". עזבתי את הפצוע וצעירים אחרים פינו אותו. חזרתי אחורה, לכיוון הצעירים והשהיד. ראיתי שהצעירים עומדים מסביב לנאסר, שהיה מוטל על הקרקע במרחק של בערך 70 מטרים מהתלתלית. הוא נפגע מכדור בראש. כשראיתי את הדימום מהראש של נאסר הייתי בהלם ולא יכולתי לעשות כלום. הייתי בטוח שהוא נהרג כי הוא לא זז.
אחר כך צעירים הרימו אותו ולקחו אותו בריצה לאמבולנס ואני רצתי אחריהם. עליתי לאמבולנס אחר שבו היה הפצוע שטיפלתי בו כשנאסר נפצע. שני האמבולנסים נסעו למרפאת שדה שנמצאת במרחק של 700 מטרים ממערב לאוהלים. הרופאים ניסו להציל את נאסר. הלכתי לבדוק מה שלום הצעיר שטיפלתי בו קודם וגם צילמתי אותו בווידיאו. אחת הפרמדיקיות אמרה לי שהעבירו את נאסר לבית החולים האירופי.
א.ט., פרמדיק מתנדב, תושב עבסאן אל-כבירה בן 27, סיפר בעדות שמסר ב-7.10.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:
בסביבות השעה 17:45 החיילים ירו לעבר המפגינים – ובאותו יום היו הרבה מפגינים. ראיתי ילד עומד ומסתכל לכיוון האוהלים. הוא היה במרחק של 80-70 מטרים מהתלתלית. הוא נפל ארצה. אני הייתי במרחק של עשרה מטרים ממנו בערך. רצתי אליו. כשהגעתי הוא היה שרוע על הגב, עם פצע בראש וחלק מהמוח מחוץ לגולגולת. הרמנו אותו ורצנו לאמבולנס של הסהר האדום. לא זיהיתי אז שזה נאסר מוסבח. אחר כך חזרתי לשטח והמשכתי בעבודה.
נאסר השתתף בכל יום שישי בהפגנת השיבה והוא היה מביא את הציוד הרפואי ממרפאת השטח להפגנות. אבל בגלל שהפנים שלו היו מגואלות בדם ובגלל שהכול קרה מאוד מהר, לא הבנתי שזה הוא.
דועאא מוסבח, אחותו של נאסר, בת 17, סיפרה על אחיה בעדות שמסרה ב-8.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:
בזמן שטיפלתי בנפגעי גז מדמיע ליד הגדר שמתי לב שאחי נאסר לא היה לצדי כמו תמיד. התחלתי לחפש אותו ושאלתי את אחותי איסלאם איפה הוא אבל אז נאסר הגיע. הוא מסר לי תמיסה ואחר כך הלך.
בשעה 18:30 אמרתי לאיסלאם שהגיע הזמן לחזור הביתה וצריך לחפש את נאסר. חיפשתי אותו ולא מצאתי וגם הפרמדיקים ששאלתי לא ידעו איפה הוא. שאלתי עליו במוקדי העזרה הראשונה ואמרו לי שיש ילד שנפגע והמצב שלו קשה. הלכתי לאזור האוהלים, במיוחד לאוהל הרפואי, כדי לחפש אותו. עברתי על הגיליונות הרפואיים וחיפשתי את השם שלו בהם אבל לא מצאתי. המשכתי לחכות באוהל הרפואי. בינתיים אמא שלי אמרה לי בטלפון שנאסר לא חזר עדיין הביתה.
איש ביטחון שהגיע לאוהל התקשר לבית החולים האירופי והם שלחו לו תמונה של קטין שנהרג. זיהיתי את נאסר מיד. איסלאם לא האמינה ואמרה שזה לא הוא.
אני ואיסלאם הלכנו מיד לבית החולים, לתאי הקירור, כדי לזהות את נאסר. כשראיתי אותו ידעתי מיד שזה הוא. התחלתי לצעוק ולבכות, וגם איסלאם. היינו בהלם. אנשים שהיו שם הוציאו אותנו משם, צועקות ובוכות. לא האמנו שזה קרה לנו. איך ייתכן שנאסר בא איתנו להפגנה ואנחנו חוזרות בלעדיו. האח הקטן שלי נפל כשהיד.
למחרת, יום שבת, נפרדנו מאחי הקטן נאסר בבית שלנו, והתפללנו עליו ביחד כל המשפחה. הפרידה הייתה קשה מאוד. חיבקתי אותו ונישקתי אותו ובכיתי מאוד. לא האמנתי שזה קרה לו. הוא היה רק ילד שלא עשה כלום. לא היה לו נשק, לא רימונים ולא כדורים. הוא נורה בלי שום סיבה. נאסר לא היה רק אח שלי. הוא היה הכול בשבילי. הוא ישן לידי, אכל אתי ולא נפרד ממני. גם בהפגנות הוא לא נפרד ממני ורצה להיות אתי כל הזמן. הוא היה מביא ציוד רפואי כדי לעזור לי ולאחותי איסלאם. הוא ידע מספיק אנגלית בשביל לזהות את הציוד הרפואי, ועבר קורס עזרה ראשונה של 30 שעות של הסהר האדום הפלסטיני. בגלל שהיה צעיר מדי הוא לא קיבל תעודה. נאסר רצה להיות רופא ולכן אהב לבוא איתנו כפרמדיק מתלמד להפגנות השיבה. אני מתפללת שהוא יזכה לרחמי שמים ושאלוהים ייתן לי כוחות להתמודד עם המוות שלו.
הריגתו של פארס א-סרסאווי, בן 13, מזרחית לעיר עזה, 5.10.18
ביום שישי, 5.10.18, בסביבות השעה 16:00, נסעו שני ילדים תושבי העיר עזה – פארס א-סרסאווי, בן 13, וקרוב משפחתו מוחמד א-סרסאווי, בן 12, ב"טוקטוק" להפגנה שנערכה מזרחית לעיר עזה כשהם מביאים עמם שני צמיגים. כשהגיעו להפגנה התקרבו הילדים לגדר, הבעירו צמיגים, השליכו צמיג אל מעבר לגדר ויידו אבנים. פארס א-סרסאווי נהרג כשהעביר את אחד הצמיגים לאזור הגדר, והיה במרחק של כחמישה מטרים ממנה.
בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-7.10.18 סיפר מוחמד וג'יה א-סרסאווי:
מוחמד וג'יה א-סרסאווי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 7.10.18
כשהגענו דחפנו את הצמיגים קרוב לגדר, והבערנו אותם. אחר כך דחפנו צמיג דרך פתח בגדר שמישהו חתך לפני כן. אחר כך זרקנו אבנים, ובשלב מסויים פארס טיפס על הגדר הראשית והשליך צמיג אל העבר השני שלה. אחר כך, בזמן שניסינו להעביר צמיג לכיוון הגדר, פתאום פארס נפל על הארץ, במרחק של כמה מטרים מהגדר. ראיתי דם יורד מצד ימין של החזה שלו. תפסתי אותו והתחלתי לבכות עליו.
הגיע בחור לבוש בגלבייה שחורה, הרים את פארס ולקח אותו לאמבולנס. רצתי אחריו ואז הגיע בן דוד שלי, מוחמד אסעד א-סרסאווי, וסיפרתי לו שפארס נפצע. הוא לקח את פארס והעלה אותו על אלונקה ביחד עם הפרמדיקים, והם המשיכו לאמבולנס. רצתי מהאוהלים הביתה, כדי להודיע למשפחה שלי שפארס נפל חלל, אבל הם לא האמינו לי. בכיתי עליו הרבה, והייתי מאוד עצוב בגלל המוות שלו. הוא היה גם חבר שלי וגם קרוב משפחה שלי, והתרגלנו ללכת יחד להפגנות השיבה כדי ליידות כמה אבנים לעבר החיילים. אני לא מאמין שפארס כבר לא איתנו. תמיד אני חושב עליו, ואני לא יודע איך אחיה בלעדיו.
בעדות שמסר ב-7.10.18 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר מוחמד אסעד א-סרסאווי, בן 21, תושב עזה, מה אירע באותו יום:
כשהגעתי להפגנה, בסביבות השעה 16:00, ראיתי התקהלות. חלק מהמפגינים התחילו להבעיר צמיגים וליידות אבנים, והצבא הגיב בירי אש חיה ורימוני גז מדמיע. עמדתי במרחק של מאה מטרים בערך מהגדר. ראיתי את בני הדודים שלי פארס ומוחמד א-סרסאווי מביאים צמיג ומתקרבים לגדר. היו שם נערים וצעירים שהבעירו צמיגים ויידו אבנים. פארס התקרב עד למרחק של חמישה מטר בערך מהגדר, והבעיר את הצמיג.
בסביבות השעה 17:50 ראיתי את פארס נופל על האדמה במרחק של כמה מטרים מהגדר. מוחמד היה לידו. התקרבתי אליהם ומוחמד אמר לי שפארס נפצע. בחור בגלבייה שחורה החזיק אותו. התקרבתי אליו, לקחתי ממנו את פארס והתקדמתי לאמבולנס. הגיעו פרמדיקים והם שמו אותו על אלונקה ולקחו אותו למרפאת השטח. משם הוא הועבר לבית חולים א-שיפאא.
בבית חולים א-שיפאא בעזה כשלו הניסיונות להחיות את פארס א-סרסאווי, שנורה בחזהו, ומותו נקבע.
