חיפוש לילי אלים שערך הצבא בבית אלמנתו של מוחמד אל-פקיה מעורר חשד להתנכלות מכוונת

ב-27.7.16 הרגו כוחות הביטחון את מוחמד אל-פקיה בכפר סוריף שמדרום לבית לחם בבית שבו הסתתר. לטענת השב"כ אל-פקיה ירה לעבר הכוחות. אל-פקיה נחשד על ידי כוחות הביטחון בביצוע פיגוע הירי בכביש 60 ב-1.7.16 בו נהרג הרב מיכאל מרק ואשתו ושניהם מילדיהם נפצעו. מאז הפיגוע ועד להריגתו של אל-פקיה נכנס הצבא ליותר ממאה בתים בדורא, היישוב בו נולד אל-פקיה ובו מתגוררת משפחתו, והטיל הגבלות תנועה נרחבות בכל מחוז חברון.

משמאל לימין: חדיג'ה עודה, בתה הדיל אל-פקיה ובנה אשרף עודה. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 8.8.16. 

הדיל זוהיר אל-פקיה בת 26, אשתו ההרה של מוחמד אל-פקיה, עזבה את ביתם בחברון לאחר שבעלה נמלט מכוחות הביטחון, שהחלו בחיפושים אחריו, ושבה לבית משפחתה בכפר ת'ולת' שבמחוז קלקיליה. ב-6.7.16 וב-10.7.16, בשעות הלילה, הגיע כוח צבאי לבית המשפחה וחקר את הדיל אל-פקיה על אודות מקום הימצאו של בעלה.

ב-3.8.16, שבוע לאחר הריגתו של אל-פקיה שב הצבא לבית משפחתה של אלמנתו בכוח גדול. הכוח פרץ לבית המשפחה בשעה לילה מאוחרת, כשמרבית החיילים רעולי פנים. בבית שהו באותו זמן הדיל, אימה ושבעת אחיה ואחיותיה, שלושה מהם קטינים. החיילים הורו לבני המשפחה לרדת מהקומה העליונה של הבית ולצאת לחצר עם תעודות הזהות שלהם. בקומה התחתונה של הבית המתינו חיילים רבים. החיילים הכניסו את הדיל, אימה ושתי אחיותיה לחדר בקומה הראשונה של הבית, שם ערכה חיילת חיפוש על גופן.

בעדותו לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-4.8.16, תיאר אשרף זוהיר עודה את כניסת החיילים לבית המשפחה:

ב- 3.8.2016, בערך בשעה 1:30 בלילה, פשט כוח גדול של הצבא הישראלי על הבית. החיילים היו רעולי פנים, הם היו בערך 20 חיילים שנכנסו בתוקפנות רבה. הם הורידו אותנו מהקומה השנייה של הבית, שם נמצאים חדרי המגורים לחצר, חוץ מאחותי הדיל שאותה החזיקו בקומה הראשונה. הם אספו אותנו בחוץ במקום אחד בחצר, הורו לנו לשבת על האדמה ואסרו עלינו לזוז או לדבר אחד עם השני. לאחר מספר דקות הם הוציאו גם את הדיל. ראיתי איך החיילת שהוציאה אותה מושכת ומובילה אותה בתוקפנות ואלימות.

באותה עת היה אבי המשפחה, זוהיר עודה, בביקור בבית שכן, במרחק של כמה עשרות מטרים. על פי עדות השכנים, כששמע את כלי הרכב הצבאיים מתקרבים לשכונה הוא יצא מביתם כדי לשוב לביתו. אלא שזוהיר עודה לא הגיע אל הבית, ובמהלך האירוע מצאה אותו הדיל אל-פקיה כשהוא מוטל על הקרקע מחוסר הכרה, בסמוך לבית. הוא פונה באמבולנס לבית חולים בקלקיליה, ומשם הועבר לטיפול רפואי בישראל שם הוא מאושפז מחוסר הכרה לאחר אירוע מוחי.

