שגרה אלימה

הצבא נכנס לבתים באזור שכם באישון לילה, העיר בני משפחות והשתמש בצעירים כמגינים אנושיים

4 אפריל 2017

במהלך החודשים ינואר ופברואר 2017 הגיעו בשני מועדים שונים בשעות לילה מאוחרות כוחות גדולים של הצבא לכפרים בית פוריכ ובורין במחוז שכם. הכוחות נכנסו לבתיהן של משפחות רבות תוך כדי שהם מעירים את בני הבית, לרבות ילדים קטנים. כניסתם של החיילים לבתים לא נעשתה לשם פעולות מעצר ועולה כי גם במקרה בו נעשה חיפוש, הדבר נעשה כבדרך אגב. בכפר בית פוריכ תחקרו החיילים את התושבים בדבר השתתפותם בחגיגות שהתקיימו בכפר לרגל שיחרורו ממאסר של אחד מתושביו, והשתמשו בביתה של אחת המשפחות כמרכז חקירות. בבורין תחקרו החיילים צעירים על ידויי אבנים והורו לנחקרים להוביל אותם לבתיהם של צעירים נוספים. בשני המקרים לא הואשמו הנחקרים או בני משפחותיהם בדבר והפעולות לבשו אופי של הפגנת כוח ואיסוף מידע כללי מהתושבים.

סונדוס עיד עם בתה הפעוטה בפתח ביתה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 11.1.17
סונדוס עיד עם בתה הפעוטה בפתח ביתה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 11.1.17

אירועים אלו מדגימים פעם נוספת את האופן בו הצבא מנצל לרעה את סמכותו ואת כוחו כדי להפר את שגרת חייהן של משפחות שלמות, על ילדיהן הקטנים, ולפגוע בפרטיותן. כל זאת תוך שהוא מטיל אימה ופחד על אנשים שלא עשו דבר ושאינם חשודים בדבר. בכפר בורין החיילים אף כפו על התושבים "ללוות" אותם בפעילותם בכפר, הפכו אותם למגנים אנושיים והעמידו אותם בסכנה. זאת, נוסף על הציפייה המופרכת שהתושבים ישתפו עמם פעולה, יספקו להם מידע על שכניהם, וינחו אותם אל בתי משפחות נוספות כדי שהחיילים יוכלו להיכנס אליהם ולהטריד גם אותן.

החוק הצבאי שחל בגדה המערבית מתיר לקצינים ולחיילים להיכנס לכל בית פלסטיני בכל עת, מבלי שיידרשו להציג צו או להצדיק את המעשה. מערכת הביטחון עושה שימוש גורף בסמכות זו, כשהיא נתלית בהצדקות ביטחוניות קלושות כדי להצדיק כניסות תכופות ושרירותיות לבתי התושבים. התנהלות פסולה זו משקפת את הזלזול הבוטה של הצבא בכבודם של הפלסטינים ובזכותם לנהל את חייהם ללא הפרעה.

הכניסות לבתים בבית פוריכ:

ביום ד', -1.2.17, במהלך שעות הלילה הגיעו כוחות צבא לכפר הפלסטיני בית פוריכ שבמחוז שכם. הכוחות נכנסו לבתיהן של 11 משפחות לפחות. החיילים, שפרצו בכוח חלק מדלתות הבתים, ביררו מי מתגורר בבתים, ולעתים הסתפקו בבדיקת תעודות זהות של ההורים ותשאולם ולעתים דרשו להעיר את הילדים. הם לקחו עשרה גברים מתושבי הכפר לתחקור בביתה של אחת המשפחות. מעדויות שגבתה תחקירנית בצלם סלמא א-דבעי ב-2.2.17 עולה כי הנחקרים תושאלו על ידי החיילים ונציגי השב"כ שהתלוו להם שהתמקדו בהשתתפותם בבאירוע שהתקיים בכפר לרגל שחרורו של אחד התושבים ממאסר.

פארס רים חנני, בן 26, שגר עם משפחתו בכפר, סיפר בעדות שמסר לבצלם כיצד נכנסו החיילים לבית המשפחה והפכו אותו למרכז חקירות:

אני גר עם סבתא שלי, בת 72, בקומה הראשונה של בניין של המשפחה. בקומה שמעלינו גרים ההורים שלי ושתי האחיות שלי, בנות ה-17 ואחי בן ה-11. ביום רביעי, בסביבות השעה 1:00 בלילה, התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת הבניין. ראיתי את אבא ואמא שלי יורדים במהירות במדרגות הפנימיות. אבא פתח את הדלת ובכניסה היו חיילים שכיוונו אלינו את הנשק. מיד נכנסו שישה חיילים ואחד מהם הורה לנו להתכנס, כל בני המשפחה, בסלון בדירה של סבתא. חייל ביקש מאתנו את תעודות הזהות של אבא ושלי. הוא פתח טאבלט וכנראה נעזר בו כדי לבדוק את תעודות הזהות. אחר-כך הוא החזיר לאבא את התעודה שלו ועבר להסתכל בתעודה שלי. הוא ביקש ממני לגשת אליו ודרש את הטלפון הנייד שלי. אחר-כך הוא הוביל אותי לחדר אחר וערך עליי חיפוש. המפקד שלהם שאל איפה אני ישן והראיתי להם את החדר שלי. החיילים התחילו לעשות חיפוש בחדר ושאלו אותי איפה אני מסתיר נשק.