אמו, פאטמה א-סארסאווי, בת 43, נשואה ואם לתשעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-1.11.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על תחושותיה כיום:
עזה הייתה תחת מצור ישראלי מאז שפארס היה תינוק. הוא היה עד לשלוש מלחמות וחווה את החיים עם ניתוקי החשמל. הילדות שלו לא נראתה כמו זו של ילדים אחרים בעולם. הוא ראה טנקים ישראלים ושמע הפצצות ממטוסים וירי אש חיה. במלחמת 2014 פארס היה בן 9. הבית שלנו הופצץ וכמה קרובי משפחה נהרגו. הוא פחד מאוד מהרעש של המטוסים והארטילריה. כמו כל הילדים שגדלים ברצועה הנצורה, החיים שלו היו מלאים בפחד ובדאגות.
תמיד ביקשתי מפארס שלא ילך להפגנות כי פחדתי שייפגע מהירי. האחים שלו, מוחמד, בן 18, ועבד אל-עזיז, בן 16, כבר נפצעו בהפגנות האלה. ביום שישי, 5.10.18, בסביבות השעה 18:00, הגיעו צעירים לפתח הבית והודיעו לי שפארס נפצע קל בכתף. חשבתי שהפציעה לא רצינית ופתאום ראיתי התקהלות גדולה של קרובי משפחה ושכנים ליד הבית. הם אמרו לי שהפציעה של פארס רצינית. התחלתי לדאוג וביקשתי מהאחיינים שלי לומר לי את האמת ולספר לי אם פארס נהרג. הם אמרו שכן. בכיתי והתעלפתי ולא רציתי לדבר עם אף אחד בבית. לא הלכתי מיד לבית החולים, כי לא רציתי לראות את הבן שלי מת. הלכתי לשם רק בסביבות השעה עשר בלילה. מצאתי אותו בתא הקירור בחדר המתים. בכיתי מאוד וחיבקתי ונישקתי אותו. שיננתי: "הוא בידי אלוהים, מי ייתן ויזכה לרחמי שמים ושאלוהים יחזק אותי". הרגשתי שאני נקרעת לשניים. חזרתי הביתה בוכה ועזבתי אותו בחדר הקירור.
פארס אהב כדורגל ורכיבה על אופניים ולראות סרטים מצויירים. הוא תמיד ביקש ממני לבשל לו "מפתול". עכשיו אני בוכה כל יום כשאני רואה את החברים של פארס הולכים לבית הספר או משחקים בשכונה בלעדיו. פארס היה ילד קטן והוא לא סיכן את הצבא הישראלי. למה פגעו בבני בצורה כזו? מה הוא כבר עשה?
הריגתו של אחמד אבו חבל, בן 15, מחסום ארז, 3.10.18
אחמד אבו חבל. התמונה באדיבות המשפחה
ביום רביעי, 3.10.18, בסביבות השעה 16:00 נסעו שני חברים בני 15 תושבי העיירה בית לאהייא – אחמד אבו חבל ומוחמד דוואס, בהסעה להפגנה שנערכה מול מחסום ארז, מצפון לבית לאהייא. במהלך ההפגנה, בעת שהשניים ישבו לצד הדרך במרחק של מאתיים מטרים לפחות מהגדר, ירו חיילים רימון גז מדמיע שפגע ישירות בראשו של אבו חבל והרג אותו.
בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-4.10.18 סיפר דוואס מה אירע באותו יום:
מוחמד דוואס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.10.18
מאז שהתחילו ההפגנות במחסום ארז בימי שני ורביעי אני וחבר שלי אחמד אבו חבל משתתפים בהן. אנחנו זורקים אבנים לעבר החיילים, ואנחנו משתתפים גם בהפגנות "הבלבול הלילי". אנחנו מגיעים לשם עם שקיעת השמש וזורקים אבנים ומשתתפים בהפגנה במשך שעות ואז חוזרים הביתה. ביום רביעי, 3.1.018, בסביבות השעה 16:00, נסעתי עם אחמד באוטובוס שמסיע מפגינים למחסום ארז. כשהגענו, בסביבות השעה 17:00, היו כבר כמה מפגינים ליד המחסום. הצבא השליך רימוני גז מדמיע וחלק מהמפגינים זרקו אבנים על החיילים. האוויר התמלא גז. שאפנו המון גז ולא היינו מסוגלים לעמוד או ללכת יותר. אני ואחמד התרחקנו מאוד מהמחסום והלכנו לשבת בצד הדרך כדי להתרחק מהגז המדמיע.
פתאום, אחרי עשר דקות בערך, בזמן שישבתי לידו, אחמד נפל על הארץ ועשן יצא מהראש שלו. הוא נפגע מרימון גז בראש. ברחתי כדי לא להיפגע. קראתי מיד לפרמדיקים כדי שיטפלו בו והם הוציאו את הרימון מהראש שלו. הוא דימם מהראש. הפרמדיקים הרימו אותו ולקחו אותו לאמבולנס שפינה אותו לבית החולים האינדונזי. נסעתי אתו. כמה דקות אחרי שהגענו לבית החולים הכריזו שהוא מת.
אחמד אבו פול, פרמדיק תושב בית לאהייא בן 31, תיאר בעדות שמסר ב-9.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד מה ראה באותה הפגנה:
אחמד אבו פול. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 9.10.18
ביום רביעי, 3.10.18, בסביבות השעה 17:30, בזמן שהייתי בהפגנה במחסום ארז, שמעתי נער בן 15 בערך אומר למפגינים אחרים: "אני מפחד מרימוני גז כי פעם נפגעתי בגב מרימון בהפגנה אחרת". אמרתי לו: "אם אתה מפחד מגז אז תחזור אחורה" כי הצבא הישראלי ירה רימוני גז בצורה מסיבית.
בסביבות השעה 18:00 חזרתי אחורה כדי להגיש עזרה ראשונה לפצוע ולקחת אותו לאמבולנס. הייתי במרחק של בערך 180 מטרים מהגדר. כשהייתי בדרך חזרה למפגינים נורו כמה רימוני גז. מפגין שהיה במרחק של בערך 10 מטרים ממני נפגע. ניגשתי אליו מהר והיו כמה פרמדיקים שהגיעו אליו עוד לפניי. הוא שכב על הקרקע והיה רימון גז שחדר לראש שלו ופלט הרבה עשן. פרמדיקים שלפו את הרימון מהראש שלו, ויחד אתו יצאו חלקים מהמוח. הגשנו לו עזרה ראשונה והעברנו אותו לאמבולנס שהיה במרחק של בערך 50 מטרים.
כוחות הביטחון ירו על אבו חבל רימון גז כשישב במרחק של לפחות 200 מטרים מהם, והוא ננעץ בראשו. מדובר ככל הנראה ברימון בעל טווח מוגדל, שמשקלו ומהירות התעופה שלו גדולים מאלו של רימון גז סטנדרטי, וכפי שבצלם הזהיר בעבר, פגיעתו קשה יותר. מותו נקבע בבית החולים האינדונזי בסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, אליו הגיע ללא רוח חיים.
איפתיח'אר אל-חבל עם הכרזה לזכר בנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 9.10.18
בעדות שמסרה ב-9.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה אמו, איפתיח'אר אבו חבל, בת 56, נשואה ואם לעשרה:
אחמד היה הבן הקטן שלי והוא למד בבית ספר מקצועי. הוא תמיד השתתף בהפגנות ליד הגדר למרות שניסיתי למנוע ממנו ללכת כי חששתי לחייו, שהוא ייפגע או ייפול כשהיד. הוא התעקש ללכת עם בני השכנים ועם החברים שלו. ביום שישי, 3.10.18, בשעות הערב, הכלות והבנות שלי היו אצלי. הן ידעו שאחמד נהרג, אבל הן לא סיפרו מחשש שיקרה לי משהו. אחר כך הגיע הבן שלי סאמד ומסר לי שאחמד נפגע קל. אבל אז ראיתי את הכלות שלי בוכות. שאלתי אותן אם אחמד נפל כשהיד והן ענו לי שכן ואיחלו לי סבלנות וכוח סבל.
הלכתי מיד לבית החולים האינדונזי עם בני נאסר. מצאתי את אחמד בחדר המתים. התחלתי לצעוק ולבכות. השלכתי את עצמי על אחמד וקראתי לו: "אחמד, אחמד, אחמד, תתעורר, אני לידך, אני רוצה שתחזור אתי הביתה, בוא לישון לידי". הבנים וקרובי משפחה הוציאו אותי מחדר הקירור והחזירו אותי הביתה. הלב שלי נשרף. אחמד נהרג ואני השארתי אותו בחדר הקירור. כל הלילה מיששתי את הבגדים שלו ואת המיטה והכרית שלו ובכיתי. כל הזמן שאלתי: "אחמד, איפה אתה?" זה היה אחד הלילות הקשים בחיי. לא ישנתי. בכיתי ולא עצמתי עין. איך יכולתי לישון כשאחמד לא לצידי?
למחרת בבוקר הביאו את אחמד על אלונקה כשהיד. חיבקתי אותו ונישקתי אותו בפנים ועל הראש שלו כשאני צועקת ובוכה ואומרת לו: "לאן יא אחמד! למה אתה עוזב אותי? מי יישן לצידי ומי יביא לי את מה שאני צריכה?"
אחמד נהרג על לא עוול בכפו. הוא לא הספיק להתבגר כמו כולם ולהגשים את החלומות שלו או להשלים את הלימודים המקצועיים שלו. הוא תמיד היה מלא חמלה כלפיי ולא אהב לראות אותי עצובה או מודאגת. הוא ניסה להקל עליי והתלוצץ עד שחייכתי. למרות שאני מוקפת בנים ונכדים אני מרגישה ריקנות בבית בגלל שאחמד איננו. תמיד אמרתי לו שהוא אהבת חיי. המלים האחרונות שאחמד אמר לי כשיצא להפגנה היו "ניסע באוטובוס ונחזור באמבולנס". כאילו ידע שהוא יחזור כשהיד.