בעדות שמסרה ב-11.8.16 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי תיארה הדיל אל-פקיה, שהייתה באותה עת בחודש החמישי להריונה, את החיפוש שערכה החיילת על גופה, את חששותיה שייגרם נזק לעובר שבבטנה וכיצד מצאה את אביה:

החיילת משכה אותי אליה חזק מהכתף ודחפה את הראש שלי למטה בכוח רב. היא התחילה למשש את הגוף שלי בכוח. כשהיא הגיעה לבטן היא לחצה עליה חזק ודחפה אותה פנימה בתנועות סיבוביות, כאילו היא לשה בצק. היא חזרה על הפעולה הזאת כמה פעמים, ואז עברה לחלקים אחרים של הגוף, ואחר-כך חזרה ולחצה שוב על הבטן. היא התנהגה בברוטליות.

שאר בני המשפחה היו כבר בחוץ, בחצר הבית. החיילת תפסה אותי בעורף ודחפה אותי החוצה, היא הוליכה אותי לכיוון הכביש שם חנו הג'יפים הצבאיים. היא הלכה מהר מאוד כאילו רצתה שאני ארוץ או אפול על הרצפה. באותו רגע ראיתי מישהו שוכב על הכביש כשסביבו חיילים. הבחנתי שזה אבא שלי והתחלתי לצרוח ולבכות. לא יכולתי לשלוט בעצמי. צעקתי עליהם שיתרחקו ממנו. החיילת דחפה אותי לכיוון אמא שלי והאחיות שלי, צעקה עלי והכתה אותי בגב. לא יכולתי לסבול יותר, הרגשתי כאב חזק מאוד בגב ובבטן וחולשה והתעלפתי. כשהתעוררתי ראיתי את החיילת מטלטלת את הראש שלי בכוח. דאגתי לאבא שלי ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. ניסיתי לקום וללכת אליו אבל החיילת תפסה אותי חזק ומשכה אותי לכיוון הקיר. כשהאחים שלי הבינו שאבא שוכב על הרצפה הם קמו ורצו ללכת אליו, אבל החיילים דרכו את הנשק וכיוונו אותו אליהם. בשלב זה ניגש אלינו חייל שהיה קודם ליד אבא שלי. הוא החזיק את הטלפון של אבא שלי וביקש מאחי אשרף להזמין אמבולנס.

בית משפחת עודה בכפר ת'ולת'. במהלך האירוע נמצא אביו של אשרף עודה כשהוא מחוסר הכרה מעט מאחורי המקום שבו הוא עומד בתמונה. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 8.8.16. 

בינתיים חיילים אחרים עשו חיפוש בבית ואז הם הכניסו אותנו בחזרה פנימה. אבא נשאר בחוץ. אחרי כמה דקות ראינו אותם יוצאים מהבית ועוזבים את האזור. האמבולנס הגיע ולקחו את אבא שלי לבית החולים בקלקיליה. הוא עדיין היה מחוסר הכרה. אף אחד מהשכנים לא ראה מה קרה, ואף אחד חוץ מאבא ואלוהים אינו יודע. אני מקווה שהוא יתעורר מהתרדמת ויספר לנו מה קרה שם.

אנחנו משלמים מחיר על דבר שלא היה לנו בו חלק. בעלי לא ביקש רשות ממישהו מאיתנו לפני שהוא עשה את המעשה הזה. אז למה הם מענישים אותנו, ועוד אחרי שהוא נהרג? האם לא די שאיבדנו אותו, שהפכתי לאלמנה בהריון עוד לפני שעברה שנה מאז שהתחתנתי? אנחנו לא אשמים ומה שעובר עליי ועל המשפחה שלי זה חוסר צדק משווע.

אין זה ברור מדוע החליט הצבא להגיע לבית משפחתה של הדיל אל-פקיה בשעת לילה מאוחרת, כשבוע לאחר הריגת בעלה, אולם עולה חשש כבד כי הדבר נעשה כדי להטריד את אלמנתו ומשפחתה ולהטיל עליהם אימה. בני המשפחה לא נחשדו בדבר ולא נחקרו במהלך כניסת הצבא לביתם. האלימות שחוותה הדיל אל-פקיה לפי עדותה, חרף היותה בהריון מתקדם ומבלי שאיש מבני הבית פעלו באלימות מחזקת רושם זה. להתנהלות זו אין ולא יכולה להיות שום הצדקה.