אחר-כך הם לקחו אותי לקומה השנייה, לדירה של ההורים שלי. היו שם הרבה חיילים והופתעתי לראות אחד מתושבי הכפר יושב בסלון בידיים אזוקות ועיניים מכוסות. זה היה האימאם של המסגד בכפר. הוא אחד האנשים המוכרים בכפר ומשתתף בהרבה שמחות ואירועי אבלות בכפר שלנו. הם לקחו אותוי לחדר השינה של אחי וחייל נשאר איתי שם במשך שעה. כשהייתי שם שמעתי אותם חוקרים בערבית את האימאם. אחר-כך הגיע חייל אחר עם תעודת הזהות שלי. הוא החזיר לי אותה ולקח אותי לסלון. היו שם עוד שני תושבים מהכפר שאני מכיר. אחד מהם היה עם עיניים מכוסות וידיים כבולות. החיילים אזקו גם אותי. לקחו אותי לחדר השינה המיועד לאורחים ושבו היו שני אנשים במדי צבא. אחד מהם הורה לי לשבת לידו. ישבתי ובמשך כמה דקות הוא לא דיבר איתי ורק התעסק בטלפון שלו. ואז הוא התחיל לדבר אתי, בערבית טובה מאוד. הוא הציג את עצמו כ"קפטן נעים", שאחראי על כל האזור ושאל אותי איך הייתה המסיבה של ויסאם. הוא התכוון לוויסאם מליטאת, מהכפר, שהשתחרר אחרי שלושה עשרה וחצי שנים בכלא הישראלי ולפני כמה ימים נערכה לכבודו מסיבה. אחר-כך הוא שאל אותי על תמונות של הרוגים שתלויות בבית והסברתי לו שמדובר בבני משפחה. הוא גם שאל אותי על העבודה שלי ומצבי הכספי, ואני חושב שהוא רצה לבדוק אם אפשר להפעיל עליי לחץ בגלל המצב הכלכלי. אחר כך הורידו אותי בחזרה לקומה הראשונה וראיתי שם עוד ארבעה צעירים מהכפר שהביאו אלינו כדי לחקור. הם חקרו כל אחד מהם במשך עשרים דקות בערך ואז נתנו להם ללכת. לפני שהחיילים עזבו "קפטן נעים" והתנצל בפנינו על חוסר הנוחת שנגרם לנו. הם השאירו את כל הבית הפוך ואת הרצפה והשטיחים מלאים בבוץ.

רוונד חנני, בת 21, נשואה ואם לשני ילדים, סיפרה בעדותה על כניסת החיילים לביתם:

רוונד חנני וילדיה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלםאני גרה עם בעלי יאסר, בן 27, ושני הילדים שלנו, תיים, בן שנה וחצי וריתאג' בת חודש. ב-1.2.17, בסביבות השעה 1:30 בלילה, בזמן שהנקתי את התינוקת שלי, שמעתי פתאום דפיקות חזקות בדלת הבית. הערתי את בעלי והוא ניגש מהר לפתוח את הדלת לפני שפורצים אותה. הרבה חיילים נכנסו לסלון ואחד מהם הורה לנו להביא את הילדים. אמרתי שהם ישנים אבל הם התעקשו. בעלי הביא את תיים שהתעורר. הוא התחיל לבכות ולצעוק. החיילים הורו ליאסר לתת לי את תיים וללכת להביא את תעודת הזהות שלו. החייל בדק את תעודת הזהות והורה לי ללכת לחדר להביא ליאסר בגדים. בקושי הצלחתי לזוז כי החזקתי את שני הילדים. תיים לא הסכים שאהוריד אותו. הוצאתי את הבגדים מהארון כשאני רועדת, גם מדאגה לבעלי וגם מצער על תיים שבכה באופן היסטרי. מסרתי את הבגדים ליאסר והחיילים סירבו לאפשר לו לצאת מהסלון כדי להחליף בגדים והרו לו להחליף בסלון לעיני כולם. הם לקחו אותו אל מחוץ לבית. כשהם יצאו ניסיתי לבוא אחריו כדי להיפרד ממנו אבל החיילים לא אפשרו לי וסגרו את דלת הבית. התחלתי לבכות כי חשבתי שהוא נעצר. בינתיים הגיעה אמו של בעלי, שגרה לידנו, וגם היא התחילה לבכות כשראתה את החיילים מובילים את יאסר. הופתעתי כשיאסר חזר אחרי שעה בערך. הוא סיפר שהחיילים לקחו אותו לבית של רים פארס חנני וחקרו אותו שם. הם כיסו לו את העיניים וכבלו את הידיים שלו, ורוב השאלות נגעו למסיבה שנערכה בכפר לרגל שיחרורו של תושב הכפר ויסאם מליטאת ממאסר. תיים היה מבוהל מאוד מההגעה של החיילים ומאז הוא מסרב לישון במיטה שלו, הוא מתקשה להירדם ומתעורר בחרדה. הוא עדיין קטן ולא מסוגל לדבר ולבטא את המצוקה שלו.

הכניסה לבתים בכפר בורין:

ביום ד', 4.1.17, בשעות הלילה, הגיעו כוחות צבא לכפר הפלסטיני בורין במחוז שכם ונכנסו לבתיהן של חמש משפחות לפחות. הכוחות תחקרו נערים בנוגע ליידוי אבנים מהכפר ובחלק מהמקרים דרשו מהם להוביל אותם לבתיהם של נערים נוספים. מעדויות שגבתה תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-11.1.17 ומתחקיר שערכה עולה כי איש מתושבי הכפר לא נעצר או נלקח לחקירה בעקבות תשאולים אלו.

סונדוס עיד, בת 43, שגרה בכפר עם בעלה ושבעת ילדיהם, סיפרה בעדותה על כניסת החיילים לביתם בשעת לילה ועל חקירת בנה:

סונדוס עיד. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 11.1.17בערך חצי שעה אחרי חצות התעוררתי מדפיקות חזקות על דלת הבית. ידעתי שזה הצבא כי זו לא הפעם הראשונה שמגיעים אלינו. הצבא נוהג לפשוט על בתים בחלק המזרחי של הכפר, אולי בגלל הקרבה של ההתנחלות גבעת ברכה, שהוקמה על אדמות הכפר. הרמתי את בתי נירוז, בת שנה, והערתי את הבן שלי, מוחמד בן ה-10. הוא מפחד מאוד מחיילים ולא רציתי שהם יעירו אותו. בעלי פתח את הדלת ונכנסו שבעה או שמונה חיילים רעולי פנים שכיוונו אלינו נשק. הם הורו לנו לשבת ואחר-כך הורו לנו לצאת מהבית. סירבתי ואמרתי להם שקר בחוץ ויש לנו ילדים קטנים. החיילים הורו לבני וליד, בן ה-22, לצאת ושלושה חיילים נשארו לשמור על כולנו בסלון הבית.