הריגתו של סוהייב אבו כאשף, בן 16, צפונית לעיירה ח'וזאעה, 3.8.18
סוהייב אבו כאשף. התמונה באדיבות המשפחה
ביום שישי, 3.8.18, בסביבות השעה 17:00, הגיע סוהייב אבו כאשף, תושב העיר ח'אן יונס בן 16, להפגנה שנערכה מצפון לעיירה ח'וזאעה. אבו כאשף, שסבל מהפרעה התנהגותית, התקדם לעבר הגדר ועבר ביחד עם צעירים נוספים את התלתלית שהצבא הניח על הקרקע במרחק קטן מהגדר, תוך יידוי אבנים באמצעות קלע לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעבר לגדר. לאחר שעברו את התלתלית ירו לעברם אנשי כוחות הביטחון ירי אינטנסיבי ואבו כאשף נפגע בצווארו.
מרים אבו מוסא, אלמנה בת 56 ואם לשישה, מורה לשעבר ושכנתו של אבו כאשף, סיפרה בעדות שמסרה ב-18.9.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל עזאייזה:
מרים אבו מוסא. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 18.9.18
התקדמנו עד שהגענו לתלתלית שמונחת על האדמה. צעירים הבעירו צמיגים לידה ואנחנו קראנו סיסמאות בדרישה לממש את זכותנו לשוב לאדמות שלנו. מולנו, מאחורי הגדר, ראיתי כמה סוללות עפר שעליהן עמדו קבוצות חיילים. ראיתי גם כמה חיילים שהחזיקו מצלמות. מערבית לחיילים היה טנק והיו גם שני ג'יפים צבאיים שסיירו שם, ומדי פעם ירדו מהם חיילים וירו על המפגינים.
בסביבות השעה 18:30-18:00 סוהייב התקדם עם קבוצה של נערים וצעירים והם עברו את התלתלית. סוהייב יידה אבנים עם קלע. כשהם התקרבו לגדר, החיילים ירו לעברם אש חיה ואינטנסיבית. סוהייב נפצע בצוואר. הוא שם יד על הצוואר שלו ונפל ארצה. הבחורים הרימו אותו וחזרו איתו לכיוון האמבולנס. הוא היה עדיין בהכרה, ודימם מהצוואר. ראיתי עוד חמישה בחורים נפצעים באותו אירוע.
רצתי לכיוון האמבולנס כדי לדעת מה שלומו. בזמן שניסו להגיש לו עזרה ראשונה התקשרתי לאמא שלו והודעתי לה שהוא נפצע וייתכן שהוא ייפול כשהיד, כי הבנתי שהפציעה שלו קשה. בערך חצי שעה אחרי שהאמבולנס עזב, אמא של סוהייב התקשרה אליי ואמרה לי שכמה צעירים סיפרו לה שסוהייב נפצע רק ברגליים. הם רצו להקל עליה את המכה. אמרתי לה, "לא. הבן שלך שהיד. עזבי הכל ולכי לבית החולים האירופי".
שכנו של אבו כאשף, יאסר אבו סבלה, פועל תושב ח'אן יונס בן 27, נשוי ואב לשלושה, עמד במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר בעת האירוע. בעדות שמסר ב-18.9.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה הוא תיאר את מה שראה:
בערך בשעה 18:30 ראיתי את הבן של השכנים שלנו, סוהייב אבו כאשף, מתקדם ועובר את התלתלית. הוא יידה אבנים לעבר החיילים, אבל הן לא הגיעו אליהם. כשסוהייב ועוד קבוצה של בחורים התקרבו לגדר החיילים ירו לעברם וסוהייב נפגע בצוואר. אני עמדתי במרחק של עשרים מטרים בערך מאחוריו. ראיתי אותו שם את היד שלו על הצוואר ורץ כמה צעדים אחורה, ואז הוא נפל ארצה. בזמן שלקחו אותו לאמבולנס רצתי לשם עם הבחורים. הייתי בהלם ולא ידעתי מה לעשות, כי הכרתי אותו היטב. הוא השתתף בכל ההפגנות, בכל יום שישי, ונפגע יותר מפעם משאיפת גז מדמיע.
אבו כאשף פונה לבית החולים האירופי בח'אן יונס כשהוא מונשם ושם התברר כי עקב הפציעה הוא משותק בכל גפיו. ב-29.8.18 הועבר אבו כאשף לבית חולים בחברון, שם עבר צילומים ובדיקות נוספות והוחזר לבית החולים האירופי בח'אן יונס ב-13.9.18, שם מת מפצעיו ב-15.9.18.
אמו של סוהייב, נסרין אבו כאשף, בת 42, נשואה ואם לתשעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-10.10.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:
נסרין אבו כאשף עם הכרזה לזכר בנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 28.11.18
סוהייב השתתף ב"הפגנות השיבה" מאז שהן התחילו ונפגע כמה פעמים משאיפת גז מדמיע. הוא נהג ללכת למזרח העיר ח'אן יונס - לאזור ח'וזאעה. תמיד ניסיתי למנוע ממנו מללכת לשם, כי פחדתי עליו. הייתה לי הרגשה שהוא עלול להיפצע ואמרתי לו כל הזמן "אתה תישאר נכה, כמו הרבה מפגינים אחרים", כי הרבה אנשים נפצעו קשה ב"הפגנות השיבה". אבל סוהייב לא שמע לי, הוא התעקש ללכת עם השכנים ונערים אחרים מהשכונה. הם היו נוסעים למזרח ח'אן יונס בהסעה מאורגנת, באוטובוסים. ביום ששי, 3.8.18, הוא יצא בשעה ארבע וחצי אחר-הצהריים לצעדת השיבה עם החברים שלו. כשניסיתי למנוע ממנו ללכת הוא אמר לי שהם בכלל הולכים לחוף הים, ושהוא לא ילך יותר לצעדות השיבה.
בשעה שש בערב התקשרה אליי הגברת מרים אבו מוסא, שגם היא משתתפת בצעדות השיבה. היא אמרה שסוהייב נפצע קשה. הלכתי מיד לבית החולים האירופי ומצאתי את סוהייב בחדר ה-"CT". נכנסתי ושאלתי מה מצבו. הרופאים אמרו לי שהוא בסדר, אבל לא נרגעתי, כי הבן שלי לא היה מסוגל לדבר ולהזיז את הידיים והרגליים. הוא אושפז בחדר טיפול נמרץ, כי המצב שלו היה קריטי והוא היה מונשם. כעבור יומיים הרופאים אמרו לי שסוהייב משותק בכל הגפיים. הייתי בשוק. בכיתי הרבה, כי סוהייב גם סבל מכאבים כתוצאה מהפציעה שלו. הוא נשאר בבית החולים עד 29.8.18, ולא היה שום שיפור במצב שלו, ואז הפנו אותו לבית חולים אל-אהלי בחברון. נסעתי איתו והוא היה מאושפז שם במשך 14 יום. החדירו לו נקז לריאה וחיברו צינור הזנה ישר לקיבה שלו.
הייתי לצידו במשך כל התקופה הזו. הוא היה מותש מאוד. הוא ירד במשקל. תמכתי בו נפשית, דאגתי שישמור על מורל גבוה, שלא ישקע בדכאון או בהלם. זו הייתה תקופה קשה ומתישה גם עבור סוהייב וגם עבורי. הרגשתי שסוהייב ילך ממני ויעזוב אותי. הייתי מוכנה לקבל את זה שהוא יישאר כך, רק שלא ייפול חלל. לא יכולתי לסבול את רעיון הפרידה ממנו.
ב-13.9.18 סוהייב כבר דיבר והתעקש שנחזור לעזה, למרות שמצבו הבריאותי היה גרוע ביותר. לקחו אותו ישר לבית החולים האירופי בעזה. לא עזבתי אותו, הייתי תמיד לצידו. ב-15.9.18 מצבו היה קשה מאוד, אבל נאלצתי לחזור הביתה כי יש לי תינוקת בת עשרה חודשים. שני האחים שלו נשארו אתו. אמרתי להם: "תשגיחו טוב טוב על סוהייב כי המצב שלו נראה ממש קריטי, ואם קורה משהו תתקשרו אליי". התקשרתי אליהם מהבית בכל רגע פנוי לברר מה שלומו של סוהייב, והם אמרו כל הזמן שהוא עייף מאוד.
בשעה 23:30 צלצל הפלאפון שלי. בד"כ לא מתקשרים אליי בשעה כזו. קפצתי מהמיטה וחשבתי שכנראה שזהו, סוהייב נפל כשהיד. ובאמת כשעניתי, אחד הבנים שלי אמר לי שסוהייב כבר לא בחיים.
למה הגיע לסוהייב שזה יקרה לו? הוא בסך הכל השתתף בהפגנה לא חמושה. למה הם מכוונים לנשים ונערים? הרי אבן שנער משליך לא מגיעה למקום שבו נמצא החייל הישראלי! סוהייב לא סיכן את הצבא הישראלי. הוא לא החזיק סכין או נשק אחר. עכשיו אני לא מניחה את הפלאפון מהיד. כל הזמן אני צופה בסרטי וידיאו ותמונות שמתעדים את האשפוז של סוהייב בבתי החולים בעזה ובחברון. לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה כדי לצפות שוב ושוב. אני גם מסתכלת על התמונות שלו, בוכה וכואבת. מאוד קשה לי הפרידה ממנו. הוא הותיר חלל פעור בחיים שלי. תמיד היה מחייך, צוחק. אני מאוד מתגעגעת לחיוך שלו, לצחוק שלו. מי שלל ממני את כל זה? הצבא הישראלי. הם שללו ממני את החלום לשמוח בחתונה שלו, לראות אותו מקים משפחה, ולראות אותו עד סוף ימיי.
