במהלך חודש נובמבר 2019 התנהל סבב לחימה נוסף ברצועת עזה. הפעם הרגה ישראל 35 פלסטינים, 14 מהם אזרחים שלא השתתפו בלחימה – כולל שלוש נשים ושמונה ילדים. לפי נתונים של OCHA, יותר ממאה בני אדם שנפצעו בתקיפות הישראליות טופלו בבתי החולים, בהם יותר מ-45 קטינים. במהלך הלחימה ירו ארגונים חמושים פלסטינים כ-450 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל וכמה אזרחים נפצעו.
במסגרת התקיפות בסבב זה הרסה ישראל, לפי נתוני האו"ם, 12 יחידות דיור, והסבה נזק קשה ל-12 יחידות נוספות. כתוצאה מכך, לפחות 24 משפחות נותרו ללא קורת גג, בהן לפחות 135 בני אדם, 48 מהם ילדים בני פחות מחמש. כ-500 יחידות דיור נוספות נפגעו באופן חלקי.
13 מהאזרחים שלא השתתפו בלחימה נהרגו בשלוש תקיפות שונות. בשתיים מהן נהרגו גם שני פעילים בזרועות צבאיות – אחמד עבד אל-עאל (חמאס) ומוחמד א-סווארכה (הגי'האד האיסלאמי). אף גורם רשמי לא טען כי הם היו היעד לתקיפה וככל הידוע לבצלם, הם נהרגו במקרה, יחד עם בני משפחותיהם.
בין ההרוגים היו תשעת בני משפחת א-סווארכה שבתיהם הופצצו בדיר אל בלח, חמישה מהם ילדים. זמן קצר לאחר התקיפה הודיע דובר צה"ל בערבית כי התקיפה כוונה נגד בכיר הג'יהאד האיסלאמי רסמי אבו מלחוס, מידע שהתברר כמוטעה ומבוסס על פרסומים ברשתות החברתיות. אחר כך טען הצבא כי התקיפה בוצעה נגד מתחם אימונים של הארגון. לבסוף התברר, לפי פרסומים בכלי התקשורת, כי למרות טענותיו הרשמיות של הצבא, המטרה – בתי משפחת א-סווארכה – לא נבדקה שוב חודשים רבים לפני התקיפה ולא נעשה כל ניסיון לוודא שאין במקום אזרחים.
מידע זה הביא לחשיפה של פרטים נוספים על מדיניות ההפצצות של ישראל ברצועה. בין השאר הובהר שבניגוד לטענותיהם של כל הגורמים הרשמיים במהלך השנים – הכנסת יעד ל"בנק המטרות" נעשית בהליך שרירותי כמעט וכי הצבא מתגמל את אנשיו על הוספת יעדים. בנוסף, הסתבר כי לפני הפצצה של יעדים שנכנסו ל"בנק המטרות" הצבא כמעט שאינו בודק האם היעד משמש לאותן מטרות שבשלן הוכנס לרשימה והאם ישנם אזרחים במקום העלולים להיפגע. מידע זה מסביר כיצד הרג הצבא את משפחת סווארכה באישון לילה, אבל הוא מסביר גם את הפצצתם של מאות בתים נוספים ברצועה במהלך השנים, ובכלל זה במהלך "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן" – הפצצות שהרגו אלפי בני אדם.
מתוך אותם אלפי הרוגים בהפצצות, מערכת אכיפת החוק הצבאית פתחה במהלך השנים בחקירה רק לגבי מספר מצומצם של מקרים שבהם נהרגו כמה עשרות אזרחים. ובכל מקרה, אפילו במקרים אלה, כל התיקים שהטיפול בהם הושלם נסגרו בלא כלום. זאת, לאחר שקבעה פעם אחר פעם כי האחראים העריכו ש"היקף הנזק האגבי הצפוי, על פי המידע שהיה ברשותם באותה עת, לא יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי שהיה צפוי להתקבל" וכי "ההערכה המקצועית של הגורמים המבצעיים, כי אזרחים שאינם מעורבים בלחימה לא ייפגעו כתוצאה מהתקיפה, לא הייתה בלתי-סבירה בנסיבות העניין". אבל המידע שנחשף כעת בנוגע לאופן הפעולה של הצבא מראה שההליך שנעשה בצבא מסודר ומדוקדק הרבה פחות ממה שנטען, וספק רב האם באמת נבדק "היקף הנזק האגבי הצפוי". בנוסף, מידע זה מעורר שאלות בנוגע למהותה האמיתית של אותה "הערכה מקצועית" ולמידע עליו התבססה כמו גם למידע שעליו התבססה ההחלטה המקורית לכלול מבנה ב"בנק המטרות". מידע זה מאשש את העובדה שמדובר במנגנון טיוח.
מדיניות זו נקבעה על ידי הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר, והיא זוכה לגיבוי מחוות דעת מופרכות שניפקה להם הפרקליטות הצבאית. בהתאם לכך, ממשיך הצבא ליישם אותה, סבב לחימה אחר סבב לחימה – על אף תוצאותיה המחרידות. בצלם חזר וקבע במהלך השנים שמעל מדיניות זו מתנוסס דגל שחור והיא בלתי חוקית ובלתי מוסרית. כעת מסתבר שדברים אלה ידועים היטב מזה שנים ארוכות למאות נושאי תפקידים, זוטרים ובכירים, בתוך המערכות הרשמיות אשר מתכננות, מאשרות ומיישמות מדיניות זו, ושלמרות זאת לא נעשה דבר כדי לשנותה.
תמונה
מימין לשמאל: איסמאעיל, אחמד ואיבראהים עבד אל-עאל. התמונות באדיבות המשפחה
13.11.19: הריגת שלושה מבני משפחת עבד אל-עאל ושני פעילי הג'יהאד האיסלאמי באזור תעשייה עיר עזה
ביום רביעי, 13.11.19, בסביבות השעה 9:00, ירה חיל האוויר טיל לעבר מבנה פח ששימש לאיסוף ולדחיסת גרוטאות מתכת בשכונת א-תופאח שבעיר עזה. באותה עת שהו במבנה שלושה מעובדי המקום, תושבי העיר – מוחמד אל-יאזג'י, בן 23 ואב לילד, אחיו נסראללה, תלמיד כיתה ח' בן 13, ואחמד אבו עווידה, בן 23, וכן האחים איבראהים אל-עאל, בן 17, ואחמד אל-עאל, בן 23, שעובדים בנגריה המשפחתית שממול. מוחמד אל-יאזג'י ואחמד אבו עווידה נפצעו מרסיסים, ונסראללה אל-יאזג'י נפצע באורח קל ברגלו. איבראהים ואחמד עבד אל-עאל רצו לנגריה של משפחתם, אך מיד כשנכנסו אליה נורו גם לעברה שני טילים. טיל נוסף נורה לעבר מוחמד אל-יאזג'י ואבו עווידה הפצועים, שברחו ממבנה הפח. מהירי נהרגו איבראהים ואחמד עבד אל-עאל ואחיהם איסמאעיל בן ה-16 שהיה בנגריה, ושני פעילים בזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי שהיו במקום – סוהיל קניטה ומחמוד חתחת.
בעדות שמסר ב-13.11.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר מוחמד אל-יאזג'י:
תמונה
מוחמד אל-יאזג'י בבית החולים. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 18.11.19
בערך בשעה 9:00 שמעתי פיצוץ גדול שהרעיד את המקום. אני ואחמד אבו עווידה נפצענו מרסיסים בכל הגוף וברחנו מערבה. איבראהים ואחמד עבד אל-עאל ברחו לנגרייה שלהם שנמצאת במרחק של 30 מטרים בערך מזרחית למבנה הפח. ברגע שהם נכנסו לשם שמעתי משם שני פיצוצים אחד אחרי השני. המשכנו לברוח עד שהתרחקנו מהמבנה כמה עשרות מטרים ואז אני התיישבתי ליד קיר של בית והתחלתי לנגב את הדם מהפנים ואחמד אבו עווידה הלך להביא מכונית. הוא בקושי התרחק ממני כמה מטרים ואז עוד טיל פגע לידנו. נפגעתי מרסיסים בחזה שלי ובמקומות נוספים בגוף. היה לי קשה לנשום ולא יכולתי לזוז. הרגשתי שאני עומד למות. התקשיתי גם לראות, במיוחד בעין ימין שנפגעה ישירות.
נסראללה אל-יאזג'י סיפר בעדות שמסר ב-2.12.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח:
תמונה
נסראללה אל-יאזג'י. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 3.12.19
פתאום היה פיצוץ חזק מאוד וראיתי הרבה עשן. הרגשתי כאב חד ברגל. זחלתי והסתכלתי מסביב בתוך הצריף, אבל לא ראיתי שם אף אחד. לא יכולתי לקום. הצלחתי לזחול החוצה ושמעתי את מוחמד צועק וקורא לאחמד אבו עווידה. ראיתי דם על הפנים שלו ואת אבו עווידה מדמם מהרגל. ראיתי את אחמד עבד אל-עאל מתקדם לנגריה, וכשהוא הגיע לשם נפלו עליה שני טילים.
זחלתי לכיוון מוחמד ואחמד אבו עווידה, ואז נפל על שניהם עוד טיל. קראתי למוחמד ולמישהו שעמד על גג בית סמוך. אמרתי לו "תעזור לי, אני לא יכול ללכת", אבל הוא לא ענה לי. אני לא יודע אם הוא בכלל שמע אותי. ניסיתי שוב ללכת אבל לא הצלחתי. המשכתי לזחול ואז הצלחתי ללכת קצת, אולי חמישים מטרים, ואז פגשתי מישהו שהרים אותי ולקח אותי לכביש הראשי כדי לחפש מישהו שיפנה אותי אבל לא עברה שום מכונית.
אמרתי לו: "יש עוד שני פצועים שם, תיגש אליהם, תעזור להם". הוא ניסה להתקשר לשירותי ההצלה והמשיך ללכת עד שנתקלנו במכונית שלקחה אותי לבית החולים א-שיפאא.
עד עכשיו אני לא מאמין שזה קרה לנו. האוזניים שלי כואבות עדיין מההפצצות והרגל שלי כואבת. יצאתי מהאירוע הזה מבוהל מאוד: הרעש של ההפצצות, הדם, הפציעה של אחי ושל אחמד אבו עווידה. הייתי בטוח שאמות ופחדתי שאף אחד לא יבוא לעזור לנו ושלא נקבל טיפול. זה אזור תעשייה, לא אזור מגורים, ובגלל הלחימה לא היה שם אף, אנשים פחדו. אני בחרדה מאז וכל רעש מבהיל אותי.