שמענו את החיילים צועקים בחוץ על וליד ואותו אומר שהוא לא מבין מה הם אומרים. הם דיברו בערבית משובשת. הצלחתי להבין שהם שאלו אותו על מיידי אבנים. אחר כך הוא סיפר שהכו אותו ושאחד מהחיילים גם הכה אותו עם הקסדה שלו. הם רצו שהוא יראה להם איפה גרים נערים. בשלב מסוים, אחרי רבע שעה נראה לי, בעלי התעקש לצאת אל וליד והחיילים. הוא ביקש מהחיילים להסביר לו מה הם רוצים ואמר שהוא יגיד להם. החיילים אמרו לו להראות להם איפה מתגוררים צעירים בשכונה והוא אמר להם שאין בשכונה שלנו נערים. הוא הצביע על בית השכן ואמר להם ששם מתגורר מוזיקאי מבוגר, על בית אחר של משפחה שיש לה רק ילדים קטנים ועל עוד בית של משפחה שיש לה ילד בן 15. החיילים לקחו את בעלי לבית של אחד השכנים, מוראד נג'אר, נכנסו לבית ובדקו אותו. אחר-כך הם נכנסו לג'יפ שלהם, זרקו רימון הלם שהרעיד את כל הבית שלנו, ועזבו את השכונה.

הילדים מפוחדים, אבל לא רק הם. גם אנחנו, המבוגרים, פחדנו. בכל פעם שאני שומעת אותם דופקים בדלת בדלת הדופק שלי עולה ואני מתחילה לרעוד. גם אחרי שהם עוזבים אני מרגישה כאבים בבטן ולא מצליחה לאכול ולשתות. במשך כמה ימים אני לא מסוגלת לעשות כלום, נשארת במיטה. הבן שלי מוחמד, בן ה-10, מסרב לישון לבד ומייסאא, הבת שלי בת ה-12, לא רוצה ללכת לישון ואומרת לי שהיא חולמת בלילה על חיילים ומפחדת. הכניסה של החיילים לבית היא חוויה קשה ביותר.

הכפר בורין. התמונה באדיבות מועצת הכפר
הכפר בורין. התמונה באדיבות מועצת הכפר

חסן נג'אר, בן 19, תושב הכפר, סיפר על כניסת החיילים לביתו וכיצד נדרש להתלוות אליהם ולהראות להם היכן גרים נערים:

אני עובד כנהג מונית בכפר וגר עם המשפחה שלי. ביום ד,' 4.1.17, התעוררתי בערך חצי שעה אחרי חצות מדפיקות חזקות בדלת הבית וצעקות. גם אבא שלי והאחיות שלי התעוררו. אבא ניגש לפתוח את הדלת וחמישה חיילים נכנסו לסלון שבו הייתי ביחד עם שאר בני המשפחה. אחד החיילים סימן לי לגשת אליו וצייתי. החיילים תפסו אותי מהחולצה ולקחו אותי לחדר השינה של אבא. חייל רעול פנים שאל אותי בערבית אם אני זורק אבנים ואמרתי שלא. הוא חזר על השאלה כמה פעמים. החיילים הורו לי להתלבש ולבוא איתם. חשבתי שהם מתכוונים לעצור אותי. מעולם לא נעצרתי בעבר. הלכתי לחדרי והתלבשתי לעיני החיילים כי הם לא נתנו לי ללכת לבד. אבא ניסה לדבר עם החיילים כדי להבין מה קורה. הם לקחו אותי החוצה והקצין שלהם אמר לי בעברית: "אתה תגיד לי איפה הבתים של החברים שלך". הם הובילו אותי לבית קרוב ושאלו אותי מי גר שם ואמרתי שגרים שם אמא עם ילד בן 10, והבעל והילדים הקטנים יותר נמצאים בגרמניה. אחר-כך הם הובילו אותי לבית אחר והצביעו עליו ואמרתי להם ש יש שם אישה עם הבנים הקטנים שלה והאבא נמצא בחו"ל. הקצין התעצבן ותפס אותי. הוא אמר לי שאני משקר ולא יכול להיות שבכל השכונה אין נערים. הכריחו אותי לדפוק בדלת הבית, החיילים עמדו מאחוריי. כאשר האישה פתחה את הדלת היא נסוגה מפחד כשראתה את החיילים. הם דחפו אותי פנימה לתוך הבית ואז נכנסו בעצמם. הילדים שלה היו בבית, הם חקרו את בנה דיאא בן ה-17 בחוץ בזמן שהייתי בפנים עם שאר המשפחה והחיילים. אחר כך הובילו אותי לשני בתים נוספים, גם בהם שמעתי אותם חוקרים את הנערים על זריקת אבנים.

פריטים מומלצים

אמבולנסים ליד מתחם המגורים של המשפחה בליל האירוע. התמונה באדיבות המשפחה

שגרה אלימה

חיילים כלאו במחסן 21 בני משפחה, בהם 7 קטינים, התנפלו על כמה מהם והכו אותם; שישה סיימו את הלילה בבית החולים, אחד מהם עדיין במעצר