סוהייב אבו כאשף: ב-24.2.20 הודיעה הפרקליטות הצבאית למרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR) כי לא תיפתח חקירה פלילית. ב-29.3.20 הגיש המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR) השגה ליועץ המשפטי לממשלה בנוגע להחלטה שלא לפתוח בחקירה.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה ("סבב לחימה"), אימה וחוסר ודאות, הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. אלו נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. הפצצת הבתים אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות ארוכת שנים שמיישמת ישראל ברצועת עזה. אלפי פלסטינים כבר נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. אלא שבעבר, כשנהרגו אזרחים בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, טענו גורמים רשמיים כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית שכן ההרוגים הם לא יותר מ"נזק אגבי" ובכלל, זו אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי המסתתרים מאחורי אזרחים. הצדקות אלה וחוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן: הטענה שהפעולה הייתה מידתית וההרוגים הם "נזק אגבי" מאיינת את הפגיעה באזרחים ומרוקנת מתוכן את אחד העקרונות המרכזיים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית כלל לא מתעוררת במקרה זה, שכן ההתקפה כוונה לבתי מגורים, שאינם מטרות צבאיות לגיטימיות ולכן ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הטענה שהאחריות למוות מוטלת על פעילי הג'יהאד האיסלאמי מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו והיא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם. ישראל היא זו שבחרה לירות באמצע הלילה טילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לתוצאות. מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים של פעולה זו. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. וכמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה, אימה וחוסר ודאות ("סבב לחימה"), הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. כולם נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר בליל ההפצצות הראשון, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. שלוש הדירות נהרסו לחלוטין. כן נהרסו לחלוטין שתי דירות נוספות ושתיים נוספות נפגעו באופן חלקי. זו לא הייתה טעות. כתבים שנכחו בתדריכים סודיים שערכו נציגי הצבא עם התקשורת לאחר התקיפה דיווחו כי נמסר בהם שהגורמים שהורו על ההפצצה ידעו על הימצאותם של אנשים נוספים בבתים שהופצצו ושהם הניחו, בסבירות גבוהה, שגם הם ייהרגו. כך, למשל, פורסם כי "בצה"ל אמרו כי ידעו על נוכחותם של בלתי-מעורבים בקרבת שלושת מפקדי הג'יהאד, וכן על ההסתברות שהם ייפגעו, אך ההערכות האלה נלקחו בחשבון בהחלטה לבצע את הסיכולים הממוקדים". בהתחשב בכך שהירי נעשה באמצע הלילה לעבר בתי מגורים, בהם גרים גם בני המשפחה של פעילי הג'יהאד האיסלאמי, זוהי ההנחה המתבקשת. בעבר, כשאזרחים נהרגו בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, ניסתה ישראל לטעון כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית. ניסיונות השווא של ישראל להצדיק את ההרג הצדקה ישראלית ראשונה: זה רק "נזק אגבי" חוקי אחת הטענות שהושמעה הייתה שההתקפה הייתה חוקית על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי שכן היא "מידתית". עשרת ההרוגים הם, על פי טענה זו, רק "נזק אגבי". כך, למשל, טען דובר צה"ל כי "עשינו פה פעולה מאוד ממוקדת עם מסר מאוד ברור, ברמת איכות של נזק אגבי מאוד ממוקד". עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, הסביר כי "צה"ל והשב"כ הוכיחו בעצם הסיכול יכולת מרשימה לתקיפה מדויקת, בכמה מוקדים בו-זמנית, במינימום נזק אגבי (הפגיעה בבלתי מעורבים מצערת אבל מידתית) ועל בסיס מודיעין מדויק ביותר". אלא שלקביעה זו אין כל בסיס. על פי עקרון המידתיות, התקפה תהיה בלתי חוקית אם צפוי שהיא תגרום ל"נזק אגבי" לאזרחים ולרכושם שיהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי "הישיר והקונקרטי" הצפוי לצד המתקיף כתוצאה ממנה. יישומו של עיקרון זה הוא חמקמק ומעורפל, שכן לא קיימת הגדרה של מה ייחשב לפגיעה "מופרזת" ומה ייחשב ל"יתרון צבאי" וכיצד בכלל ניתן לאזן בין שני קריטריונים כל כך שונים. בהתחשב בכך, כשבאים לבחון את יישומו של עקרון המידתיות בנוגע למקרה ספציפי ניתוח משפטי קר כמעט שאינו אפשרי ומובן שהפרשנות תושפע גם מתפיסת העולם של המפרש. עם זאת, כמו בנוגע לכל כלל משפטי אחר לא כל פרשנות תיחשב ללגיטימית ובהחלט ישנם מקרים בהם ההכרעה האם ההתקפה הייתה "מידתית" תהיה חד משמעית. פרשנות המנותקת לחלוטין ממטרותיו ומרוחו של המשפט ההומניטארי הבינלאומי – כמו פרשנות לפיה ההתקפה שביצע הצבא באמצע הלילה על בתי משפחות היא מידתית – היא מופרכת. אם נקבל פרשנות זו, קשה לראות איזה ערך וטעם היא מותירה בכלל למשפט ההומניטארי הבינלאומי, שכן היא מאיינת את ההגנה על אזרחים. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית מתעוררת רק במקרים שבהם ההתקפה עצמה הייתה חוקית – כלומר כזו שכוונה לעבר מטרות צבאיות לגיטימיות. אם ההתקפה לא הייתה כזו היא תהיה בלתי חוקית בלי קשר לשאלת הפגיעה באזרחים וברכושם. "מטרה צבאית לגיטימית" מוגדרת ככזו התורמת "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" וככזו שהפגיעה בה תקנה לצד התוקף "יתרון צבאי מובהק". ההתקפה באותו לילה כוונה לדירותיהם של שלושה פעילי ג'יהאד איסלאמי. בתיהם, כמו גם שני בתים נוספים של שכנים, נהרסו לחלוטין. האם בתי פעילים יכולים להיחשב למטרות צבאיות לגיטימיות על פי ההגדרה לעיל? התשובה כמובן שלילית וישראל גם לא ניסתה לטעון זאת: אף גורם רשמי לא טען שבדירות נעשתה פעילות כלשהי שהעניקה "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" או שהפגיעה בהן תקנה לישראל "יתרון צבאי מובהק". הפגיעה בבתים נעשתה כבדרך אגב ולא כמטרה בפני עצמה. בהתחשב בכך, ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הצדקה ישראלית שנייה: זו בכלל אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי שמסתתרים מאחורי אזרחים הצדקה נוספת שהשמיעו גורמים רשמיים הייתה שפעילי הג'יהאד, הבוחרים להסתתר מאחורי אזרחים, הם האחראים לתוצאות. כך, למשל, אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי כי "אילו היה ניתן לבצע את ההתנקשות בבכירי הג'יהאד מבלי לפגוע בחפים מפשע צה"ל היה פועל כך, אולם 'צריך לזכור שהטרור פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, כחלק משיטה, וכך מסכן את תושבי רצועת עזה'". טענה זו תמוהה בהתחשב בכך שפעילי הג'יהאד ישנו בבתיהם עם בני משפחותיהם ולא עסקו בפעילות צבאית "מתוך אוכלוסייה אזרחית". אך מעבר לכך, היא מובילה לתוצאות שאינן חוקיות. ארגונים חמושים ברצועת עזה אכן מפרים את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולא מבחינים בין מטרות אזרחיות למטרות צבאיות. ערבוב זה חותר תחת הכלל הבסיסי ביותר במשפט ההומניטארי, שנועד לצמצם את הפגיעה באזרחים ככל שניתן ולהרחיקם מאזורי לחימה. לשיטתה של ישראל, התנהלות זו מעניקה לה חופש פעולה בלתי מוגבל: היא משחררת אותה מהחובה לציית לחוק והיא מצדיקה את הפגיעות הנרחבות באוכלוסייה האזרחית שהיא גורמת. פרשנות זו מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבקש לבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו. היא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם והיא מרוקנת מתוכן את הכלל הקובע שהעובדה שצד אחד הפר את ההוראות אינה משחררת את הצד השני מחובתו לקיימן. ישראל היא זו שבחרה לירות את הטילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לפגיעה באזרחים הפלסטינים וברכושם. כל פרשנות אחרת המטילה את האחריות לפעולה זו ולתוצאותיה על הפלסטינים חייבת להידחות על הסף. עד הסבב הבא במהלך סבבי הלחימה שהתקיימו ברצועת עזה בשנים האחרונות התקיפה ישראל מהאוויר, מהיבשה ומהים אזורי מגורים צפופים. אלפי פלסטינים נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. למרות אי החוקיות של מדיניות זו, היא זוכה לגיבוי מלא של כל הדרגים הבכירים בישראל: הדרג המדיני, הדרג המשפטי והדרג הצבאי. הפצצת הבתים ברצועה בליל ה-9.5.23 אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות זו. כמו במקרים רבים אחרים, גם היא לא נעשתה כפעולה של הגנה עצמית, מול סכנה ברורה ומיידית שלא ניתן היה למנוע בדרך אחרת. בדיוק ההיפך: מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. חוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה, שהכשירו את הפעולה, מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן. כמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי. עזבו "דגל שחור", עזבו "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב". מקבלי ההחלטות בישראל אפילו לא טורחים עוד להסתיר שלתפיסתם הריגת אנשים שלא עשו דבר, גם ילדים קטנים, היא לגיטימית. לא בהעדר ברירה, לא אל מול סכנת חיים מיידית ובלתי נמנעת, אלא כדרך המלך, כסופו של תהליך קבלת החלטות מחושב, מתוך בחירה ומתוך רצון.