ח'יתאם עבד אל-עאל, אמם של אבראהים, אחמד ואסמאעיל, נשואה ואם ל-13 ילדים נוספים, סיפרה בעדות שמסרה ב-8.12.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:
כשהגעתי לבית החולים עם בעלי ושניים מהבנים שלי ,פתחי ומחמוד, בני 22 ו-21, הלכתי ממקום למקום וניסיתי למצוא את הבנים שלי. אמרו לי שאחמד בניתוח אבל לא נתנו לי להיכנס אליו. חזרתי עוד פעם לחדר הקירור ואמרתי לעצמי שאני חייבת לפתוח את תא הקירור ולראות את השהידים, כי אולי אחד הבנים שלי נמצא שם. בכניסה עמדו המון אנשים וגם פתחי היה שם. הוא אמר לי: "אימא, אבראהים". אמרתי לו: "אללה ירחמו".
התיישבתי ליד תא הקירור, השענתי את הראש על הידיים ובכיתי. הייתי בהלם. בעלי איימן ואימא שלו סעדה, הגיעו והתיישבו לידי. תוך זמן קצר הגיעו כל בני המשפחות שלי ושל בעלי וכולם נצמדו אליי ועטפו אותי. אחרי כמה רגעים הם הביאו את הגופה של בני איבראהים. אמרתי: אללה ירחמו. זמן קצר אחר כך הביאו גם את הגופה של איסמאעיל ושוב אמרתי: אללה ירחמו, איסמאעיל. החזקתי חזק את האלונקה ואמרתי לבעלי: זה איסמאעיל. הפנים שלו היו מלאות דם. הסתכלתי עליו ונשבר לי הלב. לא יכולתי יותר ואמרתי לבעלי שאני רוצה לחזור הביתה. לא הפסקתי לבכות.
בערך רבע שעה אחרי שחזרתי הביתה הביאו אלינו את הגופות של איבראהים ואיסמאעיל. חיבקתי ונישקתי אותם ואיחלתי להם מנוחה ורחמים. התפללתי שאלוהים יחזק אותי אחרי המוות שלהם. לקחו את הגופות של הבנים שלי לתפילה במסגד הסמוך. שמעתי שאומרים ברמקול של המסגד: "תמתינו קצת עם התפילה על השהידים משום שהצטרף אליהם אחיהם השלישי אחמד".
אחרי חצי שעה בערך הביאו אליי את בני אחמד והניחו אותו לפניי. בכיתי וחיבקתי אותו, נישקתי את הראש שלו והתפללתי לרחמי שמים.
הבנים שלי היו חפים מפשע. הם היו בעבודה שלהם והצבא הישראלי תקף אותם בטילים בלי רחמים. שכלתי שלושה בנים במכה אחת. אני מסתכלת על התמונות שלהם ואומרת: שלושה בנים! זה הלם גדול עבורי ועבור בעלי. קיוויתי שאחמד יישאר בחיים אבל הוא הצטרף לאחיו.
האם חיל האוויר הישראלי יודע מי היו הבנים שלי? אחמד היה הרוח החיה של הבית. והיה לו תמיד חיוך מקסים. איבראהים עבד יום ולילה, לפעמים ביקשתי ממנו לנוח אבל הוא היה חרוץ ולא אהב להישאר בבית בלי תעסוקה. אני כל-כך רוצה לראות שוב את איסמאעיל חוזר מבית הספר.
הם השאירו בחיים שלנו ואקום גדול. אני שוב ושוב ניגשת לארון הבגדים שלהם, נוגעת בבגדים, מריחה אותם ובוכה. הלב שלי נשבר מכאב, הם גזלו ממני את האושר. חיכיתי שאחמד יתחתן עם ארוסתו מרים עבד אל-עאל, בת דודו מצד אביו. מסיבת הנישואין הייתה אמורה להתקיים באפריל הקרוב, אבל הם לקחו אותו ממנה, גם היא בהלם ובוכה עליו כל הזמן.
תמונה
מימין לשמאל: איסלאם, ראאפת ואמיר עיאד. התמונות באדיבות המשפחה
13.11.19: הריגת שלושה מבני משפחת עיאד בעת שרכבו על אופנוע בעיר עזה
ביום רביעי, 13.11.19, בסביבות השעה 9:15, נסעו ראאפת עיאד, פנסיונר בן 54, ושניים מבניו – איסלאם, בן 23, ואמיר, בן 7, על אופנוע מביתם בשכונת א-זייתון שבעיר עזה לבית גרושתו של ראאפת, מנאל עלוואן, בת 43, מרחק של כמה מאות מטרים. ראאפת התכוון להשאיר אצל עלוואן את בנו הקטן אמיר ולנסוע לבית החולים א-שיפאא כדי לבקר את בנו איהאב, בן 25. הוא נפצע כעשר דקות קודם לכן בתקיפה ישראלית של פעילים שירו רקטות מאדמות חקלאיות סמוך לביתו. כשהתקרבו לביתה של עלוואן ירה חיל האוויר טיל ישירות עליהם, הרג את ראאפת ופצע קשה את אמיר ואיסלאם, שמתו מפצעיהם זמן קצר לאחר מכן.
מנאל עלוואן, בת 43 ואם לארבעה, אמו של איסלאם עיאד, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:
באותו יום הייתי בבית עם הבת שלי אימאן, בת 13, אחותו של איסלאם, ועשיתי עבודות בית. בסביבות השעה 9:30 שמעתי אופנוע מול הבית. הייתי בטוחה שזה בעלי לשעבר, עם הבנים. פתאום שמעתי פיצוץ אדיר בפתח הבית. פתחתי מהר את הדלת וראיתי את הבן שלי, איסלאם, את בעלי לשעבר ואת הבן שלו, אמיר, שהוא עדיין ילד. כולם היו מוטלים על האדמה ופצועים בראש.
מהרגע הראשון הייתי בטוחה שבעלי לשעבר והבן שלי כבר מתים, אבל שמעתי את אמיר נאנק מכאבים. התחלתי לצעוק בקולי קולות: "אנשים, תצילו את הילד". נשים מהשכונה ראו שאני במצב של התמוטטות והכניסו אותי הביתה. הרגשתי שאני בתוך חלום בלהות. לא הבנתי מה קרה, למה הם הפציצו. והכל קרה מול הבית שלי. איסלאם היה בחור טוב והיינו מאוד קרובים. בגיל 16 הצבא הישראלי תפס אותו ליד הגדר, והוא היה בכלא נפחא שלוש שנים. במשך כל אותו זמן לא הרשו לי לבקר אותו. מאז שהוא נפל כשהיד אני לא מפסיקה לבכות. החיים שלי הפכו שחורים ואני מרגישה שיש חושך בבית. גם הבת שלי אימאן מאוד עצובה. אחיה היה זה שפינק אותה ושיחק איתה.
אני לא יכולה לשכוח את אנקות הכאב של אמיר הקטן כששכב פצוע על האדמה ולא את המראה של בני איסלאם מוטל שם.
ארזאק אל-מסרי,אמו של אמיר, בת 30, גרושה ואם לילד נוסף, גרה בבית חאנון. שלושה ימים לפני הריגתו עבר אמיר מחזקתה לחזקת אביו, שגר בשכונת א-זייתון. בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה מה עבר עליה כשהגיע לבית החולים:
רצתי מהר לתא הקירור בבית החולים א-שיפאא' ומצאתי שם את אמיר על האלונקה. תפסתי אותו בידיים. בכיתי וצעקתי. הייתי בהלם בגלל מה שקרה לו. חיבקתי אותו ולא הפסקתי לבכות. המשפחה שלי בקושי הפרידה בינינו, לא יכולתי לעזוב אותו. אחר כך הם החזירו אותי הביתה.
הפרידה מאמיר הייתה הדבר הקשה ביותר שעבר עליי בחיים. בכיתי וצעקתי וחיבקתי אותו ונגעתי בפנים שלו ונישקתי אותו בפעם האחרונה. בני הקטן מוחמד היה אתי וגם הוא נפרד ממנו. הוא בכה ואמר שאמיר יהיה בגן עדן. אמיר היה הכול בחיים שלי, איבדתי את האושר ואת השמחה ואת החיוך.
תמונה
מוהנד א-סווארכה, אביו רסמי ובן דודו מועאז. התמונות באדיבות המשפחה
14.11.19: הריגת תשעה מבני משפחת א-סווארכה בהפצצת בתי המשפחה בדיר אל-בלח
ביום חמישי, בסביבות השעה 00:30, שעות ספורות לפני שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, שיגר חיל האוויר לפחות שלוש פצצות מונחות אל בתי משפחת א-סווארכה שבפאתיה הדרומיים של דיר אל-בלח – שני מבנים מפח ולבנים וקרוואן סמוך, בהם ישנו באותה עת בני המשפחה.
בתקיפה נהרגו שמונה מבני המשפחה: רסמי, בן 45, פקיד לשעבר במנגנון המודיעין הצבאי של הרשות הפלסטינית, אחת מנשותיו, מרים, בת 33, שני ילדיהם סאלם, בן שנתיים ופיראס, בן שנה, ומוהנד, בן 12, בנו של רסמי מנישואים קודמים; גיסתו של רסמי, יוסרא, בת 39, ושני ילדיה מועאז, בן 7, ווסים, בן 13. מוחמד א-סווארכה, בעלה של יוסרא, בן 40, נפצע בתקיפה ומת מפצעיו שמונה ימים לאחר מכן.
אשתו השניה של רסמי, ויסאם, בת 33, ושלושה מילדיהם - דיאא, בן 10, יוסף, בן 8, ופהד, בן 6, נפצעו גם הם, וכך גם ארבעה מילדיהם של מוחמד ויוסרא - נרמין, בת 10, רים, בת 8, למא, בת 5 וסאלם, בן 3. שאר ילדי המשפחה – נור, בת 11, פאוזי, בן 4, רסמיה, בת שנתיים, ופרח, בת חודשיים – לא נפגעו גופנית בתקיפה. זמן קצר לאחר התקיפה הודיע דובר צה"ל בערבית כי היא כוונה אל בכיר הג'יהאד האיסלאמי רסמי אבו מלחוס, מידע שהתברר כמוטעה ומבוסס על פרסומים ברשתות החברתיות. אחר כך טען הצבא כי התקיפה כוונה אל מתחם אימונים של הג'יהאד האיסלאמי. אולם מפרסומים בכלי התקשורת עולה כי למרות טענותיו הרשמיות של הצבא, המטרה – בתי משפחת א-סווארכה – לא נבדקה שוב במשך חודשים רבים לפני התקיפה. מידע זה מתיישב עם הודאתו של גורם במערכת הביטחון כי "מטרות כמו מחסן אמצעי לחימה צה"ל לא תמיד בודק לפני תקיפה, אין סיכוי שצה"ל יצליח לבדוק את זה. אי אפשר לדפוק להם על הדלת".