ביום ראשון, 12.12.21, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, דפקו חיילים על דלת דירתם של מחמוד, בן 57, ונידאא, בת 55, סלהב וארבעת ילדיהם, הגרים בשכונת ח'ירבת קלקס בחברון. כשפתח מחמוד את הדלת נכנסו לביתו כעשרים חיילים ודרשו לדעת היכן בנו אנס, בן 24, סטודנט באוניברסיטת חברון. לאחר מכן הם כלאו את אנס בחדרו שבקומת הקרקע והובילו את מחמוד ושלושה מילדיו לחדר הצמוד לו, המשמש כמחסן. חיילים שהקיפו את הבית בו גרה משפחת סלהב הובילו למחסן קרובי משפחה נוספים הגרים באותו מתחם, עד שבסופו של דבר הם כלאו במחסן 21 מבני המשפחה, בהם שבעה קטינים. עשרה חיילים שמרו עליהם. מתוך המחסן שמעו בני המשפחה את צעקותיו של אנס, שחיילים הכו בחדר הסמוך. אחיו איבראהים, בן 16, ניסה למחות על המתרחש, אז התנפלו עליו כל החיילים והכו גם אותו. במהלך ויכוח שהתפתח לאחר מכן, גררו החיילים על רצפת המחסן את בן דודו אוסאמה סלהב, בן 24. ראשו נחבט באקווריום ריק שהתנפץ ופצע אותו. החיילים הזעיקו אמבולנס צבאי שפינה אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. בסביבות השעה 2:30 עזבו החיילים את המקום ולקחו איתם את אנס, כשידיו אזוקות ועיניו מכוסות. הם הסיעו אותו במהלך כמה שעות, עד שבסביבות השעה 8:30 הגיעו למתקן הכליאה עציון, שם הוחזק בג'יפ עד לשעה 12:00. במשך כל השעות הללו הוחזק אנס ללא אוכל, מים או גישה לשירותים. אנס הוכנס לשיחה עם קצין שב"כ, שהזהיר אותו לבל ישתתף בפעילות של חמאס לציון יום השנה להקמת הארגון. השיחה ארכה פחות משעה ולאחריה הוא שוחרר ושב לביתו יחד עם סטודנטים נוספים, שזומנו גם הם לשיחת אזהרה דומה. לאחר שהחיילים עזבו, פונו חמישה מבני המשפחה לקבלת טיפול בבית חולים עאליה בחברון. על שלושה מהם אובחנו חבורות ושתיים היו במצב של הלם. בסביבות השעה 5:00 שוחררו כולם לביתם. אוסאמה סלהב שוחרר למחרת מבית החולים, נעצר והוגש נגדו כתב אישום בגין תקיפת חיילים באותו לילה. עשרות חיילים נכנסו באישון לילה למתחם מגורים בחברון שבו גרים כשלושים בני אדם, העירו את הדיירים, כלאו את רובם במחסן והתנפלו על חלקם במכות. התוצאה: שישה פונו לבית החולים ושני עצורים – אחד מהם עד היום. זהו אינו אירוע חריג אלא חלק משגרת החיים הבלתי נסבלת שכופה משטר האפרטהייד על תושבי הגדה הפלסטינים. תחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש גבו עדויות מבני משפחת סלהב על ליל הביעותים שעבר עליהם. כאן עדויותיהם: אחד האחים, אחמד סלהב, בן 52 ואב לארבעה, סיפר בעדות שמסר ביום האירוע: ב-12.12.21, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, התעוררתי מרעשים וצעקות מכיוון הבית של אחי מחמוד. יצאתי מהר החוצה ואחריי יצא גם הבן שלי אוסאמה. בחוץ נתקלנו בחיילים שהובילו אותנו למחסן שבקומת הקרקע בבית של מחמוד. במחסן כבר היו אחי מוחמד והבן שלו, נור א-דין, בן 23, ויותר מעשרה חיילים, בהם קצין. חלק מהחיילים תקפו את איבראהים, הבן של מחמוד. בינתיים החיילים הביאו גם את האחיינים שלי, מרים, בת 20, שהיא הבת של מחמוד, וסלאח א-דין, בן 19, הבן של מוחמד. הם הביאו גם את הבן שלי אמג'ד, בן 27. התפתח ויכוח בינינו לבין החיילים שדחפו אותנו והורו לנו לשבת על הרצפה ולא לזוז, תוך שהם ממשיכים לתקוף את איבראהים. הוויכוח הפך להתגוששות ואז כמה חיילים התנפלו על הבן שלי, אוסאמה, הכו אותו בידיים ובקתות הרובים שלהם ובעטו בו. אני ומוחמד ניסינו לחלץ את אוסאמה מידי החיילים. הם דחפו אותנו. כמה מהם תקפו את מוחמד וחיילים אחרים המשיכו להכות את אוסאמה. הם סחבו אותו לפינת המחסן ושם נפל עליו אקווריום והתרסק לו על הראש. ראיתי את אוסאמה שוכב על הרצפה בלי לזוז. ראיתי שהוא נפגע קשה, חשבתי אפילו שאולי הוא מת. החיילים סחבו אותו החוצה ואני יצאתי אחריהם. בינתיים הגיעו שני אמבולנסים פלסטיניים והפרמדיקים הכניסו את אוסאמה לאחד מהם ונתנו לו עזרה ראשונה. לפני שהאמבולנס נסע הקצין הורה להעביר את אוסאמה לאמבולנס צבאי ושמעתי את אחד החיילים אומר שיפנו אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. אוסאמה דימם מהראש והפנים שלו היו מכוסות בדם. אחרי שפינו את אוסאמה החיילים הובילו את אנס לג'יפ שחנה קרוב ועזבו איתו את המקום. היו לי כאבים בגב וביד שמאל מהמכות של החיילים אבל לא נזקקתי לטיפול. אחי מוחמד, האחיין שלי איבראהים והבן שלי אמג'ד פונו בשני האמבולנסים לבית החולים הממשלתי עאליה בחברון וקרוב משפחה שלנו הסיע לשם גם את האחייניות שלי מרים ואסמאא, בת 17, בתו של מוחמד, כי הן היו בהלם. כולם חזרו מבית חולים בסביבות השעה 6:00. למוחמד, אמג'ד ואיבראהים היו חבורות על הגוף. בבוקר הלכתי לתחנת המשטרה בקריית ארבע אחרי שקרוב משפחה שלי, שביקר את אוסאמה בבית החולים סורוקה, אמר שהוא הועבר לשם. כשהגעתי לשם חוקר גבה ממני עדות על מה שקרה ורק אחר כך נתן לי לראות את הבן שלי. אוסאמה ישב בכיסא ולא היה מסוגל לזוז. הראש שלו היה חבוש והיה לו פצע בפנים. השוטרים הודיעו לי שהם מעבירים אותו לבית המעצר בעציון. איבראהים סלהב, בן 16, בנם של מחמוד ונידאא ואחיו של אנס, סיפר בעדות שמסר ביום האירוע: התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת שלנו. קמתי מהר והלכתי לכיוון הדלת וראיתי את אבא שלי פותח אותה. כמה חיילים נכנסו ושאלו את אבא שלי על אחי הגדול אנס. כשהחיילים ראו אותי, הם הובילו אותי למחסן בקומת הקרקע של הבית שלנו. תוך כמה רגעים הם הביאו לשם גם את דוד שלי מוחמד ואת הבנים שלו, ובהמשך גם את דוד שלי אחמד ואת הבנים שלו ועוד בני משפחה. הקצין הורה לי לשבת על הרצפה. לא צייתי מיד ושאלתי את הקצין על מה אני אמור לשבת ואז הוא ועוד בערך עשרה חיילים שהיו שם תקפו