כשנה ורבע לאחר תום סבב הלחימה של מאי 2021 ("שומר החומות") חזרה ישראל להפציץ את רצועת עזה ופתחה ב"סבב" לחימה נוסף ("עלות השחר"), שארך הפעם שלושה ימים. 49 פלסטינים נהרגו ברצועת עזה בסבב אוגוסט 2022. בחודשים האחרונים שוחח בצלם עם כמה מפצועי הסבב הקודם, הנאבקים עדיין להשתקם. במהלך הסבב ההוא נהרגו ברצועה 233 פלסטינים, בהם 38 נשים ו-54 ילדים. יותר ממחציתם לא השתתפו בלחימה. על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג ועשרות מתקני בריאות ותשתיות נלוות נפגעו; חורבות מבנים ועמודי חשמל שקרסו חסמו דרכים ורחובות והקשו על מעבר אמבולנסים וכלי-רכב אחרים לפינוי נפגעים. הפגיעה בתשתיות החשמל והמים הקשתה גם על תפקוד בתי החולים. בעדויותיהם מספרים הפצועים על ההתמודדות שלהם ושל משפחותיהם עם אתגרי השיקום מנקודת מבט אישית. בד בבד, העדויות שופכות אור על המציאות הרחבה יותר שבה חיים נפגעי סבב זה וסבבים קודמים ברצועה, המנסים נואשות להשתקם. כמובן, בכל מצב, שיקום לאחר פציעה קשה הוא תהליך קריטי הכולל היבטים רפואיים ונפשיים מורכבים. ברצועת עזה השיקום מורכב שבעתיים, הן בשל מספר הפצועים ההולך וגדל מ"סבב" ל"סבב", והן בשל מצבן ההולך ומדרדר של תשתיות הרפואה ברצועה עקב המצור הישראלי. לפי ארגון הבריאות העולמי, שניים מתוך שלושים בתי החולים ברצועה נאלצו להפסיק את פעילותם במהלכה, בעקבות נזקים שנגרמו להם, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. בנוסף, נסגרו במהלך הלחימה 57 מ- 93 המרפאות הכלליות ברצועה, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. מערכת הבריאות ברצועה לוקה במחסור חמור בתרופות ובציוד וכן ברופאים ובפרט ברופאים בעלי הכשרה עדכנית. למרות זאת, במסגרת המצור שישראל מטילה על הרצועה היא ממשיכה להגביל הכנסה של תרופות ומכשור רפואי מתקדם לשטחי הרצועה ומונעת את יציאתם של רופאים להשתלמויות. בכך היא פוגעת בפצועים פעם נוספת ומונעת מהם שיקום ראוי. ישראל אף מונעת מפצועים רבים הזקוקים לשירותים רפואיים שאינם זמינים ברצועה להגיע למוסדות רפואיים בגדה המערבית, מרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד, כדי לזכות בטיפול הרפואי הנדרש להם. על פי ארגון Handicap International, פועלים כיום ברצועה כחמישים מרכזי שיקום השייכים לארגונים לא ממשלתיים ותלויים במימון של קרנות מחו"ל. ארגונים אלה סובלים ממחסור באנשי צוות ומקשיים בהכשרתם המקצועית, ואפשרויות השיקום שביכולתם להציע מתמצות בטיפולי פיזיותרפיה ובתמיכה פסיכו-סוציאלית. שיקום תעסוקתי באמצעות מכשירי עזר למשל, כמעט ואינו זמין. בתחום התקנת הגפיים המלאכותיים פועלים כיום שני מרכזי שיקום אורתופדי בלבד; האחד מופעל על ידי הצלב האדום, והשני, שהוקם במארס 2022, פועל במימון קטארי. ישראל מתנערת מאחריות ופטרה עצמה בחוק מתשלום פיצויים כמעט בכל מקרה בעילה של "פעולות מלחמתיות". כך, סיכוייהם של תובעים פלסטינים לזכות בפיצוי על הסבל והנזק שגרמה להם ישראל הפכו לכמעט אפסיים. קורבנות המלחמה ברצועה סובלים ממצוקה כלכלית קשה ומהיעדר תמיכה שתאפשר את שיקומם. בשגרה של פחד ומורא מפני סבבי לחימה חוזרים, ובתחושה כי בכל רגע נתון הם עשויים להפוך שוב מטרות לירי ישראלי, מספרים סטודנטים, צעירים, והורים לילדים שנפצעו באורח קשה, שחלקם איבדו את בני משפחותיהם, על התמודדותם היומיומית עם פציעות קשות בגופם ובנפשם. חלקם נותרו עם נכות לצמיתות. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם: עדותו של מוחמד אבו סכראן, בן 17, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע קשה מירי טיל שפגע בפתח ביתו ואיבד את סבו ואת בן דודו של אביו. סובל עד היום מנכות מוטורית ברגליו ובידו, ומרסיס בראשו שמסכן את חייו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-1.8.22 נפגעתי קשה במלחמה בשנה שעברה. זה היה ביום האחרון של חודש הרמדאן, 12.5.21, כשבסביבות 20:30 הייתי בבית עם סבא שלי ובן הדוד של אבא שלי, ופתאום שיגרו טיל על הבית שלנו. הייתי מאושפז שבוע בטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא, ובשנה האחרונה טופלתי בבית החולים השיקומי אל-וופא באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות'. ניתחו אותי ברגל שמאל, עשיתי פיזיותרפיה, וגם עברתי ריפוי בעיסוק וקיבלתי תמיכה נפשית. לפני הפציעה היו לי חיים נורמליים. למדתי כל יום בבית הספר מקצועי משבע בבוקר עד שתיים בצהריים. אהבתי את לימודי הנגרות ושעורי הספורט וביליתי הרבה עם חברים. אחרי בית הספר הייתי הולך לאכול ארוחת צהרים בבית ואז עבדתי קצת בתיקון אופניים – זה היה התחביב שלי, וגם עזרתי לסבא שלי לחרוש ולטפל בגידולים שלו. מאז הפציעה אני כבר לא הולך לבית הספר ורוב הזמן נשאר בבית. אני סובל מכאבי ראש בלתי נסבלים ואני לא מסוגל להשתמש ביד ימין בגלל בעיה עצבית. כשאני יוצא מהבית אני נעזר בקביים ואני שונא אותם ואת המראה של הגוף שלי שהתעוות בגלל הרסיסים. אני מתעצבן בקלות ומתנהג בתוקפנות כלפי האחים שלי וזה הורס אותי נפשית. המצב הרפואי שלי לא משתפר ואני פשוט לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמי – לא ספורט ולא רכיבה על אופניים. בכל פעם שאני רואה את הדלת של הבית, זה מזכיר לי את הטיל שפגע לנו בבית והרג את סבא שלי ואת בן הדוד של האבא שלי, אני מתכנס בתוך עצמי ובוכה. רוב הזמן אני צופה בסדרות ובסרטים בטלפון. אבל שום דבר כבר לא משמח אותי. וכל הזמן אני נזכר באשפוז אחרי הפציעה, ובסבא שלי, שהיה לוקח אותי לעבוד אתו. החיים שלי הפכו לסרט של זיכרונות וכאב. עדותו של אביו של מוחמד, השאם אבו סכראן, בן 44 באותו ערב מוחמד היה בבית עם סבא שלו, אחמד איבארהים אבו סכראן, בן 64, ובן הדוד שלי מצד אבא שלי, מוחמד נאהד אבו סכראן, בן 25. פתאום שיגרו על הבית טיל ושניהם נהרגו. מוחמד שהיה לידם נפצע קשה. ברגע הפיצוץ הייתי בקומה השנייה וכשירדתי מהר למטה מצאתי את אבא שלי ללא רוח חיים. ראיתי שמוחמד שוכב ליד מוחמד נאהד והיה שם המון דם. הכול היה מלא עשן והריסות. הרמתי את שניהם והוצאתי אותם החוצה לרכב שהיה שם והסיע אותנו לבית החולים א-שיפאא. מישהו פינה גם את אבא שלי לבית החולים והרופאים שם הודיעו לי שהוא נהרג. מאוחר יותר גם בן הדוד שלי, מוחמד נאהד מת מפצעיו בבית החולים. אמרו לי שהבן שלי נפל שהיד, ועוד מישהו אמר שהוא בכלל בטיפול נמרץ ושהוא זקוק לעירוי דם. בסביבות 1:00 לפנות בוקר הרופאים ביקשו ממני מנות דם בשביל מוחמד. חיכיתי עד 3:00 לפנות בוקר בלי לדעת מה המצב שלו, ואז עדכנו אותי שהוא עדיין במצב קשה מאוד וביקשו שנתפלל בשבילו. כשנכנסתי לחדר כדי לראות אותו, הוא שכב במיטה בלי לזוז וכולו היה מחובר לצינורות – לא הצלחתי לעכל את זה. יצאתי מבית החולים וחזרתי הביתה כדי להיפרד מאבא ולהביא אותו לקבורה. מוחמד היה מאושפז בטיפול נמרץ במשך שבוע, ואחרי זה שכב בבית חולים בערך חודשיים. הבן שלי, תאמר, בן 38, היה אתו בבית החולים במשך כל תקופת האשפוז. הוא התקשה לדבר ולא היה מסוגל לאכול או לשתות, ורק אחרי שבועיים במחלקה, הוא הצליח לאכול אוכל קל. העבירו אותו משם לבית החולים השיקומי אל-וופא, והוא אושפז באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות' למשך חודשיים, שם הוא קיבל טיפול פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. באותה תקופה הוא כמעט ולא היה מסוגל לזוז – הוא התקשה להזיז את יד ימין בגלל פגיעה עצבית, והיו לו שברים ברגל שמאל ורסיסים ברגל ימין – עשו לו המון תפרים והשתילו לו שם פלטינה ברגליים. כל הזמן הזה הוא סבל מכאבים, והייתי שם רוב הזמן כדי לעזור לו כמה שיכולתי. אחרי כחודשיים בבית החולים אל-וופא, תיקנו לו את שתלי הפלטינה בבית החולים א-שיפאא, ואז לקחתי אותו בחזרה הביתה – שם המצב הנפשי שלו רק הדרדר. שוב, הוא כמעט לא אכל ולא שתה ורוב הזמן היה מתעצבן וצועק. פנינו שוב ל'רופאים ללא גבולות' ונתנו לו שם תמיכה נפשית. הוא גם המשיך לקבל שם טיפולי פיזיותרפיה, ובמאי 2022 הורידו לו את הפלטינה החיצונית מרגל שמאל וטיפלו לו בעצם. היום הוא נעזר בקביים. הגוף של מוחמד מלא ברסיסים והוא עדיין חלש מאוד. הרופאים אומרים שהוא נמצא בסכנה בגלל רסיס שנשאר לו בראש, קרוב למוח. הזהירו אותנו שאסור שהוא יקבל מכה בראש כי יש סכנה שהרסיס יזוז ויפגע לו במוח. אפילו עיטוש יכול לגרום לזה. עד הפציעה מוחמד למד נגרות בבית הספר המעשי בעזה, אבל מאז הוא לא חזר ללימודים ורוב הזמן נשאר בבית. הוא מאוד מפוחד. עדותו של עבדאללה איסלים, בן 23, תושב עזה, שנפצע קשה מטיל ששיגרה ישראל אל מכונית שלידה עמד. בתקיפה נהרגו חברו וקרוב משפחתו של החבר, וארבעה נוספים. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-18.5.22 ב-12.5.21 בסביבות 10:30, הלכתי עם עבד אל-רז'אלי, בן 28, לכיוון המסעדה שבה עבדנו ברחוב אל-ויחדה כדי לפתוח אותה, למרות הפצצות. כשהגענו לרחוב אל-מור'רבי פגשנו את בן הדוד של עבד, נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, מחוץ למתפרה שהוא עובד בה, ודיברנו אתו קצת. באותם רגעים נעצרה מכונית במרחק של כמה מטרים מאיתנו. הספקתי לראות שישבו בה שלושה נוסעים, ואז פתאום היה פיצוץ חזק. עבד עף באוויר ונחבט בדלת מתכת של אחת החנויות לידנו, ואני נשארתי במקום. היה דם בכל מקום והייתה לי סחרחורת חזקה. אחרי שהתרחקתי משם כמה מטרים, קלטתי שנפגעתי מרסיסים בכל הצד הימני של הגוף שלי. נפלתי על הקרקע ואמרתי את השהאדתיין ["אין אלוהים זולת אללה, מוחמד הנו שליחו של אללה"]. אחרי בערך שלוש דקות הייתה עוד הפצצה. הרגשתי שנפגעתי בבטן. קמתי מהקרקע והלכתי כמה מטרים לבית המרקחת הסמוך, וביקשתי מהרוקח שם שיעזור לי לבדוק את המצב של עבד. דיממתי מעין ימין וכל הבגדים שלי היו מוכתמים בדם, אז הוא נבהל וצעק לעזרה. כמה צעירים שהיו שם לקחו אותי ברכב שלהם לבית החולים א-שיפאא. אחרי שלושה ימים בבית החולים, הודיעו לי שעבד, ובן הדוד שלו, נאדר, נפלו שהידים. הייתי מאושפז בבית החולים 15 יום, וביולי 2021 עברתי ניתוח בבטן, אבל לא הצליחו להוציא את כל הרסיסים ואני עדיין סובל מכאבים. ניתחו אותי גם בחזה והוציאו חלק מהעצמות ומאז אני סובל גם מקוצר נשימה ומכאבים בחזה וקשה לי לישון בלילה. השמיעה שלי באוזן ימין נפגעה וגם הרשתית בעין ימין. אני ממעט לצאת מהבית. לא יכולתי לחזור למסעדה ואיבדתי את הפרנסה שלי. הייתי המפרנס היחיד של המשפחה ועכשיו כל בני המשפחה שלי סובלים. לפני כן, לא היה חסר לנו כלום – אכלנו טוב וסיפקתי את הצרכים של כולם. מימנתי גם את הלימודים באוניברסיטה של אחותי, הנאדי, בת 24, ואחי שאדי, בן 19, אבל הם הספיקו לסיים רק סמסטר אחד, ואז לא יכולתי לשלם יותר את שכר הלימוד שלהם בגלל הפציעה. לפני הפציעה הספקתי לחסוך בערך 2,000 דולר כדי לקנות רכב הסעות שישמש לייצור הכנסה נוספת, אבל הוצאתי כמעט את כל החסכונות שלי על הטיפולים הרפואיים שלי. מאז שאני מובטל המצב שלנו רק הולך ומחמיר ואני לא יודע איך נוכל להמשיך. עדותו של מועאוויה אל-וחידי, בן 43 ואב לשניים, תושב שכונת א-זייתון בעיר עזה, שאיבד את רגלו הימנית בעקבות פגיעת טיל ששיגרה ישראל סמוך למקום עבודתו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.5.22 ב-12.5.21, בסביבות השעה 11:00, בזמן שהייתי בתוך המספרה שלי, שמעתי פתאום פיצוץ חזק בחוץ. מיד אחרי זה נכנס למספרה בבהלה נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, ואמר לי: "הצילו מועאוויה! אני לא יכול לנשום!". הוא היה במצב מזעזע. לקחתי אותו החוצה והתרחקנו מהמספרה בערך כשלושים מטרים. הוא דימם מהפה ואז נפל על הקרקע. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה. הסתכלתי לרחוב וראיתי לפחות ארבעה שהידים שרועים ליד המכונית שהתפוצצה. זיהיתי ביניהם את סעיד אל-חתו ואת אשתו מייסון אל-חתו. אחרי שלוש דקות נפל ממש לידנו עוד טיל ונאדר נהרג במקום. הרגל הימנית שלי נקטעה ולא הפסיקה לדמם במשך עשרים דקות. כולם מסביב היו בפאניקה – כולנו פחדנו שתהיה עוד תקיפה מהאוויר. אנשים שהתגודדו סביבי הזמינו לי אמבולנס וכשהוא הגיע, הפרמדיקים לקחו אותי וכל השהידים נשארו שם על הקרקע. לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא, וכנראה שאיבדתי את ההכרה בדרך לשם. בבית החולים הכניסו אותי לניתוח וקטעו לי את רגל ימין. אחרי זה הבנתי שתיכננו לקטוע לי גם את רגל שמאל שהייתה במצב קשה, אבל החליטו לטפל בה בהמשך. אחרי שבוע בבית החולים, העבירו אותי לטיפול של ארגון 'רופאים ללא גבולות' שמטפל בפצועים ופועל גם בבית החולים אל-עוודה בצפון הרצועה. אני זוכר שבמהלך הנסיעה לשם, שמעתי הפצצות של הצבא הישראלי. השתחררתי משם אחרי ארבעים יום בערך, עם רגל קטועה והרבה בעיות ברגל השנייה. אז, בעצם, התחיל מסע הסבל שלי שנמשך כבר שנה ואני עדיין סובל מכאבים בכל הגוף עד היום. פעמיים בשבוע מגיע אליי הביתה צוות של הרשות הלאומית לטיפולי פיזיותרפיה. הרגל השמאלית שלי כמעט ולא קיימת ואני זקוק לפרוטזה הידראולית שאמורה להקל את העומס של משקל הגוף שלי על הרגל ולהקל עליי בזמן ההליכה, אבל בבית החולים חמד בעזה אמרו לי שהם לא יוכלו לעזור לי לספק אותה בגלל שישראל מונעת הכנסה של חלקי פרוטזות לרצועה. יש גם כיסא גלגלים מיוחד שיכול להקל עליי לעבוד, אבל הוא עולה בערך 1,500 דולר ואני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אותו כרגע. אחת העמותות סיפקה לי כיסא גלגלים חשמלי שמאפשר לי להסתובב בחוץ ולפעמים אני מקבל תרומות מאנשים. אני גר בקומה רביעית בלי מעלית וקשה לי מאוד לרדת ולעלות, אז רוב הזמן אני בבית. אני מרגיש כמו מעמסה על המשפחה שלי. בגלל שאני כבר לא יכול לעזור בבית, גם אשתי מתאמצת יותר מדי והיא התחילה לסבול מפריצת דיסק בגב. חוסר האונים שלי משפיע על כולם בבית – שני הבנים שלי, סדים, בן 8 וסיראג', בן 11, היו תלמידים מצטיינים, ומאז הפציעה שלי ההישגים שלהם בלימודים ירדו. הם רואים אותי עצבני כל כך שאני שובר חפצים בבית. עברה שנה מאז שנפצעתי ועדיין נורא קשה לי לצאת מהמצב הנפשי הזה. הפכתי לקורבן של הצבא הישראלי בזמן שהייתי בעבודה למרות שלא סיכנתי את ישראל בשום צורה. לפעמים כשאני מגיע למספרה, אני רואה בדמיון את המכונית שעלתה באש ואת השהידים והפצועים שהיו שרועים על הקרקע. אני נזכר בעצמי מרים את השהיד נאדר אל-ר'זאלי ובורח מפגיעת הטיל הנוסף. זה גורם לי בכל פעם לבכות ולהרגיש חנק. מדי פעם אני מנסה להגיע למספרה ולעבוד אבל אז, כשנכנס לקוח ומבקש להסתפר, לפעמים אני לא מסוגל. אני רק רוצה לשקם את המספרה ולחזור לעבוד. עבדתי כספר 25 שנה והייתי המפרנס היחיד בבית. למרות הנכות שלי, אני לא מקבל קצבת נכות מאף גורם ואני מרגיש שהפכתי מבעל עסק לקבצן. עדותו של אסחאק פיאד, בן 51 ואב לשישה, תושב בית חאנון, שאיבד את רגלו הימנית מפגיעת ישירה של טיל בביתו. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-19.5.22 בליל ה-14.5.21, אירחנו בבית שלנו, ברחוב אל-בעלי במרכז בית חאנון, בערך שישים קרובי משפחה, חצי מהם ילדים, בגלל שהאזור של הבית שלנו נחשב יותר בטוח. קצת לפני חצות שמענו התפוצצויות שהלכו והתקרבו אלינו. כשעוצמת הפיצוצים התחזקה כולם צעקו מרוב פחד. ניסיתי להרגיע אותם ואמרתי להם שהם בטוחים. עליתי לקומה העליונה, וכשהגעתי למעלה, ועדיין הייתי בחדר המדרגות, בחלק שלא מקורה, היה פיצוץ גדול שהעיף אותי למרחק של שלושה מטרים לפחות. אחרי כמה שניות היה עוד פיצוץ של טיל שפגע בבית של השכנים. כל האבנים של הקירות והגג של הבניין שלנו היו מפוזרות בכל מקום ורק העמודים נשארו עומדים. רגל ימין שלי כמעט נקטעה – היא הייתה מחוברת עם קצת עור ועורק וניסיתי למשוך אותה לידי. הרסיסים של הטיל פגעו לי גם ברגל שמאל ולא הפסקתי לדמם. התחלתי לזחול במדרגות עד לקומת הקרקע וכשהגעתי לרחוב ראיתי המון אנשים רצים בבהלה ומחפשים את בני המשפחות שלהם. הייתה לי סחרחורת. הבן שלי איבראהים, בן 22, ואשתו ר'זל, בת 22 סחבו אותי לבית של השכנים, משפחת א-זעאנין, ושם קשרו לי את הרגל כדי להפסיק את הדימום. אחרי כמה דקות הוציאו אותי החוצה כדי שאמבולנס יפנה אותי לבית החולים. אחרי רבע שעה בערך הגיע אמבולנס ופינה אותי לבית החולים בבית חאנון. בבית החולים חבשו אותי ואז העבירו אותי לבית החולים האינדונזי בבית לאהייא. הבן שלי, ג'אסר, בן 23, ליווה אותי לשם. בדרך לשם איבדתי כנראה את ההכרה והתעוררתי בבית החולים רק למחרת בשעות אחר הצהריים. אחרי ארבעה ימים העבירו אותי שוב לבית החולים נאסר בקהיר, ושם עברתי בערך עשרה ניתוחים ברגליים, וגם התקינו לי מתקן קיבוע על רגל ימין. היו לי כאבים נוראיים וירדתי מאוד במשקל בתקופה הזאת – נראיתי כמו שלד ובקושי היה אפשר לזהות אותי. המצב הנפשי שלי היה רע מאוד ויש לי מזל שאשתי ורדה הייתה איתי שם כל הזמן הזה ותמכה בי. הייתי מאושפז בקהיר תשעה חודשים ואז, ב-13.3.22, חזרתי לעזה. המשכתי את הטיפול אצל ארגון 'רופאים ללא גבולות' בבית החולים אל-עוודה. הרופא שם אמר לי שצריך לקטוע לי את רגל ימין – הייתי המום שזה הגיע למצב הזה, ואחרי שלושה שבועות בערך קטעו לי את הרגל. עברתי עוד שני ניתוחים ברגל ואני ממשיך לקבל טיפולי פיזיותרפיה עד היום. בנוסף, התחלתי לסבול מסוכרת ומיתר לחץ דם ולצערי התרופות שאני צריך לא נמצאות בבתי המרקחת הממשלתיים ברצועה, אז אני צריך לשלם עליהן מהכיס שלי. הכדור שאני לוקח נגד דלקות ברגליים למשל, פלוקורל, עולה לי 13 שקלים לכדור. מאז שקטעו לי את הרגל אני בקושי יוצא מהבית בגלל שאני גר בקומה השנייה בלי מעלית, וכבר קרה שנפלתי במדרגות. לפני הפציעה הייתי כל הזמן בתנועה כי עסקתי בסחר בצאן. אני לא רגיל להיות מובטל ולשבת בבית. לפחות חברים קרובים באים אליי הביתה לפעמים כדי שלא אהיה לבד. עדותו של מג'ד אל-עג'לה, סטודנט למשפטים, בן 21, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע מטיל ששגרה ישראל כשעמד קרוב לביתו וסובל מאז מנכות מוטורית וקשיים בדיבור. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-26.5.22 ביום ראשון, 15.5.21, יצאתי מהבית שלי בשכונת א-שוג'אעיה, ובסביבות 13:00 כשעוד הייתי קרוב לבית, נורה טיל ממטוס שפגע קרוב אליי. בהתקפה נהרגו שלושה מבני הדודים שלי, יחיא אל-עג'לה, בן 24, סיף א-דין אבו אל-עטא, בן 18, שברח מהבית שלו במזרח א-שוג'אעייה ונהרג ליד הבית של הדוד שלו, ומוחמד בהאר, בן 17, שנהרג בפתח הבית של אח שלו. אני ואחי מוחמד נפצענו קשה. התעוררתי בבית החולים א-שיפאא אחרי שהייתי מחוסר הכרה במשך 25 ימים, שבמהלכם עברתי ניתוחים בראש בגלל שבר בגולגולת, ובבטן בגלל רסיסים שחדרו וגרמו לדימום ולפגיעה במעיים. ב-11.6.21 קיבלתי היתר לנסוע לבית החולים אל-אהלי בחברון, ושם ניתחו אותי גם ביד וברגל ימין. השתחררתי משם אחרי כחצי שנה, ב-5.12.21 וחזרתי לעזה בלי יכולת ללכת או לדבר. הפגיעה בראש גרמה לי לשיתוק בצד הימני של הגוף שבגללו לא יכולתי להזיז את יד ורגל ימין ושתיהן גם עדיין בגבס. היום אני עדיין זקוק להשתלת עצם בחלק השמאלי של הגולגולת. עברתי במשך חודשיים טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בדיבור בבית החולים של הסהר האדום בעזה, אבל עדיין קשה לי לדבר וללכת ואני נעזר בקביים עד שיתקינו לי פרוטזה בבית החולים חמד. מאז הפציעה החיים שלי השתנו – אני משותק ביד וברגל, ומאוד קשה לי שמתייחסים אליי כנכה ותופסים אותי כמוגבל. רוב הזמן אני צריך עזרה בגלל השיתוק והבנתי שהחיים שלי לא יחזרו להיות כמו שהיו. אני מטופל אצל פסיכולוג בגלל הקושי הנפשי. עד הפציעה הכול היה רגיל – הייתי סטודנט למשפטים שנה ג' באוניברסיטת אל-אזהר בעזה. אבל בגלל המצב שלי לא חזרתי ללימודים. היה לי חלום לעסוק בעריכת דין כדי שאוכל לעזור לאנשים לממש את הזכויות שלהם. גם אמא שלי רצתה שהבן הבכור שלה יהיה מלומד ומצליח. אני כבר מותש מלבקש עזרה כל הזמן מאמא שלי ומהאחים שלי. הם עוזרים לי להתלבש, לאכול ולשתות, ללכת לשירותים, וגם מלווים אותי לכל הטיפולים. אני לא מסוגל לזוז בחופשיות או סתם לצאת לרחוב או לבלות עם חברים שלי. איבדתי חלק מהחברים הקרובים שלי שהרגישו שהפכתי להיות מעמסה עליהם. אני עובר מטיפול לטיפול ומבית חולים אחד לשני, ומקווה שהסבל הזה לא יימשך עוד הרבה זמן. עדותה של לינא אל-מתרביעי, בת 27, אם לשלושה, תושבת שכונת א-סברה בעיר עזה, שבתה סארה בת החמש נפגעה קשה מפגיעת טיל ששיגרה ישראל וחדר דרך תקרת ביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.5.22 ב-14.5.21, בסביבות 20:30, בזמן שבעלי, זאהר, בן 43, ישב בסלון ואני האכלתי את סארה, בת חמש, פתאום בלי שום אזהרה, נפל טיל דרך התקרה של החדר שישבנו בו. הדירה שמעלינו הופצצה ואני וסארה כוסינו בהריסות. פחדתי שבעלי נהרג ושהבית שלנו סומן כמטרה של הצבא הישראלי. הצלחתי למשוך אליי את סארה, שבכתה בלי הפסקה מתחת לאבנים, ואז בעלי הגיע ולקח אותה. הייתי בערך בחודש החמישי להיריון, והרסיסים של הטיל חדרו לי לבטן, לגב ולזרוע ימין. לבשתי את בגדי התפילה והוצאנו את סארה החוצה כדי לחפש אמבולנס או רכב אחר שיפנה אותה. סארה איבדה את ההכרה אחרי כמה דקות, ורק אז הגיע אמבולנס שלקח אותה לבית החולים א-שיפאא. הכניסו אותה לטיפול נמרץ. היו לה פגיעה בגולגולת שגרמה לדלקת בקרום המוח, שבר פתוח בעמוד השדרה, ורסיסים שחדרו לעמוד השדרה גרמו לה לשיתוק בשתי הרגליים. הרופאים הסבירו לנו שהפציעה שלה מאוד מסוכנת וביקשו שנתפלל בשבילה. סארה התעוררה רק אחרי שלושה ימים, ונתנו לי לבקר אותה רק אחרי שישה ימים. אחר כך העבירו אותה למחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים א-שיפאא לארבעה ימים. היא הייתה במצב קשה מאוד ולא הייתה מסוגלת לראות או לדבר. עשרה ימים אחר כך, ב-24.5.21, קיבלנו אישור מעבר לירדן, ונסענו דרך מעבר ארז לבית החולים אל-חוסיין. בבית החולים הזה היא עברה יותר מעשרה ניתוחים בגב, שכללו שיקום של חוט השדרה וקיבוע שלו באמצעות ברגים. היא עברה עוד ניתוח להשתלת עור ברגליים שלה. סארה הייתה במצב נפשי קשה ובקושי אכלה. היא כל הזמן פרצה בבכי ובצעקות, וסבלה מסיוטים בלילות. היא קיבלה שם גם טיפול פסיכולוגי. אחרי בערך ארבעה חודשים, ב-23.9.21, ילדתי בניתוח קיסרי את הבן הקטן שלי עבדאללה, בבית החולים בירדן. זאת הייתה אחת התקופות הקשות בחיי, עם התאוששות מהניתוח הקיסרי, תוך כדי השיקום של סארה. בערך חצי שנה אחרי הפציעה של סארה, ב-17.11.21, חזרנו לעזה כשהיא עדיין הייתה במצב לא פשוט. היא לא יכלה ללכת והייתה מרותקת לכיסא גלגלים. עד היום המצב שלה לא השתפר והרופאים בבית החולים חמד בעזה הפנו אותה לטיפולי פיזיותרפיה – אני לוקחת אותה כל שבוע-שבועיים. סארה סובלת גם מאי-שליטה בסוגרים, אז אני מנקזת לה את השתן עם קטטר ומחליפה לה חיתולים באופן קבוע. בגלל שבעלי מובטל, אין לנו יכולת לספק לסארה את מה שהיא צריכה, אז אנחנו מקבלים לפעמים תרומה של חיתולים מעמותות ומארגוני סיוע. שכרנו דירה ב-500 שקלים לחודש בקומה ראשונה בבניין עם מעלית כדי שהיא תהיה נגישה לסארה. למרות שהמצב של סארה עדיין לא יציב והיא עייפה רוב הזמן, אני לוקחת אותה לגן כשהיא לא בטיפולים. תודה לאללה שהיא אוהבת את החברים שלה ושהם עוזרים לה ולא משאירים אותה אף פעם לבד. היא לא כל כך מבינה את המצב ושואלת לפעמים למה הצבא הפציץ אותה, ולמה היא חולה עד עכשיו, אז אני עונה לה שהיא חזקה. כשהיא מתרחצת אני צריכה להחזיק אותה ואני גם מלבישה אותה – זה קשה מאוד ומעייף, אבל למרות שזה מתיש אותי אני רוצה שהיא תמשיך להיות פעילה כמה שאפשר – ואולי זה קצת יסיח את דעתה מהנכות שלה. כשהיא בבית היא זוחלת על הרצפה או יושבת על הספה או על כיסא הגלגלים. היא עדיין חוששת כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, והיא מבקשת שלא נדבר על הפציעה או על המלחמה. לפעמים כשהיא מסתכלת במראה, היא מבקשת שאכסה לה את הרגליים כי קשה לה לראות אותן. רק לפעמים אני מתעקשת שהיא תרשה לעצמה לראות את הפציעה, ואולי דווקא זה יקל עליה להשלים עם המצב. היא נבהלת מאוד מרעשים חזקים ומפחדת להישאר לבד בבית, אז אני יוצאת איתה הרבה לטיילת בחוף כדי שהיא תוכל להשתחרר ולהירגע. במה אשמה סארה? היא בסך הכול ישבה בבית ואכלה ארוחת ערב. הם הפציצו אותנו בלי אזהרה וגזלו מהבת שלי כל דבר מתוק שהיה לה בחיים. הלב שלי שבור אבל אני מנסה להיות חזקה ליד סארה, ולהסתיר ממנה את שברון הלב. היום היא זקוקה להערכה מחודשת של המצב שלה בבית חולים מחוץ לרצועה כי פה אין משאבים לעזור לה. היא תוכל לקבל טיפול טוב יותר רק מחוץ לרצועה, בבתי חולים במדינות ערב, בישראל או באירופה. עדותה של היבה אל-בחטיטי, בת 32 ואם לשישה, תושבת א-שוג'אעיה, שבתה פרח בת השש נפצעה קשה מטיל ששגרה ישראל מחוץ לביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-19.5.22 ב-12.5.21, היום האחרון של רמדאן, בסביבות השעה 14:00, שלחתי את הבת הקטנה שלי, פרח, לקנות כמה דברים ליד הבית. גיסתי, סיהאם, בת 30, שבדיוק ניקתה את המדרגות, דאגה לפרח וקראה לה לחזור הביתה. פתאום היה פיצוץ גדול בחוץ – כל הזכוכיות של החלונות ואבנים מהבניין התעופפו באוויר. סיהאם צעקה: "פרח נפלה שהידית!", ואני רצתי החוצה וראיתי מכונית עולה באש ובתוכה שהיד שלא זיהיתי. ליד המכונית היו מפוזרים הרבה פצועים. פרח שכבה על הקרקע די קרוב לבית והייתה מחוסרת הכרה. היא דיממה מכל הגוף. הייתי בהלם מוחלט ופחדתי שהיא נפלה שהידית – זה מוטט אותי. דודה שלה ופאא, בת 23, צעקה שפרח עדיין בחיים והתחילה לחפש רכב שיפנה אותה משם. לקחו את פרח לטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא והמצב שלה שם הוגדר קשה מאוד. חצי שעה אחרי הפינוי של פרח הגיע עוד אמבולנס שפינה גם את סיהאם, שנפצעה מרסיסים בכף רגל שמאל. פרח הייתה בלי הכרה במשך 12 יום. זה המון זמן ומאוד פחדתי שהיא לא תתעורר. הרשו רק למבקר אחד להיכנס ולראות אותה בטיפול נמרץ, אז בעלי, ריפעת, בן 39, הוא זה שביקר אותה. הוא סיפר שהמצב שלה קשה מאוד ושרגל שמאל ויד שמאל שלה התרסקו לגמרי. לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר חוץ מלהתפלל. פרח עברה כמה ניתוחים, ביניהם כריתה של המעיים, והתקינו לה שתלים מפלטינה ביד וברגל. כשהיא יצאה מטיפול נמרץ היא לא דיברה וגם לא שמעה טוב – היא לא זיהתה אף אחד מאתנו ובמשך שבועיים חשבתי שהיא התחרשה או איבדה את יכולת הדיבור. הבאתי אליה את האחים ואת בני הדודים והחברים שלה והיא התחילה להגיב קצת יותר. הגשנו כמה בקשות להיתר לטיפול רפואי בבית חולים בירדן, ורק ב-3.6.21 קיבלנו אישור יציאה דרך מחסום ארז. לקחתי אותה דרך מעבר ארז לבית החולים השיקומי בירדן. היו לה פגיעות בחלק האחורי של הראש ורסיסים בריאות, בבטן ובצוואר, ביד שמאל, בכפות הרגליים, בעין שמאל ובאוזן ימין. הרסיסים ביד שמאל גרמו לפגיעה עצבית בשורש כף היד והרסיסים שחדרו לה לכפות הרגליים פגעו בגידים. היא גם איבדה הרבה מרקמות העור שלה ועברה השתלות עור בבטן וברגל שמאל, ועשו לה בבית החולים עוד המון בדיקות וצילומים. אחרי שלושה חודשים בירדן, חזרנו לעזה ב-5.9.21, והמשכנו את הטיפול השיקומי של פרח בבית החולים הירדני בעזה. כשהמצב שלה השתפר, היא התחילה ללכת. עכשיו מגיע אלינו הביתה פיזיותרפיסט מעמותת השיקום הלאומית, והיום היא מצליחה להחזיק חפצים קלים ביד ימין, אבל עדיין לא שולטת ביד שמאל. פרח אמורה ללבוש תחבושות לחץ שמפעילות לחץ ישיר על העור כדי למנוע נפיחויות, אבל הם לוחצים לה מאוד ולכן לפעמים היא מורידה אותם. פרח זקוקה להשתלה של עור ולהארכה של הגידים ובסוף החודש נלך לבדיקה אצל מומחה גפיים. בכל פעם שפרח מסתכלת על הגוף שלה במראה היא בוכה ושואלת למה הישראלים עשו לה את זה. עד היום, בכל פעם שהיא שומעת מטוסים, היא חוששת שבאים להפציץ אותה. אני מנסה להרגיע אותה ואומרת לה שהמלחמה נגמרה ושכולנו איתה. היא כל הזמן סובלת מסיוטים בלילה ומפחדת מדברים קטנים, אפילו מהמים ברחצה, או מרופאים ומזריקות. מאז הפציעה פרח סובלת מהרטבה לא רצונית אז אני מחתלת אותה באופן קבוע. עד לא מזמן היא לא הסכימה לישון לבד וישנתי איתה בלילות. היום היא כבר ישנה ליד אחותה למרות שהיא עדיין מפחדת ולא רגועה. כשהיא לא בטיפולים או בבדיקות היא הולכת לגן, אבל לא קל לה להתמודד שם עם השאלות של הילדים על המצב שלה. אני כל הזמן חוששת שמישהו מהילדים יפגע בה בטעות. קיבלנו סיוע מאישה מכובדת אחת שאימצה את פרח וכיסתה את הנסיעה שלנו לירדן ואת כל ההוצאות שהיו לנו שם. אבל היום המצב הכלכלי שלנו רע מאוד – אנחנו חיים היום ביחד עם עוד 28 בני משפחה בצפיפות בבית אחד. אנחנו מתקיימים רק ממה שבעלי משתכר מדוכן הפירות שלו, וזה לא מספיק לטיפול בששת הילדים שלנו; פולה ופואד, תאומים בני 15, מוחמד, בן 13, אחמד, בן 11, יוסף, בן 8, ופרח, בת 6.