עאטף להלוב, בן 47 ואב לשמונה, גר במרחק של כמאתיים מטרים מבתי משפחת א-סווארכה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה הוא סיפר על שאירע באותו לילה:
ביום חמישי, בסביבות השעה 00:30 בלילה, ישנתי בבית שלי שבשכונת אל-ברכה, מדרום לדיר אל-בלח. התעוררתי מפיצוץ חזק מאוד שהרעיד את קירות הבית. התקשרתי לאחי אחמד שאמר לי שהפיצוץ היה בכיוון הבתים של רסמי ומוחמד א-סווארכה, במרחק של מאתיים מטרים בערך מדרום לבית שלי. יצאתי לשם בריצה ובדרך פגשתי עוד תושבים מהאזור שמיהרו לשם.
כשהגעתי ראיתי רק בורות גדולים במקום שבו עמדו הבתים. התחלנו לחפש את הדיירים, יחד עם כמה פרמדיקים ואנשים מההגנה האזרחית. מצאנו את הגופה של רסמי מוטלת מצפון לבית שלו. הוא נפצע בראש. אחר כך מצאנו את אשתו ויסאם, היא צעקה וחיפשה את הילדים שלה בזמן שפינינו אותה לאמבולנס. היא אמרה לי שיש לה תינוקת בת חודשיים ושהבנים שלה קבורים מתחת לחול. המשכנו לחפש, חפרנו בידיים ומצאנו את מרים, אשתו של רסמי, שהייתה קבורה מתחת לחול מצפון לבית, ואת התינוקת, פרח, שהייתה בחיים, ולידה שני ילדים שנהרגו. מצאנו גם את מוחמד, אחיו של רסמי, בין הבית שלו לבית של רסמי. הוא היה מחוסר הכרה. לידו הייתה אשתו יוסרא, שנשמה את נשימותיה האחרונות. מצאנו גם את שני הילדים וסים ומועאז, הבנים של מוחמד, מתים וקבורים מתחת לחול.
אחרי כמה שעות של חיפושים הלכתי לבית החולים וספרתי יחד עם קרובי משפחה את השהידים והפצועים. התברר שחסרים שני ילדים, סאלם ופיראס, הבנים של רסמי. חזרתי הביתה ובשעה 6:30 מצאנו את שניהם אחד ליד השני, קבורים מתחת לחול צפונית לבית שלהם. שניהם נהרגו.
תמונה
טאלב מסמח, שכנם של בני משפחת א-סווארכה שסייע בחילוץ הפצועים בזירת ההפצצה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 14.11.19
ויסאם אבו חרב (א-סווארכה), אלמנתו של רסמי, בת 33 ואם לשישה, תיארה בעדות שמסרה ב-27.11.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד את שאירע:
באותו לילה, בסביבות חצות, כולנו ישנו. הבית שלנו היה מבנה פשוט עם גג מפח. פתאום שמעתי פיצוץ חזק והרגשתי שכל הבית, אבנים וברזלים, התמוטט עליי ועל הילדים. התחלתי לצרוח ולקרוא לילדים שלי, לבעלי ולאשתו. לא ראיתי כלום והכל היה חשוך.
חיפשתי את הילדים שלי ובסוף מצאתי את כולם ביחד מחוץ לבית. יוסף, דיאא ופהד נפגעו מרסיסים. גם אני נפגעתי מכמה רסיסים בראש וברגליים. ראיתי מיד שמוהנד, הבן של בעלי, שגידלתי מאז שהיה בן שבוע, איננו. התחלתי לשאול איפה הוא ולחפש אותו. מצאתי אותו בתוך בור מכוסה בחול. ראו רק את הראש שלו. התחלתי לנקות את הראש שלו מהחול. הוא לא נשם והיה ברור שהוא מת .
הלכתי לבית של גיסי מוחמד ומצאתי שם אותו ואת אשתו, שניהם מוטלים על האדמה. גיסתי גססה, נלחמה על חייה. גיסי מוחמד היה פגוע בכל הגוף. הבת שלהם נור עמדה לידם. חיפשתי את התינוקת שלי פרח, בת החודשיים. חיפשתי אותה בכל מקום. בין ההריסות, בין האבנים, אבל לא מצאתי אותה. לא יכולתי לראות כלום בחושך. ניסיתי גם לחפש את בעלי ואת אשתו אבל לא יכולתי בגלל ערימות החול והאבנים. שלחתי את בני דיאא בן ה-10 לבית של סבתא שלו שקצת רחוק מהבית שלנו, כדי שיודיע להם מה קרה ושיזמינו אמבולנסים כדי להציל אותנו.
אחר כך הגיעו האמבולנסים והתחילו לפנות את הפצועים ואת השהידים. אמרתי לפרמדיקים שאני לא מצליחה למצוא את התינוקת שלי בת החודשיים, והם מצאו אותה מתחת לחול. הייתי בטוחה שהיא מתה ורק בבית החולים ראיתי אותה והייתי מאושרת לגלות שהיא חיה.
אחרי בית החולים נסענו לבית של אמא של בעלי. רק אז נודע לי שבעלי, אשתו ושלושת הילדים שלהם כולם נפלו שהידים, ושגם גיסתי יוסרא ושני בניה נפלו שהידים, ובעלה במצב קריטי. התחלתי לצרוח. צעקתי על כולם. צעקתי על מה שקרה לנו. למה בכלל הפציצו אותנו? מה פשעו הילדים? על מה הם נהרגו? הילדים שלי חיים עכשיו בחרדה גדולה.
הכי קשה היה כשהביאו את השהידים הביתה כדי שניפרד מהם. הלב שלי נשרף מבכי. הסתכלתי על מוהנד, הבן של בעלי, שגידלתי כמו ילד שלי, ולא יכולתי להפסיק לבכות. מאז ההפצצה הבנות שלי מתעוררות בלילה מבוהלות ומתחילות לצרוח. במיוחד רסמייה, בת השנתיים. הן הולכות כל הזמן להריסות של הבית שלנו וחוזרות עצובות. הן איבדו את אבא שלהן ואת האחים שלהן, את הבית שנתן להן מחסה ומגן.
החיים שלי הפכו לאסון גדול. אני חיה במצב של הלם וחרדה גדולה. שאלוהים ירחם על השהידים, וייתן לנו כוח לשאת את האסונות שנפלו עלינו. הכאב גדול כל-כך. הפכתי לאלמנה והילדים שלי הפכו ליתומים. כולנו הפכנו גם לחסרי בית וגרים עכשיו יחד עם הילדים של גיסי, שאיבדו את ההורים שלהם, אצל אמא של בעלי.
באותו יום הייתי בבית. כולם ישנו ורק אני לא יכולתי להירדם בגלל הרעש של מטוסי התצפית. אחר כך שמעתי רעם אדיר כשהפציצו את הבית שלנו. לידי ישנו האחיות שלי נרמין ורים, בנות 10 ו-8. ברחתי מהר החוצה. הלכתי בלי לראות כלום כי החשמל נותק ברגע של ההפצצה. שמעתי שלוש הפצצות בהפרש של כמה שניות. באותו רגע ראיתי את אחותי נרמין, שגם ניסתה לברוח אבל לא הצליחה כי היא נפגעה בשתי הרגליים.
התרחקתי מהבית מערבה. כשההפצצות נפסקו חזרתי והתחלתי לחפש את האחיות שלי. במקום בית היו שם ערימה של הריסות ובורות גדולים. מצאתי את ויסאם, אשתו של הדוד שלי ואת הילדים שלה. התחלתי לחפש את האחיות שלי ואת בני הדודים שלי. מצאתי את אחותי רים קבורה מתחת לחול. הפנים שלה היו מכוסות בדם. ניסיתי להציל אותה, למשוך ולחלץ אותה מתוך החול. מצאתי את סאלם ולמא ליד אמא שלי, שדקלמה את תפילת השהאדה ואז השתתקה. ניסיתי להעיר אותה, אמרתי לה "קומי, אמא. קומי" אבל היא לא שמעה אותי. הבנתי שהיא נפטרה.
סאלם בכה. אחר כך מצאתי את אבא, שדימם. הוא ביקש שאזעיק אמבולנס. רצתי מהר למחסן בטון שמול הבית שלנו, במרחק של 15 מטר מזרחה, וביקשתי מבעל המחסן להזעיק אמבולנס. הוא התקשר, ואני חזרתי לבית ההרוס שלנו.
עבר זמן והאמבולנס לא הגיע. אף אחד לא הגיע להציל אותנו. הייתי מבוהלת כל-כך. כל הזמן שמענו מטוסי תצפית נשמע מעלינו. פחדתי מהם ופחדתי שיפציצו אותנו עוד פעם.
כשהשתחררתי מבית החולים ושמעתי על כל ההרוגים קפאתי מהלם - לא בכיתי ולא צעקתי. לא יכולתי להרגיש שום רגש. מאז שהצבא הישראלי הפציץ לנו את הבית והרג את המשפחה שלי לא בכיתי, אפילו לא כשנפרדתי מההרוגים לפני ההלוויה. רק הסתכלתי עליהם והרגשתי עצב עמוק. לא האמנתי למה שקרה לנו. כל האנשים שהגיעו לנחם בכו כשחיבקו ונישקו אותי ורק אני לא יכולתי לבכות.
תמונה
סאלם, אחיה בן ה-3 של נור. צילום: ח'אלד אל-עאזייזה, בצלם, 5.12.19
אבא שלי היה מאושפז במשך שבוע בערך במצב קריטי. כששמעתי שגם הוא נפל שהיד הגוף שלי התחיל לרעוד. נכנסתי לחרדה נוראית כששמעתי את זה. כשראיתי את הגופה שלו כדי להיפרד ממנה ברחתי. לא יכולתי להסתכל עליו.