אותי. הם הכו אותי בידיים ובקתות רובים ובעטו בי ואז הפילו אותי על הרצפה. כל הזמן צעקתי וביקשתי שיפסיקו להרביץ לי, שאלתי אותם מה עשיתי להם. הם רק אמרו לי לשתוק והמשיכו להכות אותי. הדוד שלי מוחמד ניסה לחלץ אותי מידיהם והם דחפו אותו והושיבו אותו על הרצפה. אחרי שהם הפסיקו להרביץ לי ולדוד שלי, הקצין והחיילים עברו לבן דוד שלי אוסאמה ותקפו אותו. הם הפילו אותו על הרצפה וגררו אותו לאחת הפינות של המחסן ו אז נפל עליו אקווריום שעמד על שולחן קטן. הראש והפנים של אוסאמה היו מכוסים בדם והוא לא זז. כולם במחסן התחילו לצעוק והתחילה התגוששות בין הדודים שלי לחיילים. החיילים סחבו את אוסאמה החוצה ודוד שלי אחמד יצא איתם. אחריו יצאו גם כל שאר החיילים. אחמד חזר וסיפר לנו שפינו את אוסאמה באמבולנס ישראלי לבית החולים סורוקה. הייתי מותש והיו לי כאבים בכל הגוף מהמכות. ראיתי את דוד שלי מוחמד יושב על הרצפה, הוא לא היה מסוגל לקום. אז גיליתי שהחיילים עצרו את אח שלי אנס. שני אמבולנסים פלסטיניים פינו אותי, את בן דוד שלי אמג'ד ואת דוד שלי מוחמד לבית החולים הממשלתי עאליה בחברון. בחדר המיון פגשתי גם את שתי בנות הדוד שלי, מרים ואסמאא, שסבלו מהלם. עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן ומצאו עליי חבורות בכל חלקי הגוף. חזרתי הביתה ונכנסתי מיד למיטה. אחי אוסאמה טופל בבית החולים סורוקה ואז הועבר לתחנת המשטרה בקריית ארבע ומשם לבית המעצר בעציון. אני לא יודע לאן לקחו את אחי אנס. ניסרין סלהב, בת 12, בתם של מוחמד ואינתיאסר, סיפרה בעדות שמסרה ב-27.12.21: באותו לילה צפיתי בסדרה תורכית בטלוויזיה. אימא שלי ואחותי אסמאא כבר ישנו. פתאום ראיתי פנסים מאירים דרך החלונות שלנו. ניגשתי לחלון וראיתי הרבה חיילים מסביב לבית. הערתי מהר את אימא שלי ואת אסמאא. אימא יצאה מהחדר והופתעה לגלות חמישה חיילים מחזיקים את האחים שלי, את נור א-דין, בן 23, וסלאח א-דין, בן 19. החיילים הובילו אותנו למחסן של הדוד שלי מחמוד, שם היו כבר דודים שלי וחלק מהילדים שלהם. כולם ישבו על הרצפה והחיילים כיוונו אליהם נשק. הם הורו גם לנו לשבת על הרצפה וכולנו התיישבנו. ישבתי ליד בת דוד שלי מרים, שבכתה. ראיתי את החיילים גוררים את בן דוד שלי אנס לחדר אחר. שמעתי את הקולות שלו ושל החיילים וזה נשמע כאילו הם מרביצים לו. פחדתי מאוד בגלל ההתנהגות הברברית של החיילים. בן דוד שלי איבראהים התווכח עם החיילים והם מיד התחילו להרביץ לו. נהייה שם בלגן גדול ואז ראיתי את בן דוד שלי אוסמה צועק על החיילים בעברית, לא הבנתי מה הוא אמר. אחד החיילים נגח לו במצח והתפתחה ביניהם קטטה ואז עוד לפחות עשרה חיילים התערבו ותקפו את אוסאמה. הם הרביצו לו עם קתות הרובים שלהם וגררו אותו. הראש שלו פגע באקווריום ישן, שהתרסק עליו. דם כיסה את הראש ואת הפנים של אוסמה. אני צעקתי, בכיתי ורעדתי מפחד. אבא והדודים שלי ניסו להגן על אוסאמה ואז החיילים תקפו גם אותם והרביצו להם. אני, מרים ואסמאא בכינו וצעקנו. החיילים הוציאו אותנו ואת שאר הילדים והנשים מהמחסן ולקחו אותנו לבית של דוד שלי מחמוד שבקומה השנייה. שמענו משם את הצעקות והבנו שהחיילים ממשיכים להרביץ לאבא שלי ולדודים שלי. חמישה חיילים שמרו על הכניסה לדירה ומנעו מאיתנו לצאת. אסמאא בכתה כל כך עד שלא יכלה כמעט לנשום. גם מרים המשיכה לבכות וגם אני בכיתי ורעדתי מפחד. נשארנו ככה עד שהחיילים עזבו.. ראינו מהמרפסת שהם לקחו איתם את אנס, שהיה כבול בידיים, ושפינו את אוסאמה באמבולנס ישראלי. אחרי שהחיילים עזבו ירדנו למחסן וראינו את אבא שלי שוכב על הרצפה וצועק מכאבים. היה דם על רצפת החדר ועל הקיר. אני ואסמאא ישבנו על הרצפה ליד אבא ובכינו. הגיעו שני אמבולנסים פלסטיניים והצוות שלהם פינה את אבא שלי ואת בני הדודים שלי, איבראהים ואמג'ד, לבית חולים. קרוב משפחה הסיע לשם במכונית הפרטית שלו גם את אסמאא ואת מרים. אסמאא התקשתה לנשום ומרים צעקה ולא הפסיקה לבכות. זה היה מחזה מחריד. החיילים התנהגו בצורה ברברית וחסרת רחמים. אני לא יכולה לשכוח את מה שראיתי באותו לילה. עכשיו אני מפחדת אפילו ללכת לשירותים בלילה ומעירה את אימא שלי כדי שתלווה אותי. אני חוששת שאתקל שוב בחיילים בתוך הבית שלי, בלי שאדע שהם נכנסו אליו. אנס סלהב, בן 24, בנם של מחמוד ונידאא סיפר בעדות שמסר ב-20.1.22: החיילים הכניסו אותי לחדר שליד המחסן וכל הזמן דרשו את הטלפון שלי. אמרתי להם שאין לי טלפון. הם דחפו אותי והכו אותי בידיים שלהם וגם בקתות רובים. שמעתי את בני המשפחה שלי צועקים מהמחסן שליד, אבל לא ידעתי מה קורה שם. אחרי שעה בערך הוציאו אותי החוצה והובילו אותי לג'יפ. בדרך ראיתי את בן דוד שלי אוסאמה שוכב על הקרקע בחצר, מול הבית ושמעתי את הדודים שלי צועקים שיתנו לו טיפול רפואי. ראיתי אמבולנסים חונים ברחוב. החיילים הכניסו אותי לג'יפ וכיסו לי את העיניים. הג'יפ נסע להתנחלות בית חגי. בדרך ביקשתי כדור נגד כאב ראש אבל הם לא נתנו לי כלום, גם לא מים או אוכל. אחר כך הג'יפ נסע למקום אחר, חזר לבית חגי ובסוף הוא נסע לעציון. הגענו לשם בסביבות 9:00-8:30. השאירו אותי בתוך הג'יפ עד 12:00 בלי מים, בלי אוכל ובלי אפשרות ללכת לשירותים. אז הכניסו אותי לחקירה אצל רכז השב"כ האזורי שקוראים לו תייסיר. הוא לא האשים אותי בכלום ורק הזהיר אותי מהשתתפות בפעילות של חמאס. אמרתי לו שהחיילים פלשו לבית שלנו ותקפו אותי ואת בני המשפחה שלי והוא אמר שזו יחידה של חיילים חסרי ניסיון והם לא יודעים איך להתנהג עם אנשים. אחרי פחות משעה שיחררו אותי. חיכיתי מחוץ לעציון עד שהם שיחררו עוד סטודנטים שראיתי בפנים, ונסענו ביחד לחברון וכל אחד לבית שלו. היו לי חבורות בכתף ובגב וסבלתי מכאבים במשך כמה ימים

3 פברואר 2022

המהפכה שהותירו החיילים במטבח של אימאן וחיכמת שתיווי בכפר קדום. התמונה באדיבות המשפחה

שגרה אלימה

שגרת  כיבוש:  חיילים פלשו  לשלושה בתים בכפר קדום, היכו כמה מהדיירים ועצרו אחד

ביום שלישי, 1.6.21, בסביבות השעה 1.30 לפנות בוקר, פלשו עשרות חיילים ואנשי שב"כ לבית משפחת שתיווי, בכפר קדום. הם העירו תחילה את בשאר שתיווי, בן 29, שישן באותו הלילה במרפסת ולאחר מכן את שאר בני המשפחה – אימו, רשיקה, בת 68, וארבעת אחיו ואחיותיו שישנו בבית. החיילים הפרידו בין בשאר לשאר משפחתו וחקרו אותו באלימות, תוך שהם מכים אותו שוב ושוב, רגעים לאחר שהתעורר משנתו. הם ערכו חיפוש בכל הבית ולאחר כשעה וחצי הובילו את בשאר לביתו של בן דודו עבדאללה, שגר בסמוך יחד עם אימו. הם ערכו בביתם חיפוש נוסף, תוך שהם משליכים את החפצים של בני הבית על הרצפה. במהלך החיפוש, הם חקרו את בשאר שוב בחדר האורחים. לאחר כחצי שעה הם הובילו את בשאר לבית אחיו, חיכמת, בן 47 ואב לחמישה, שנמצא במרחק של כ-400 מטרים. כמה חיילים נכנסו לביתו של חיכמת עוד קודם לכן, וכאשר בשאר נלקח לשם, החיפוש והחקירה היו כבר בעיצומם: חפצים היו מושלכים על הרצפה ורהיטי הסלון היו הפוכים. חיכמת, אשתו אימאן ושלושת ילדיהם הקטנים הוכנסו לחדר השינה של ההורים ושני ילדיהם האחרים – טארק בן ה-17 ומאלכ בן ה-16 נאזקו ונכלאו בחדרים נפרדים. בשאר הוכנס לחד שבו הוחזק מאלכ, בזמן שטארק הוכה ונחקר. בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר עזבו החיילים את הכפר, ולקחו עמם את בשאר. במהלך הבוקר הוא נלקח לחקירה בתחנת המשטרה בהתנחלות אריאל ולאחר מכן נעצר למשך שבועיים, אז שוחרר. ב-30.6.21 חזרו החיילים לכפר קדום ועצרו שוב את בשאר, הפעם עם אחיו מוחמד. בשאר שוחרר ב-9.8.21 לאחר שהורשע בעסקת טיעון בזריקת חפצים לעבר אנשים ונגזרו עליו עונש מאסר שאותו כבר ריצה במהלך מעצרו וקנס בסך 1,000 ש"ח. אחיו מוחזק עדיין במעצר. כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים הן כבר מזמן חלק מהשגרה שמייצר משטר הכיבוש בגדה המערבית. החיילים נכנסים לבתים, מעירים את כל דיירי הבית – בהם ילדים קטנים ותינוקות, נכנסים לחדרי השינה שלהם, מחטטים בחפציהם הפרטיים, לפעמים מכים את חלקם ותמיד מותירים את כולם המומים ומפוחדים. כניסות אלה, הפוגעות בתושבים במקום שאמור להיות מרחב מוגן ובטוח, הן רק דוגמה נוספת להתנהלות המדינה הרואה בפלסטינים נתינים חסרי זכויות. העדויות על האירוע נגבו על ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי. בשאר שתיווי, בן 29, תיאר בעדותו את שהתרחש באותו לילה: ב-1.6.21 ישנתי במרפסת של הדירה שלנו, בקומה השנייה. בסביבות השעה 1:30 התעוררתי כשחיילים עומדים מסביבי. הם בעטו בי והיכו אותי. שמעתי חייל אומר: הנה בשאר, הנה בשאר. אחד החיילים הרים אותי באלימות ודחף אותי לתוך הבית שלנו. הוא התחיל מייד לשאול אותי אם אני מחזיק נשק. עניתי לו שאין לי נשק אבל הוא המשיך לשאול אותי איפה אני מחזיק אותו. אמרתי לו שהוא יכול לעשות חיפוש בבית, ושאם הוא ימצא נשק אני אשא באחריות. אחרי כמה דקות החיילים הורידו אותי לדירה בקומה הראשונה וקשרו לי את הידיים. זו דירה ריקה, היא מיועדת לאחי מוחמד. החייל או הקצין שחקר אותי ראה שם מקל שהיה של אבא שלי לפני מותו. הוא לקח אותו והרביץ לי איתו כשהוא מקלל אותי ומטיח בי גסויות וכל הזמן המשיך לשאול איפה החבאתי את הנשק. באותו זמן החיילים האחרים בדקו את הקירות עם מכשירים מיוחדים וביצעו חיפוש בכל הבית, בשתי הקומות. אחרי שעה וחצי בערך אחד החיילים אמר לי שהוא לוקח אותי לבית של בן הדוד שלי, עבדאללה שתיווי. הבית שלו צמוד לבית שלנו. כשהגענו לשם, החיילים הושיבו אותי בחדר האורחים ועשו חיפוש בכל הבית. אחרי חצי שעה הם הובילו אותי, כשאני עדיין אזוק בידיים, לבית של אחי, חכמת, שנמצא במרחק 400 מטרים מהבית שלנו. כשהלכנו החיילים כל הזמן דחפו אותי. כשהגענו לשם ראיתי שיש חיילים בתוך הבית. כשנכנסנו ראיתי שהם עושים חיפוש בסלון וראיתי את כלי המטבח זרוקים על הרצפה ועל השולחנות. ראיתי את האחיין שלי, טארק, שוכב על הרצפה בחדר האורחים עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הכניסו אותי לחדר השינה של אחי, ושם ראיתי את האחיין שלי מאלכ . אחי, אשתו והבנים הקטנים היו בחדר של הבת שלהם, שהד. ניסיתי לעודד את מאלכ ולדבר איתו, אבל החיילים צעקו עליי והורו לי לשתוק. ואז נכנס חייל אחר ואמר לי שטארק אמר שאני מחזיק נשק. עניתי שאין לי נשק ושאני לא צריך נשק ואז החיילים התנפלו עליי ונתנו לי אגרופים בפלג הגוף העליון. אחרי חצי שעה בערך קצין השב"כ הודיע לי שאני עצור. הוא אמר שאני אשב בכלא שנה או שנה וחצי. החיילים הוציאו אותי מהבית כשהידיים שלי אזוקות והובילו אותי ברגל להתנחלות קדומים, מרחק של קילומטר בערך. בקדומים הם כיסו לי את העיניים והכניסו אותי לג'יפ צבאי שלקח אותי למחנה צבאי בשבי שומרון. נשארתי שם עד השעה 11:00 בבוקר ואז העבירו אותי לתחנת