עברו שלושה שבועות מאז שהם נהרגו. אני מאוד מתגעגעת לכולם, ובמיוחד לאח שלי מועאז שאהבתי מאוד. היינו מאוד קרובים. אני כל הזמן חוזרת למקום שבו עמד הבית שלנו. נזכרת באחים שלי, באמא, באבא. נזכרת איך הייתי יושבת עם בני הדודים שלי, איך היינו משחקים ביחד. ברגעים שהיו לי כשכל המשפחה ישבה ביחד מסביב לשולחן האוכל. נזכרת איך אמא דאגה תמיד שאני והאחים נכין שעורים. היינו המשפחה הכי מאושרת, ופתאום בבת אחת איבדתי את האושר הזה. עכשיו אני כל הזמן מפחדת, בעיקר בלילה. כשאני שומעת את המטוסים אני נבהלת מאוד. למה הם הפציצו אותנו?, ילדים שישנו בבית שלהם. מה עשינו להם? לא עשינו כלום לצבא הישראלי, שגזל ממני את אבא ואמא, את האחים שלי והדודים ובני הדודים שלי. הם גזלו ממני כל מה שהיה יפה בחיים שלי. אני והאחים שלי הפכנו ליתומים, בלי אבא ואמא.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה ("סבב לחימה"), אימה וחוסר ודאות, הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. אלו נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. הפצצת הבתים אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות ארוכת שנים שמיישמת ישראל ברצועת עזה. אלפי פלסטינים כבר נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. אלא שבעבר, כשנהרגו אזרחים בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, טענו גורמים רשמיים כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית שכן ההרוגים הם לא יותר מ"נזק אגבי" ובכלל, זו אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי המסתתרים מאחורי אזרחים. הצדקות אלה וחוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן: הטענה שהפעולה הייתה מידתית וההרוגים הם "נזק אגבי" מאיינת את הפגיעה באזרחים ומרוקנת מתוכן את אחד העקרונות המרכזיים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית כלל לא מתעוררת במקרה זה, שכן ההתקפה כוונה לבתי מגורים, שאינם מטרות צבאיות לגיטימיות ולכן ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הטענה שהאחריות למוות מוטלת על פעילי הג'יהאד האיסלאמי מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו והיא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם. ישראל היא זו שבחרה לירות באמצע הלילה טילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לתוצאות. מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים של פעולה זו. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. וכמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי.
במהלך חמישה ימים של הפצצות ברצועה, אימה וחוסר ודאות ("סבב לחימה"), הרגה ישראל שלושים פלסטינים. שליש מהם – עשרה –לא השתתפו בלחימה. כולם נהרגו באותה הדקה ממש, ב-9.5.23 בסביבות 2:00 לפנות בוקר בליל ההפצצות הראשון, כשישראל התקיפה ביוזמתה המלאה שלושה בתים בהם גרו פעילי ג'יהאד איסלאמי ובני משפחותיהם: בתקיפת ביתו של טארק עז א-דין, בן 48, נהרגו הוא ושני ילדיו – עלי בן 8 ומיאר בת 10. כן נהרגו שכניו שגרו בדירה מעליו: ד"ר ג'מאל ח'סוואן, בן 52, אשתו מירוות, בת 44, ובנם יוסף בן 19. בתקיפת ביתו של ח'ליל א-בהתיני, בן 44, נהרגו הוא, אשתו לילא בת 43 ובתם האג'ר בת 4. כן נהרגו שתי אחיות שגרו בשכנות – דאניה עדס בת 19 ואימאן עדס בת ה-17. בתקיפת ביתו של ג'יהאד ר'נאם, בן 62, נהרגו הוא ואשתו ופאא בת 61. שלוש הדירות נהרסו לחלוטין. כן נהרסו לחלוטין שתי דירות נוספות ושתיים נוספות נפגעו באופן חלקי. זו לא הייתה טעות. כתבים שנכחו בתדריכים סודיים שערכו נציגי הצבא עם התקשורת לאחר התקיפה דיווחו כי נמסר בהם שהגורמים שהורו על ההפצצה ידעו על הימצאותם של אנשים נוספים בבתים שהופצצו ושהם הניחו, בסבירות גבוהה, שגם הם ייהרגו. כך, למשל, פורסם כי "בצה"ל אמרו כי ידעו על נוכחותם של בלתי-מעורבים בקרבת שלושת מפקדי הג'יהאד, וכן על ההסתברות שהם ייפגעו, אך ההערכות האלה נלקחו בחשבון בהחלטה לבצע את הסיכולים הממוקדים". בהתחשב בכך שהירי נעשה באמצע הלילה לעבר בתי מגורים, בהם גרים גם בני המשפחה של פעילי הג'יהאד האיסלאמי, זוהי ההנחה המתבקשת. בעבר, כשאזרחים נהרגו בהפצצות שביצעה ישראל ברצועת עזה, גורמים רשמיים עוד ניסו לטעון שפגיעה זו הייתה בלתי צפויה: תוצאה מצערת של תקלה כלשהי, מודיעין שגוי או חלקי או לא עדכני, וטענות דומות. הפעם הוסרו המסכות וטענות אלה אפילו לא הועלו. במקום זאת, ניסתה ישראל לטעון כי גם בהינתן תוצאות ידועות מראש אלו – הפעולה הייתה חוקית. ניסיונות השווא של ישראל להצדיק את ההרג הצדקה ישראלית ראשונה: זה רק "נזק אגבי" חוקי אחת הטענות שהושמעה הייתה שההתקפה הייתה חוקית על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי שכן היא "מידתית". עשרת ההרוגים הם, על פי טענה זו, רק "נזק אגבי". כך, למשל, טען דובר צה"ל כי "עשינו פה פעולה מאוד ממוקדת עם מסר מאוד ברור, ברמת איכות של נזק אגבי מאוד ממוקד". עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, הסביר כי "צה"ל והשב"כ הוכיחו בעצם הסיכול יכולת מרשימה לתקיפה מדויקת, בכמה מוקדים בו-זמנית, במינימום נזק אגבי (הפגיעה בבלתי מעורבים מצערת אבל מידתית) ועל בסיס מודיעין מדויק ביותר". אלא שלקביעה זו אין כל בסיס. על פי עקרון המידתיות, התקפה תהיה בלתי חוקית אם צפוי שהיא תגרום ל"נזק אגבי" לאזרחים ולרכושם שיהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי "הישיר והקונקרטי" הצפוי לצד המתקיף כתוצאה ממנה. יישומו של עיקרון זה הוא חמקמק ומעורפל, שכן לא קיימת הגדרה של מה ייחשב לפגיעה "מופרזת" ומה ייחשב ל"יתרון צבאי" וכיצד בכלל ניתן לאזן בין שני קריטריונים כל כך שונים. בהתחשב בכך, כשבאים לבחון את יישומו של עקרון המידתיות בנוגע למקרה ספציפי ניתוח משפטי קר כמעט שאינו אפשרי ומובן שהפרשנות תושפע גם מתפיסת העולם של המפרש. עם זאת, כמו בנוגע לכל כלל משפטי אחר לא כל פרשנות תיחשב ללגיטימית ובהחלט ישנם מקרים בהם ההכרעה האם ההתקפה הייתה "מידתית" תהיה חד משמעית. פרשנות המנותקת לחלוטין ממטרותיו ומרוחו של המשפט ההומניטארי הבינלאומי – כמו פרשנות לפיה ההתקפה שביצע הצבא באמצע הלילה על בתי משפחות היא מידתית – היא מופרכת. אם נקבל פרשנות זו, קשה לראות איזה ערך וטעם היא מותירה בכלל למשפט ההומניטארי הבינלאומי, שכן היא מאיינת את ההגנה על אזרחים. נוסף על כך, השאלה האם הפעולה הייתה מידתית מתעוררת רק במקרים שבהם ההתקפה עצמה הייתה חוקית – כלומר כזו שכוונה לעבר מטרות צבאיות לגיטימיות. אם ההתקפה לא הייתה כזו היא תהיה בלתי חוקית בלי קשר לשאלת הפגיעה באזרחים וברכושם. "מטרה צבאית לגיטימית" מוגדרת ככזו התורמת "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" וככזו שהפגיעה בה תקנה לצד התוקף "יתרון צבאי מובהק". ההתקפה באותו לילה כוונה לדירותיהם של שלושה פעילי ג'יהאד איסלאמי. בתיהם, כמו גם שני בתים נוספים של שכנים, נהרסו לחלוטין. האם בתי פעילים יכולים להיחשב למטרות צבאיות לגיטימיות על פי ההגדרה לעיל? התשובה כמובן שלילית וישראל גם לא ניסתה לטעון זאת: אף גורם רשמי לא טען שבדירות נעשתה פעילות כלשהי שהעניקה "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" או שהפגיעה בהן תקנה לישראל "יתרון צבאי מובהק". הפגיעה בבתים נעשתה כבדרך אגב ולא כמטרה בפני עצמה. בהתחשב בכך, ההתקפה כולה אינה חוקית, עוד טרם להרג הנרחב שהיא גרמה. הצדקה ישראלית שנייה: זו בכלל אשמתם של פעילי הג'יהאד האיסלאמי שמסתתרים מאחורי אזרחים הצדקה נוספת שהשמיעו גורמים רשמיים הייתה שפעילי הג'יהאד, הבוחרים להסתתר מאחורי אזרחים, הם האחראים לתוצאות. כך, למשל, אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי כי "אילו היה ניתן לבצע את ההתנקשות בבכירי הג'יהאד מבלי לפגוע בחפים מפשע צה"ל היה פועל כך, אולם 'צריך לזכור שהטרור פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, כחלק משיטה, וכך מסכן את תושבי רצועת עזה'". טענה זו תמוהה בהתחשב בכך שפעילי הג'יהאד ישנו בבתיהם עם בני משפחותיהם ולא עסקו בפעילות צבאית "מתוך אוכלוסייה אזרחית". אך מעבר לכך, היא מובילה לתוצאות שאינן חוקיות. ארגונים חמושים ברצועת עזה אכן מפרים את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ולא מבחינים בין מטרות אזרחיות למטרות צבאיות. ערבוב זה חותר תחת הכלל הבסיסי ביותר במשפט ההומניטארי, שנועד לצמצם את הפגיעה באזרחים ככל שניתן ולהרחיקם מאזורי לחימה. לשיטתה של ישראל, התנהלות זו מעניקה לה חופש פעולה בלתי מוגבל: היא משחררת אותה מהחובה לציית לחוק והיא מצדיקה את הפגיעות הנרחבות באוכלוסייה האזרחית שהיא גורמת. פרשנות זו מצדיקה מראש כל פעולה שישראל תבקש לבצע ברצועה, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו. היא משחררת את ישראל מחובתה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באזרחים וברכושם והיא מרוקנת מתוכן את הכלל הקובע שהעובדה שצד אחד הפר את ההוראות אינה משחררת את הצד השני מחובתו לקיימן. ישראל היא זו שבחרה לירות את הטילים שהרגו והרסו ולכן היא זו הנושאת באחריות המלאה והבלעדית לפגיעה באזרחים הפלסטינים וברכושם. כל פרשנות אחרת המטילה את האחריות לפעולה זו ולתוצאותיה על הפלסטינים חייבת להידחות על הסף. עד הסבב הבא במהלך סבבי הלחימה שהתקיימו ברצועת עזה בשנים האחרונות התקיפה ישראל מהאוויר, מהיבשה ומהים אזורי מגורים צפופים. אלפי פלסטינים נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, עשרות אלפי בתים נהרסו ומאות אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג. משפחות שלמות איבדו את כל עולמן ברגע אחד, מבלי שיכלו להגן על ילדיהם ועל עצמם בתוך ביתם. למרות אי החוקיות של מדיניות זו, היא זוכה לגיבוי מלא של כל הדרגים הבכירים בישראל: הדרג המדיני, הדרג המשפטי והדרג הצבאי. הפצצת הבתים ברצועה בליל ה-9.5.23 אינה יוצאת דופן או חריגה אלא היא חלק ממדיניות זו. כמו במקרים רבים אחרים, גם היא לא נעשתה כפעולה של הגנה עצמית, מול סכנה ברורה ומיידית שלא ניתן היה למנוע בדרך אחרת. בדיוק ההיפך: מקבלי ההחלטות הישראלים הם שקבעו את העיתוי, את המטרות ואת האמצעים. הם בחרו במודע לירות טילים על בתי מגורים באמצע הלילה, כשמשפחות ישנות במיטותיהן, בידיעה שבסבירות גבוהה צפוי שרבים – בהם ילדים קטנים – ייהרגו. חוות הדעת המשפטיות שישראל סיפקה לעצמה, שהכשירו את הפעולה, מבוססות על פרשנות שגוייה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ועל תפיסה מוסרית מעוותת – שיש לדחות את שתיהן. כמו כל פשע, גם כאן יש הנושאים באחריות פלילית ישירה לביצועו – בהם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר והפרקליט הצבאי הראשי. עזבו "דגל שחור", עזבו "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב". מקבלי ההחלטות בישראל אפילו לא טורחים עוד להסתיר שלתפיסתם הריגת אנשים שלא עשו דבר, גם ילדים קטנים, היא לגיטימית. לא בהעדר ברירה, לא אל מול סכנת חיים מיידית ובלתי נמנעת, אלא כדרך המלך, כסופו של תהליך קבלת החלטות מחושב, מתוך בחירה ומתוך רצון.