המשטרה באריאל. חוקר משטרתי חקר אותי על נשק, אבל אמרתי לו שאין לי נשק ושהחיילים כבר חיפשו בבית ולא מצאו כלום. החקירה הסתיימה בשעות אחרי הצהריים, ומשם לקחו אותי למעצר. שוחררתי אחרי שבועיים, ב-15.6.21. אימתית'אל שתיווי, אלמנתו של הדוד של בשאר, בת 58, סיפרה על כניסת החיילים לביתה: ביום שלישי, בסביבות 3:00 לפנות בוקר, התעוררתי מצלצול הטלפון. זה היה מהבית של גיסי, והם מסרו לנו שחיילים נכנסו לבית שלהם וחלק מהם נמצאים בחצר המשותפת שלנו. שמתי מיד כיסוי על הראש. התיישבתי בסלון עם הבן שלי עבדאללה וחיכינו שהחיילים ייכנסו. אחרי חצי שעה בערך, דפקו על הדלת שבעה-שמונה חיילים. עבדאללה פתח להם את הדלת והם נכנסו, כשהם מובילים את האחיין של בעלי, בשאר, לתוך חדר האורחים. הם דרשו מעבדאללה את תעודת הזהות שלו ואז הורו לנו לשבת בסלון. כמה חיילים נכנסו לחדר השינה שלי ועשו בו חיפוש. תוך כדי כך שמעתי אותם צועקים על בשאר ומאיימים עליו. הם שאלו אותו על נשק ועל חומרי הסתה. אחרי חצי שעה הם יצאו מהבית עם בשאר. הם השאירו מאחוריהם בגדים וחפצים זרוקים על הרצפה בחדר השינה. התחלתי מייד לסדר את הדברים ולהחזיר אותם למקום. אימאן שתיווי, בת 44, גיסתו של בשאר, סיפרה בעדותה על הכניסה לביתה: באותו לילה ישנו בבית כל המשפחה – אני ובעלי, חיכמת, וחמשת הילדים שלנו – טארק, בן 17, מאלכ, בן 16, שהד, בת 13, מחמוד, בן 11 ומוחמד, בן 9. בסביבות השעה 2:00 התעוררתי בבהלה. שמעתי צעקות ודפיקות פטיש על דלת הבית שלנו. חיכמת אמר לי שאלה חיילים. קמתי מייד והתלבשתי מהר. רצתי לילדים, שגם התעוררו והיו מפוחדים מאוד. בעלי ניגש לדלת כדי לפתוח אותה. הוא אמר לחיילים שהוא מגיע ושיפסיקו לדפוק אבל הם המשיכו לדפוק ולצעוק עד שהוא פתח את הדלת. עמדנו כולנו מול הכניסה והילדים הקטנים היו מפוחדים מאוד ובכו. חיבקתי אותם וניסיתי להרגיע אותם, למרות שאני בעצמי הייתי מבוהלת. החיילים הורו לי, לבעלי ולשלושת הילדים הקטנים לעבור לחדר השינה של הבת שלי שהד. הם השאירו את טארק ומאלכ איתם. כשהיינו בחדר שמעתי את החיילים צועקים על הבנים שלי. שמעתי את טארק אומר לחיילים: אין לנו חומרי הסתה או נשק. טארק שתיווי, בן 17, אחיינו של בשאר, סיפר בעדותו: נשארתי עם החיילים בסלון. הם אזקו את הידיים שלי מאחור וכיסו לי את העיניים בחתיכת בד. מיד אחר-כך הם דחפו אותי בכוח לרצפה ודרכו לי על כל חלקי הגוף, גם על הראש. הם הרביצו לי ושאלו אותי אם יש נשק בבית. עניתי להם שאין נשק ושאנחנו לא צריכים נשק. אחד החיילים שאל אותי גם אם אני משתתף בתהלוכה השבועית בכפר ועניתי שלא. הם המשיכו לדרוך עליי ולהכות אותי במשך כמה דקות. אחר כך אחד החיילים הרים אותי והעביר אותי לחדר האורחים, ושם אחד החיילים השליך אותי בכוח על הרצפה, התיישב לי על הבטן והיכה אותי באגרופים בחזה, בכתפיים ובראש. החייל דרש שאודה שיש לנו נשק ושאנחנו משתתפים בתהלוכה השבועית. אחר כך החייל שתקף אותי אמר לי שהם מביאים את הדוד שלי בשאר. החיילים צעקו עליו ושמעתי אותו עונה על השאלות שלהם ואומר להם שאין לו שום סוג של נשק. רשיקה שתיווי, אמם של בשאר ומוחמד, בת 68, סיפרה בעדותה על מעצרם של בניה בסוף החודש: ביום שלישי, 29.6.21, בסביבות השעה 11:00 בלילה, נפלתי ושברתי את יד ימין. הבנים שלי, עקל וסאמד, לקחו אותי לבית החולים בקלקיליה, שם טיפלו בי. חזרנו הביתה בסביבות השעה 2:00. כשהגענו הביתה, עקל הלך לישון בבית שלו עם אשתו והילדים. סאמד, שגר איתי, הלך לישון מייד. בסביבות השעה 3:00 אני והבנות שלי היינו עדיין ערות. פתאום שמענו דפיקות חזקות ותוקפניות בדלת של הבית. ידענו שאלה חיילים. חנאן קמה מהר ופתחה את הדלת, כדי שהחיילים לא ישברו אותה. באותו רגע התפרצו פנימה שבעה-שמונה חיילים. הם מיד העירו את הבנים שלי, סאמר ובשאר. שמעתי את אחד החיילים דורש שימסרו לו את הטלפונים שלהם ושמעתי את בשאר אומר לחייל שהטלפון שלו הוחרם כשנעצר בתחילת החודש ולא הוחזר לו. החיילים ערכו חיפוש בכל הבית. אני והבנות נשארנו בחדר השינה שלי והחיילים לקחו את הבנים לחדרים אחרים. לא ראיתי אותם אבל שמעתי את החיילים צועקים עליהם. אחרי חמש או עשר דקות שמעתי את החיילים מדברים עם מוחמד, הוא ישן באותו הלילה בקומה הראשונה. שמעתי את אחד החיילים דורש ממוחמד לתת לו את הטלפון שלו, ושמעתי את מוחמד עונה לו שאין לו טלפון. החייל הביא את מוחמד לחדר שבו היינו ואמר לו: "אתה בטח אוהב את אמא שלך ולא תרצה שהחיילים יתחילו לפשפש בתוך הבית שלה ולהשחית את הריהוט". באותו רגע הגיעו עוד חיילים והביאו איתם את הטלפון של מוחמד. אחד החיילים דרש ממוחמד לפתוח את הנעילה של הטלפון כדי שהוא יוכל לחפש בו, אבל מוחמד אמר שזה פרטי ושהחייל צריך לכבד את הפרטיות שלו. ואז החיילים הוציאו את מוחמד מהחדר ואז שמעתי צעקות של מוחמד ושל בשאר, זה נשמע כאילו החיילים מכים אותם. אחרי שעה בערך החיילים עזבו. הם לקחו איתם את מוחמד ואת בשאר. אחרי שהם עזבו ראינו שהם קרעו ריפוד של רהיטים בבית וגם שברו חמש דלתות עץ.