כשנה ורבע לאחר תום סבב הלחימה של מאי 2021 ("שומר החומות") חזרה ישראל להפציץ את רצועת עזה ופתחה ב"סבב" לחימה נוסף ("עלות השחר"), שארך הפעם שלושה ימים. 49 פלסטינים נהרגו ברצועת עזה בסבב אוגוסט 2022. בחודשים האחרונים שוחח בצלם עם כמה מפצועי הסבב הקודם, הנאבקים עדיין להשתקם. במהלך הסבב ההוא נהרגו ברצועה 233 פלסטינים, בהם 38 נשים ו-54 ילדים. יותר ממחציתם לא השתתפו בלחימה. על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג ועשרות מתקני בריאות ותשתיות נלוות נפגעו; חורבות מבנים ועמודי חשמל שקרסו חסמו דרכים ורחובות והקשו על מעבר אמבולנסים וכלי-רכב אחרים לפינוי נפגעים. הפגיעה בתשתיות החשמל והמים הקשתה גם על תפקוד בתי החולים. בעדויותיהם מספרים הפצועים על ההתמודדות שלהם ושל משפחותיהם עם אתגרי השיקום מנקודת מבט אישית. בד בבד, העדויות שופכות אור על המציאות הרחבה יותר שבה חיים נפגעי סבב זה וסבבים קודמים ברצועה, המנסים נואשות להשתקם. כמובן, בכל מצב, שיקום לאחר פציעה קשה הוא תהליך קריטי הכולל היבטים רפואיים ונפשיים מורכבים. ברצועת עזה השיקום מורכב שבעתיים, הן בשל מספר הפצועים ההולך וגדל מ"סבב" ל"סבב", והן בשל מצבן ההולך ומדרדר של תשתיות הרפואה ברצועה עקב המצור הישראלי. לפי ארגון הבריאות העולמי, שניים מתוך שלושים בתי החולים ברצועה נאלצו להפסיק את פעילותם במהלכה, בעקבות נזקים שנגרמו להם, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. בנוסף, נסגרו במהלך הלחימה 57 מ- 93 המרפאות הכלליות ברצועה, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. מערכת הבריאות ברצועה לוקה במחסור חמור בתרופות ובציוד וכן ברופאים ובפרט ברופאים בעלי הכשרה עדכנית. למרות זאת, במסגרת המצור שישראל מטילה על הרצועה היא ממשיכה להגביל הכנסה של תרופות ומכשור רפואי מתקדם לשטחי הרצועה ומונעת את יציאתם של רופאים להשתלמויות. בכך היא פוגעת בפצועים פעם נוספת ומונעת מהם שיקום ראוי. ישראל אף מונעת מפצועים רבים הזקוקים לשירותים רפואיים שאינם זמינים ברצועה להגיע למוסדות רפואיים בגדה המערבית, מרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד, כדי לזכות בטיפול הרפואי הנדרש להם. על פי ארגון Handicap International, פועלים כיום ברצועה כחמישים מרכזי שיקום השייכים לארגונים לא ממשלתיים ותלויים במימון של קרנות מחו"ל. ארגונים אלה סובלים ממחסור באנשי צוות ומקשיים בהכשרתם המקצועית, ואפשרויות השיקום שביכולתם להציע מתמצות בטיפולי פיזיותרפיה ובתמיכה פסיכו-סוציאלית. שיקום תעסוקתי באמצעות מכשירי עזר למשל, כמעט ואינו זמין. בתחום התקנת הגפיים המלאכותיים פועלים כיום שני מרכזי שיקום אורתופדי בלבד; האחד מופעל על ידי הצלב האדום, והשני, שהוקם במארס 2022, פועל במימון קטארי. ישראל מתנערת מאחריות ופטרה עצמה בחוק מתשלום פיצויים כמעט בכל מקרה בעילה של "פעולות מלחמתיות". כך, סיכוייהם של תובעים פלסטינים לזכות בפיצוי על הסבל והנזק שגרמה להם ישראל הפכו לכמעט אפסיים. קורבנות המלחמה ברצועה סובלים ממצוקה כלכלית קשה ומהיעדר תמיכה שתאפשר את שיקומם. בשגרה של פחד ומורא מפני סבבי לחימה חוזרים, ובתחושה כי בכל רגע נתון הם עשויים להפוך שוב מטרות לירי ישראלי, מספרים סטודנטים, צעירים, והורים לילדים שנפצעו באורח קשה, שחלקם איבדו את בני משפחותיהם, על התמודדותם היומיומית עם פציעות קשות בגופם ובנפשם. חלקם נותרו עם נכות לצמיתות. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם: עדותו של מוחמד אבו סכראן, בן 17, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע קשה מירי טיל שפגע בפתח ביתו ואיבד את סבו ואת בן דודו של אביו. סובל עד היום מנכות מוטורית ברגליו ובידו, ומרסיס בראשו שמסכן את חייו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-1.8.22 נפגעתי קשה במלחמה בשנה שעברה. זה היה ביום האחרון של חודש הרמדאן, 12.5.21, כשבסביבות 20:30 הייתי בבית עם סבא שלי ובן הדוד של אבא שלי, ופתאום שיגרו טיל על הבית שלנו. הייתי מאושפז שבוע בטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא, ובשנה האחרונה טופלתי בבית החולים השיקומי אל-וופא באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות'. ניתחו אותי ברגל שמאל, עשיתי פיזיותרפיה, וגם עברתי ריפוי בעיסוק וקיבלתי תמיכה נפשית. לפני הפציעה היו לי חיים נורמליים. למדתי כל יום בבית הספר מקצועי משבע בבוקר עד שתיים בצהריים. אהבתי את לימודי הנגרות ושעורי הספורט וביליתי הרבה עם חברים. אחרי בית הספר הייתי הולך לאכול ארוחת צהרים בבית ואז עבדתי קצת בתיקון אופניים – זה היה התחביב שלי, וגם עזרתי לסבא שלי לחרוש ולטפל בגידולים שלו. מאז הפציעה אני כבר לא הולך לבית הספר ורוב הזמן נשאר בבית. אני סובל מכאבי ראש בלתי נסבלים ואני לא מסוגל להשתמש ביד ימין בגלל בעיה עצבית. כשאני יוצא מהבית אני נעזר בקביים ואני שונא אותם ואת המראה של הגוף שלי שהתעוות בגלל הרסיסים. אני מתעצבן בקלות ומתנהג בתוקפנות כלפי האחים שלי וזה הורס אותי נפשית. המצב הרפואי שלי לא משתפר ואני פשוט לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמי – לא ספורט ולא רכיבה על אופניים. בכל פעם שאני רואה את הדלת של הבית, זה מזכיר לי את הטיל שפגע לנו בבית והרג את סבא שלי ואת בן הדוד של האבא שלי, אני מתכנס בתוך עצמי ובוכה. רוב הזמן אני צופה בסדרות ובסרטים בטלפון. אבל שום דבר כבר לא משמח אותי. וכל הזמן אני נזכר באשפוז אחרי הפציעה, ובסבא שלי, שהיה לוקח אותי לעבוד אתו. החיים שלי הפכו לסרט של זיכרונות וכאב. עדותו של אביו של מוחמד, השאם אבו סכראן, בן 44 באותו ערב מוחמד היה בבית עם סבא שלו, אחמד איבארהים אבו סכראן, בן 64, ובן הדוד שלי מצד אבא שלי, מוחמד נאהד אבו סכראן, בן 25. פתאום שיגרו על הבית טיל ושניהם נהרגו. מוחמד שהיה לידם נפצע קשה. ברגע הפיצוץ הייתי בקומה השנייה וכשירדתי מהר למטה מצאתי את אבא שלי ללא רוח חיים. ראיתי שמוחמד שוכב ליד מוחמד נאהד והיה שם המון דם. הכול היה מלא עשן והריסות. הרמתי את שניהם והוצאתי אותם החוצה לרכב שהיה שם והסיע אותנו לבית החולים א-שיפאא. מישהו פינה גם את אבא שלי לבית החולים והרופאים שם הודיעו לי שהוא נהרג. מאוחר יותר גם בן הדוד שלי, מוחמד נאהד מת מפצעיו בבית החולים. אמרו לי שהבן שלי נפל שהיד, ועוד מישהו אמר שהוא בכלל בטיפול נמרץ ושהוא זקוק לעירוי דם. בסביבות 1:00 לפנות בוקר הרופאים ביקשו ממני מנות דם בשביל מוחמד. חיכיתי עד 3:00 לפנות בוקר בלי לדעת מה המצב שלו, ואז עדכנו אותי שהוא עדיין במצב קשה מאוד וביקשו שנתפלל בשבילו. כשנכנסתי לחדר כדי לראות אותו, הוא שכב במיטה בלי לזוז וכולו היה מחובר לצינורות – לא הצלחתי לעכל את זה. יצאתי מבית החולים וחזרתי הביתה כדי להיפרד מאבא ולהביא אותו לקבורה. מוחמד היה מאושפז בטיפול נמרץ במשך שבוע, ואחרי זה שכב בבית חולים בערך חודשיים. הבן שלי, תאמר, בן 38, היה אתו בבית החולים במשך כל תקופת האשפוז. הוא התקשה לדבר ולא היה מסוגל לאכול או לשתות, ורק אחרי שבועיים במחלקה, הוא הצליח לאכול אוכל קל. העבירו אותו משם לבית החולים השיקומי אל-וופא, והוא אושפז באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות' למשך חודשיים, שם הוא קיבל טיפול פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. באותה תקופה הוא כמעט ולא היה מסוגל לזוז – הוא התקשה להזיז את יד ימין בגלל פגיעה עצבית, והיו לו שברים ברגל שמאל ורסיסים ברגל ימין – עשו לו המון תפרים והשתילו לו שם פלטינה ברגליים. כל הזמן הזה הוא סבל מכאבים, והייתי שם רוב הזמן כדי לעזור לו כמה שיכולתי. אחרי כחודשיים בבית החולים אל-וופא, תיקנו לו את שתלי הפלטינה בבית החולים א-שיפאא, ואז לקחתי אותו בחזרה הביתה – שם המצב הנפשי שלו רק הדרדר. שוב, הוא כמעט לא אכל ולא שתה ורוב הזמן היה מתעצבן וצועק. פנינו שוב ל'רופאים ללא גבולות' ונתנו לו שם תמיכה נפשית. הוא גם המשיך לקבל שם טיפולי פיזיותרפיה, ובמאי 2022 הורידו לו את הפלטינה החיצונית מרגל שמאל וטיפלו לו בעצם. היום הוא נעזר בקביים. הגוף של מוחמד מלא ברסיסים והוא עדיין חלש מאוד. הרופאים אומרים שהוא נמצא בסכנה בגלל רסיס שנשאר לו בראש, קרוב למוח. הזהירו אותנו שאסור שהוא יקבל מכה בראש כי יש סכנה שהרסיס יזוז ויפגע לו במוח. אפילו עיטוש יכול לגרום לזה. עד הפציעה מוחמד למד נגרות בבית הספר המעשי בעזה, אבל מאז הוא לא חזר ללימודים ורוב הזמן נשאר בבית. הוא מאוד מפוחד. עדותו של עבדאללה איסלים, בן 23, תושב עזה, שנפצע קשה מטיל ששיגרה ישראל אל מכונית שלידה עמד. בתקיפה נהרגו חברו וקרוב משפחתו של החבר, וארבעה נוספים. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-18.5.22 ב-12.5.21 בסביבות 10:30, הלכתי עם עבד אל-רז'אלי, בן 28, לכיוון המסעדה שבה עבדנו ברחוב אל-ויחדה כדי לפתוח אותה, למרות הפצצות. כשהגענו לרחוב אל-מור'רבי פגשנו את בן הדוד של עבד, נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, מחוץ למתפרה שהוא עובד בה, ודיברנו אתו קצת. באותם רגעים נעצרה מכונית במרחק של כמה מטרים מאיתנו. הספקתי לראות שישבו בה שלושה נוסעים, ואז פתאום היה פיצוץ חזק. עבד עף באוויר ונחבט בדלת מתכת של אחת החנויות לידנו, ואני נשארתי במקום. היה דם בכל מקום והייתה לי סחרחורת חזקה. אחרי שהתרחקתי משם כמה מטרים, קלטתי שנפגעתי מרסיסים בכל הצד הימני של הגוף שלי. נפלתי על הקרקע ואמרתי את השהאדתיין ["אין אלוהים זולת אללה, מוחמד הנו שליחו של אללה"]. אחרי בערך שלוש דקות הייתה עוד הפצצה. הרגשתי שנפגעתי בבטן. קמתי מהקרקע והלכתי כמה מטרים לבית המרקחת הסמוך, וביקשתי מהרוקח שם שיעזור לי לבדוק את המצב של עבד. דיממתי מעין ימין וכל הבגדים שלי היו מוכתמים בדם, אז הוא נבהל וצעק לעזרה. כמה צעירים שהיו שם לקחו אותי ברכב שלהם לבית החולים א-שיפאא. אחרי שלושה ימים בבית החולים, הודיעו לי שעבד, ובן הדוד שלו, נאדר, נפלו שהידים. הייתי מאושפז בבית החולים 15 יום, וביולי 2021 עברתי ניתוח בבטן, אבל לא הצליחו להוציא את כל הרסיסים ואני עדיין סובל מכאבים. ניתחו אותי גם בחזה והוציאו חלק מהעצמות ומאז אני סובל גם מקוצר נשימה ומכאבים בחזה וקשה לי לישון בלילה. השמיעה שלי באוזן ימין נפגעה וגם הרשתית בעין ימין. אני ממעט לצאת מהבית. לא יכולתי לחזור למסעדה ואיבדתי את הפרנסה שלי. הייתי המפרנס היחיד של המשפחה ועכשיו כל בני המשפחה שלי סובלים. לפני כן, לא היה חסר לנו כלום – אכלנו טוב וסיפקתי את הצרכים של כולם. מימנתי גם את הלימודים באוניברסיטה של אחותי, הנאדי, בת 24, ואחי שאדי, בן 19, אבל הם הספיקו לסיים רק סמסטר אחד, ואז לא יכולתי לשלם יותר את שכר הלימוד שלהם בגלל הפציעה. לפני הפציעה הספקתי לחסוך בערך 2,000 דולר כדי לקנות רכב הסעות שישמש לייצור הכנסה נוספת, אבל הוצאתי כמעט את כל החסכונות שלי על הטיפולים הרפואיים שלי. מאז שאני מובטל המצב שלנו רק הולך ומחמיר ואני לא יודע איך נוכל להמשיך. עדותו של מועאוויה אל-וחידי, בן 43 ואב לשניים, תושב שכונת א-זייתון בעיר עזה, שאיבד את רגלו הימנית בעקבות פגיעת טיל ששיגרה ישראל סמוך למקום עבודתו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.5.22 ב-12.5.21, בסביבות השעה 11:00, בזמן שהייתי בתוך המספרה שלי, שמעתי פתאום פיצוץ חזק בחוץ. מיד אחרי זה נכנס למספרה בבהלה נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, ואמר לי: "הצילו מועאוויה! אני לא יכול לנשום!". הוא היה במצב מזעזע. לקחתי אותו החוצה והתרחקנו מהמספרה בערך כשלושים מטרים. הוא דימם מהפה ואז נפל על הקרקע. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה. הסתכלתי לרחוב וראיתי לפחות ארבעה שהידים שרועים ליד המכונית שהתפוצצה. זיהיתי ביניהם את סעיד אל-חתו ואת אשתו מייסון אל-חתו. אחרי שלוש דקות נפל ממש לידנו עוד טיל ונאדר נהרג במקום. הרגל הימנית שלי נקטעה ולא הפסיקה לדמם במשך עשרים דקות. כולם מסביב היו בפאניקה – כולנו פחדנו שתהיה עוד תקיפה מהאוויר. אנשים שהתגודדו סביבי הזמינו לי אמבולנס וכשהוא הגיע, הפרמדיקים לקחו אותי וכל השהידים נשארו שם על הקרקע. לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא, וכנראה שאיבדתי את ההכרה בדרך לשם. בבית החולים הכניסו אותי לניתוח וקטעו לי את רגל ימין. אחרי זה הבנתי שתיכננו לקטוע לי גם את רגל שמאל שהייתה במצב קשה, אבל החליטו לטפל בה בהמשך. אחרי שבוע בבית החולים, העבירו אותי לטיפול של ארגון 'רופאים ללא גבולות' שמטפל בפצועים ופועל גם בבית החולים אל-עוודה בצפון הרצועה. אני זוכר שבמהלך הנסיעה לשם, שמעתי הפצצות של הצבא הישראלי. השתחררתי משם אחרי ארבעים יום בערך, עם רגל קטועה והרבה בעיות ברגל השנייה. אז, בעצם, התחיל מסע הסבל שלי שנמשך כבר שנה ואני עדיין סובל מכאבים בכל הגוף עד היום. פעמיים בשבוע מגיע אליי הביתה צוות של הרשות הלאומית לטיפולי פיזיותרפיה. הרגל השמאלית שלי כמעט ולא קיימת ואני זקוק לפרוטזה הידראולית שאמורה להקל את העומס של משקל הגוף שלי על הרגל ולהקל עליי בזמן ההליכה, אבל בבית החולים חמד בעזה אמרו לי שהם לא יוכלו לעזור לי לספק אותה בגלל שישראל מונעת הכנסה של חלקי פרוטזות לרצועה. יש גם כיסא גלגלים מיוחד שיכול להקל עליי לעבוד, אבל הוא עולה בערך 1,500 דולר ואני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אותו כרגע. אחת העמותות סיפקה לי כיסא גלגלים חשמלי שמאפשר לי להסתובב בחוץ ולפעמים אני מקבל תרומות מאנשים. אני גר בקומה רביעית בלי מעלית וקשה לי מאוד לרדת ולעלות, אז רוב הזמן אני בבית. אני מרגיש כמו מעמסה על המשפחה שלי. בגלל שאני כבר לא יכול לעזור בבית, גם אשתי מתאמצת יותר מדי והיא התחילה לסבול מפריצת דיסק בגב. חוסר האונים שלי משפיע על כולם בבית – שני הבנים שלי, סדים, בן 8 וסיראג', בן 11, היו תלמידים מצטיינים, ומאז הפציעה שלי ההישגים שלהם בלימודים ירדו. הם רואים אותי עצבני כל כך שאני שובר חפצים בבית. עברה שנה מאז שנפצעתי ועדיין נורא קשה לי לצאת מהמצב הנפשי הזה. הפכתי לקורבן של הצבא הישראלי בזמן שהייתי בעבודה למרות שלא סיכנתי את ישראל בשום צורה. לפעמים כשאני מגיע למספרה, אני רואה בדמיון את המכונית שעלתה באש ואת השהידים והפצועים שהיו שרועים על הקרקע. אני נזכר בעצמי מרים את השהיד נאדר אל-ר'זאלי ובורח מפגיעת הטיל הנוסף. זה גורם לי בכל פעם לבכות ולהרגיש חנק. מדי פעם אני מנסה להגיע למספרה ולעבוד אבל אז, כשנכנס לקוח ומבקש להסתפר, לפעמים אני לא מסוגל. אני רק רוצה לשקם את המספרה ולחזור לעבוד. עבדתי כספר 25 שנה והייתי המפרנס היחיד בבית. למרות הנכות שלי, אני לא מקבל קצבת נכות מאף גורם ואני מרגיש שהפכתי מבעל עסק לקבצן. עדותו של אסחאק פיאד, בן 51 ואב לשישה, תושב בית חאנון, שאיבד את רגלו הימנית מפגיעת ישירה של טיל בביתו. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-19.5.22 בליל ה-14.5.21, אירחנו בבית שלנו, ברחוב אל-בעלי במרכז בית חאנון, בערך שישים קרובי משפחה, חצי מהם ילדים, בגלל שהאזור של הבית שלנו נחשב יותר בטוח. קצת לפני חצות שמענו התפוצצויות שהלכו והתקרבו אלינו. כשעוצמת הפיצוצים התחזקה כולם צעקו מרוב פחד. ניסיתי להרגיע אותם ואמרתי להם שהם בטוחים. עליתי לקומה העליונה, וכשהגעתי למעלה, ועדיין הייתי בחדר המדרגות, בחלק שלא מקורה, היה פיצוץ גדול שהעיף אותי למרחק של שלושה מטרים לפחות. אחרי כמה שניות היה עוד פיצוץ של טיל שפגע בבית של השכנים. כל האבנים של הקירות והגג של הבניין שלנו היו מפוזרות בכל מקום ורק העמודים נשארו עומדים. רגל ימין שלי כמעט נקטעה – היא הייתה מחוברת עם קצת עור ועורק וניסיתי למשוך אותה לידי. הרסיסים של הטיל פגעו לי גם ברגל שמאל ולא הפסקתי לדמם. התחלתי לזחול במדרגות עד לקומת הקרקע וכשהגעתי לרחוב ראיתי המון אנשים רצים בבהלה ומחפשים את בני המשפחות שלהם. הייתה לי סחרחורת. הבן שלי איבראהים, בן 22, ואשתו ר'זל, בת 22 סחבו אותי לבית של השכנים, משפחת א-זעאנין, ושם קשרו לי את הרגל כדי להפסיק את הדימום. אחרי כמה דקות הוציאו אותי החוצה כדי שאמבולנס יפנה אותי לבית החולים. אחרי רבע שעה בערך הגיע אמבולנס ופינה אותי לבית החולים בבית חאנון. בבית החולים חבשו אותי ואז העבירו אותי לבית החולים האינדונזי בבית לאהייא. הבן שלי, ג'אסר, בן 23, ליווה אותי לשם. בדרך לשם איבדתי כנראה את ההכרה והתעוררתי בבית החולים רק למחרת בשעות אחר הצהריים. אחרי ארבעה ימים העבירו אותי שוב לבית החולים נאסר בקהיר, ושם עברתי בערך עשרה ניתוחים ברגליים, וגם התקינו לי מתקן קיבוע על רגל ימין. היו לי כאבים נוראיים וירדתי מאוד במשקל בתקופה הזאת – נראיתי כמו שלד ובקושי היה אפשר לזהות אותי. המצב הנפשי שלי היה רע מאוד ויש לי מזל שאשתי ורדה הייתה איתי שם כל הזמן הזה ותמכה בי. הייתי מאושפז בקהיר תשעה חודשים ואז, ב-13.3.22, חזרתי לעזה. המשכתי את הטיפול אצל ארגון 'רופאים ללא גבולות' בבית החולים אל-עוודה. הרופא שם אמר לי שצריך לקטוע לי את רגל ימין – הייתי המום שזה הגיע למצב הזה, ואחרי שלושה שבועות בערך קטעו לי את הרגל. עברתי עוד שני ניתוחים ברגל ואני ממשיך לקבל טיפולי פיזיותרפיה עד היום. בנוסף, התחלתי לסבול מסוכרת ומיתר לחץ דם ולצערי התרופות שאני צריך לא נמצאות בבתי המרקחת הממשלתיים ברצועה, אז אני צריך לשלם עליהן מהכיס שלי. הכדור שאני לוקח נגד דלקות ברגליים למשל, פלוקורל, עולה לי 13 שקלים לכדור. מאז שקטעו לי את הרגל אני בקושי יוצא מהבית בגלל שאני גר בקומה השנייה בלי מעלית, וכבר קרה שנפלתי במדרגות. לפני הפציעה הייתי כל הזמן בתנועה כי עסקתי בסחר בצאן. אני לא רגיל להיות מובטל ולשבת בבית. לפחות חברים קרובים באים אליי הביתה לפעמים כדי שלא אהיה לבד. עדותו של מג'ד אל-עג'לה, סטודנט למשפטים, בן 21, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע מטיל ששגרה ישראל כשעמד קרוב לביתו וסובל מאז מנכות מוטורית וקשיים בדיבור. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-26.5.22 ביום ראשון, 15.5.21, יצאתי מהבית שלי בשכונת א-שוג'אעיה, ובסביבות 13:00 כשעוד הייתי קרוב לבית, נורה טיל ממטוס שפגע קרוב אליי. בהתקפה נהרגו שלושה מבני הדודים שלי, יחיא אל-עג'לה, בן 24, סיף א-דין אבו אל-עטא, בן 18, שברח מהבית שלו במזרח א-שוג'אעייה ונהרג ליד הבית של הדוד שלו, ומוחמד בהאר, בן 17, שנהרג בפתח הבית של אח שלו. אני ואחי מוחמד נפצענו קשה. התעוררתי בבית החולים א-שיפאא אחרי שהייתי מחוסר הכרה במשך 25 ימים, שבמהלכם עברתי ניתוחים בראש בגלל שבר בגולגולת, ובבטן בגלל רסיסים שחדרו וגרמו לדימום ולפגיעה במעיים. ב-11.6.21 קיבלתי היתר לנסוע לבית החולים אל-אהלי בחברון, ושם ניתחו אותי גם ביד וברגל ימין. השתחררתי משם אחרי כחצי שנה, ב-5.12.21 וחזרתי לעזה בלי יכולת ללכת או לדבר. הפגיעה בראש גרמה לי לשיתוק בצד הימני של הגוף שבגללו לא יכולתי להזיז את יד ורגל ימין ושתיהן גם עדיין בגבס. היום אני עדיין זקוק להשתלת עצם בחלק השמאלי של הגולגולת. עברתי במשך חודשיים טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בדיבור בבית החולים של הסהר האדום בעזה, אבל עדיין קשה לי לדבר וללכת ואני נעזר בקביים עד שיתקינו לי פרוטזה בבית החולים חמד. מאז הפציעה החיים שלי השתנו – אני משותק ביד וברגל, ומאוד קשה לי שמתייחסים אליי כנכה ותופסים אותי כמוגבל. רוב הזמן אני צריך עזרה בגלל השיתוק והבנתי שהחיים שלי לא יחזרו להיות כמו שהיו. אני מטופל אצל פסיכולוג בגלל הקושי הנפשי. עד הפציעה הכול היה רגיל – הייתי סטודנט למשפטים שנה ג' באוניברסיטת אל-אזהר בעזה. אבל בגלל המצב שלי לא חזרתי ללימודים. היה לי חלום לעסוק בעריכת דין כדי שאוכל לעזור לאנשים לממש את הזכויות שלהם. גם אמא שלי רצתה שהבן הבכור שלה יהיה מלומד ומצליח. אני כבר מותש מלבקש עזרה כל הזמן מאמא שלי ומהאחים שלי. הם עוזרים לי להתלבש, לאכול ולשתות, ללכת לשירותים, וגם מלווים אותי לכל הטיפולים. אני לא מסוגל לזוז בחופשיות או סתם לצאת לרחוב או לבלות עם חברים שלי. איבדתי חלק מהחברים הקרובים שלי שהרגישו שהפכתי להיות מעמסה עליהם. אני עובר מטיפול לטיפול ומבית חולים אחד לשני, ומקווה שהסבל הזה לא יימשך עוד הרבה זמן. עדותה של לינא אל-מתרביעי, בת 27, אם לשלושה, תושבת שכונת א-סברה בעיר עזה, שבתה סארה בת החמש נפגעה קשה מפגיעת טיל ששיגרה ישראל וחדר דרך תקרת ביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.5.22 ב-14.5.21, בסביבות 20:30, בזמן שבעלי, זאהר, בן 43, ישב בסלון ואני האכלתי את סארה, בת חמש, פתאום בלי שום אזהרה, נפל טיל דרך התקרה של החדר שישבנו בו. הדירה שמעלינו הופצצה ואני וסארה כוסינו בהריסות. פחדתי שבעלי נהרג ושהבית שלנו סומן כמטרה של הצבא הישראלי. הצלחתי למשוך אליי את סארה, שבכתה בלי הפסקה מתחת לאבנים, ואז בעלי הגיע ולקח אותה. הייתי בערך בחודש החמישי להיריון, והרסיסים של הטיל חדרו לי לבטן, לגב ולזרוע ימין. לבשתי את בגדי התפילה והוצאנו את סארה החוצה כדי לחפש אמבולנס או רכב אחר שיפנה אותה. סארה איבדה את ההכרה אחרי כמה דקות, ורק אז הגיע אמבולנס שלקח אותה לבית החולים א-שיפאא. הכניסו אותה לטיפול נמרץ. היו לה פגיעה בגולגולת שגרמה לדלקת בקרום המוח, שבר פתוח בעמוד השדרה, ורסיסים שחדרו לעמוד השדרה גרמו לה לשיתוק בשתי הרגליים. הרופאים הסבירו לנו שהפציעה שלה מאוד מסוכנת וביקשו שנתפלל בשבילה. סארה התעוררה רק אחרי שלושה ימים, ונתנו לי לבקר אותה רק אחרי שישה ימים. אחר כך העבירו אותה למחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים א-שיפאא לארבעה ימים. היא הייתה במצב קשה מאוד ולא הייתה מסוגלת לראות או לדבר. עשרה ימים אחר כך, ב-24.5.21, קיבלנו אישור מעבר לירדן, ונסענו דרך מעבר ארז לבית החולים אל-חוסיין. בבית החולים הזה היא עברה יותר מעשרה ניתוחים בגב, שכללו שיקום של חוט השדרה וקיבוע שלו באמצעות ברגים. היא עברה עוד ניתוח להשתלת עור ברגליים שלה. סארה הייתה במצב נפשי קשה ובקושי אכלה. היא כל הזמן פרצה בבכי ובצעקות, וסבלה מסיוטים בלילות. היא קיבלה שם גם טיפול פסיכולוגי. אחרי בערך ארבעה חודשים, ב-23.9.21, ילדתי בניתוח קיסרי את הבן הקטן שלי עבדאללה, בבית החולים בירדן. זאת הייתה אחת התקופות הקשות בחיי, עם התאוששות מהניתוח הקיסרי, תוך כדי השיקום של סארה. בערך חצי שנה אחרי הפציעה של סארה, ב-17.11.21, חזרנו לעזה כשהיא עדיין הייתה במצב לא פשוט. היא לא יכלה ללכת והייתה מרותקת לכיסא גלגלים. עד היום המצב שלה לא השתפר והרופאים בבית החולים חמד בעזה הפנו אותה לטיפולי פיזיותרפיה – אני לוקחת אותה כל שבוע-שבועיים. סארה סובלת גם מאי-שליטה בסוגרים, אז אני מנקזת לה את השתן עם קטטר ומחליפה לה חיתולים באופן קבוע. בגלל שבעלי מובטל, אין לנו יכולת לספק לסארה את מה שהיא צריכה, אז אנחנו מקבלים לפעמים תרומה של חיתולים מעמותות ומארגוני סיוע. שכרנו דירה ב-500 שקלים לחודש בקומה ראשונה בבניין עם מעלית כדי שהיא תהיה נגישה לסארה. למרות שהמצב של סארה עדיין לא יציב והיא עייפה רוב הזמן, אני לוקחת אותה לגן כשהיא לא בטיפולים. תודה לאללה שהיא אוהבת את החברים שלה ושהם עוזרים לה ולא משאירים אותה אף פעם לבד. היא לא כל כך מבינה את המצב ושואלת לפעמים למה הצבא הפציץ אותה, ולמה היא חולה עד עכשיו, אז אני עונה לה שהיא חזקה. כשהיא מתרחצת אני צריכה להחזיק אותה ואני גם מלבישה אותה – זה קשה מאוד ומעייף, אבל למרות שזה מתיש אותי אני רוצה שהיא תמשיך להיות פעילה כמה שאפשר – ואולי זה קצת יסיח את דעתה מהנכות שלה. כשהיא בבית היא זוחלת על הרצפה או יושבת על הספה או על כיסא הגלגלים. היא עדיין חוששת כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, והיא מבקשת שלא נדבר על הפציעה או על המלחמה. לפעמים כשהיא מסתכלת במראה, היא מבקשת שאכסה לה את הרגליים כי קשה לה לראות אותן. רק לפעמים אני מתעקשת שהיא תרשה לעצמה לראות את הפציעה, ואולי דווקא זה יקל עליה להשלים עם המצב. היא נבהלת מאוד מרעשים חזקים ומפחדת להישאר לבד בבית, אז אני יוצאת איתה הרבה לטיילת בחוף כדי שהיא תוכל להשתחרר ולהירגע. במה אשמה סארה? היא בסך הכול ישבה בבית ואכלה ארוחת ערב. הם הפציצו אותנו בלי אזהרה וגזלו מהבת שלי כל דבר מתוק שהיה לה בחיים. הלב שלי שבור אבל אני מנסה להיות חזקה ליד סארה, ולהסתיר ממנה את שברון הלב. היום היא זקוקה להערכה מחודשת של המצב שלה בבית חולים מחוץ לרצועה כי פה אין משאבים לעזור לה. היא תוכל לקבל טיפול טוב יותר רק מחוץ לרצועה, בבתי חולים במדינות ערב, בישראל או באירופה. עדותה של היבה אל-בחטיטי, בת 32 ואם לשישה, תושבת א-שוג'אעיה, שבתה פרח בת השש נפצעה קשה מטיל ששגרה ישראל מחוץ לביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-19.5.22 ב-12.5.21, היום האחרון של רמדאן, בסביבות השעה 14:00, שלחתי את הבת הקטנה שלי, פרח, לקנות כמה דברים ליד הבית. גיסתי, סיהאם, בת 30, שבדיוק ניקתה את המדרגות, דאגה לפרח וקראה לה לחזור הביתה. פתאום היה פיצוץ גדול בחוץ – כל הזכוכיות של החלונות ואבנים מהבניין התעופפו באוויר. סיהאם צעקה: "פרח נפלה שהידית!", ואני רצתי החוצה וראיתי מכונית עולה באש ובתוכה שהיד שלא זיהיתי. ליד המכונית היו מפוזרים הרבה פצועים. פרח שכבה על הקרקע די קרוב לבית והייתה מחוסרת הכרה. היא דיממה מכל הגוף. הייתי בהלם מוחלט ופחדתי שהיא נפלה שהידית – זה מוטט אותי. דודה שלה ופאא, בת 23, צעקה שפרח עדיין בחיים והתחילה לחפש רכב שיפנה אותה משם. לקחו את פרח לטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא והמצב שלה שם הוגדר קשה מאוד. חצי שעה אחרי הפינוי של פרח הגיע עוד אמבולנס שפינה גם את סיהאם, שנפצעה מרסיסים בכף רגל שמאל. פרח הייתה בלי הכרה במשך 12 יום. זה המון זמן ומאוד פחדתי שהיא לא תתעורר. הרשו רק למבקר אחד להיכנס ולראות אותה בטיפול נמרץ, אז בעלי, ריפעת, בן 39, הוא זה שביקר אותה. הוא סיפר שהמצב שלה קשה מאוד ושרגל שמאל ויד שמאל שלה התרסקו לגמרי. לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר חוץ מלהתפלל. פרח עברה כמה ניתוחים, ביניהם כריתה של המעיים, והתקינו לה שתלים מפלטינה ביד וברגל. כשהיא יצאה מטיפול נמרץ היא לא דיברה וגם לא שמעה טוב – היא לא זיהתה אף אחד מאתנו ובמשך שבועיים חשבתי שהיא התחרשה או איבדה את יכולת הדיבור. הבאתי אליה את האחים ואת בני הדודים והחברים שלה והיא התחילה להגיב קצת יותר. הגשנו כמה בקשות להיתר לטיפול רפואי בבית חולים בירדן, ורק ב-3.6.21 קיבלנו אישור יציאה דרך מחסום ארז. לקחתי אותה דרך מעבר ארז לבית החולים השיקומי בירדן. היו לה פגיעות בחלק האחורי של הראש ורסיסים בריאות, בבטן ובצוואר, ביד שמאל, בכפות הרגליים, בעין שמאל ובאוזן ימין. הרסיסים ביד שמאל גרמו לפגיעה עצבית בשורש כף היד והרסיסים שחדרו לה לכפות הרגליים פגעו בגידים. היא גם איבדה הרבה מרקמות העור שלה ועברה השתלות עור בבטן וברגל שמאל, ועשו לה בבית החולים עוד המון בדיקות וצילומים. אחרי שלושה חודשים בירדן, חזרנו לעזה ב-5.9.21, והמשכנו את הטיפול השיקומי של פרח בבית החולים הירדני בעזה. כשהמצב שלה השתפר, היא התחילה ללכת. עכשיו מגיע אלינו הביתה פיזיותרפיסט מעמותת השיקום הלאומית, והיום היא מצליחה להחזיק חפצים קלים ביד ימין, אבל עדיין לא שולטת ביד שמאל. פרח אמורה ללבוש תחבושות לחץ שמפעילות לחץ ישיר על העור כדי למנוע נפיחויות, אבל הם לוחצים לה מאוד ולכן לפעמים היא מורידה אותם. פרח זקוקה להשתלה של עור ולהארכה של הגידים ובסוף החודש נלך לבדיקה אצל מומחה גפיים. בכל פעם שפרח מסתכלת על הגוף שלה במראה היא בוכה ושואלת למה הישראלים עשו לה את זה. עד היום, בכל פעם שהיא שומעת מטוסים, היא חוששת שבאים להפציץ אותה. אני מנסה להרגיע אותה ואומרת לה שהמלחמה נגמרה ושכולנו איתה. היא כל הזמן סובלת מסיוטים בלילה ומפחדת מדברים קטנים, אפילו מהמים ברחצה, או מרופאים ומזריקות. מאז הפציעה פרח סובלת מהרטבה לא רצונית אז אני מחתלת אותה באופן קבוע. עד לא מזמן היא לא הסכימה לישון לבד וישנתי איתה בלילות. היום היא כבר ישנה ליד אחותה למרות שהיא עדיין מפחדת ולא רגועה. כשהיא לא בטיפולים או בבדיקות היא הולכת לגן, אבל לא קל לה להתמודד שם עם השאלות של הילדים על המצב שלה. אני כל הזמן חוששת שמישהו מהילדים יפגע בה בטעות. קיבלנו סיוע מאישה מכובדת אחת שאימצה את פרח וכיסתה את הנסיעה שלנו לירדן ואת כל ההוצאות שהיו לנו שם. אבל היום המצב הכלכלי שלנו רע מאוד – אנחנו חיים היום ביחד עם עוד 28 בני משפחה בצפיפות בבית אחד. אנחנו מתקיימים רק ממה שבעלי משתכר מדוכן הפירות שלו, וזה לא מספיק לטיפול בששת הילדים שלנו; פולה ופואד, תאומים בני 15, מוחמד, בן 13, אחמד, בן 11, יוסף, בן 8, ופרח, בת 6.