25 אוגוסט 2021

סנד מוקבל לאחר שחרורו. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 22.6.21

שגרה אלימה

שגרת כיבוש: ילד בן 12 נחקר באלימות, נזרק לתא חשוך, הוכה על ידי סוהרים ולאחר 16 ימי מאסר ננטש במחסום

ב-30.5.21, בסביבות 3:00 לפנות בוקר, נכנסו כעשרה חיילים לבית משפחת מוקבל שבבית אומר, מצפון לעיר חברון. הכוחות העירו את בני המשפחה וערכו חיפוש אלים בבית. לאחר מכן, הם מסרו להורים זימון לחקירה של בנם סנד, בן ה-12, שבאותו לילה לן אצל בני דודיו במחנה הפליטים אל-ערוב ודרשו שהוא יגיע לחקירה בתוך כמה שעות. לאחר מכן, עזבו החיילים את הבית. בסביבות 8.30 בבוקר הגיעו מוחמד מוקבל, בנו סנד וגיסו עבד אל-חאפז אבו שמעה לתחנת משטרת עציון, שם נחקרו האב ובנו בנפרד. סנד נחקר כשהוא לבדו, ללא מבוגר מטעמו לצידו, ומבלי שניתנה לו אפילו אפשרות להתייעץ עם עורך דין . בשלב מסוים הוא ראה את אביו בחצר כשהוא מעולף. הוא ניסה לגשת אליו, ואז היכה אותו אחד השוטרים. משם נלקח סנד למתקן כליאה, שם הוחזק עד למחרת בבוקר בתא קטן וחשוך, עם מזרון ספוג מים שטפטפו מהתקרה, ללא מזון או שתייה וללא אפשרות להתקלח ולהחליף בגדים. בבוקר, לאחר לילה בלי שינה, הוא הועלה על ג'יפ צבאי ולאחר כמה שעות הורד בכלא "מגידו", שם אכל לראשונה מאז נעצר. במהלך שהותו במגידו, הוכה סנד על ידי סוהרים, ששברו את אפו. בימים שלאחר מכן נערכו שישה דיונים בבית המשפט בעניינו, בהם השתתף סנד באמצעות זום. בסופו של דבר אישר בית המשפט את עסקת הטיעון שנערכה בין הצדדים, לפיה נגזרו עליו 31 ימי מעצר וקנס כספי בסך 2,000 ש"ח. עם זאת, הוא סנד שוחרר לאחר 16 יום שחרור מינהלי. עם שחרורו, נלקח סנד למחסום "ג'למה" שם ננטש, לבדו, מבלי שאיש מהרשויות טרח להודיע על כך להוריו. הוא נאלץ לפנות לצעירים זרים שעמדו במקום ואלה עזרו לו ליצור קשר עם אביו ולהגיע לאזור רמאללה, שם המתין לו אביו ולקח אותו הביתה. המקרה של סנד חריג רק בשל גילו הצעיר. אולם הוא אינו חריג בנוגע לנערים בכלל ברחבי הגדה – הנתונים לשגרת חיים האלימה שכופה עליהם הכיבוש. מדי שנה עוצרת ישראל מאות קטינים פלסטינים, תוך הפרה שיטתית ומערכתית של זכויותיהם – החל ממעצרם, דרך החקירה ועד ההליך המתקיים בבית המשפט הצבאי לנוער. ישראל מתהדרת אמנם בחוקים ונהלים שנועדו לכאורה לשמור על זכויות הקטינים – אך מדובר בלא יותר ממראית עין, שרק נועדה להעניק לגיטימציה לפגיעות הקשות בקטינים. מנאל מוקבל, אמו של סנד, בת 45 ואם ל-12, תיארה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם בחברון מנאל אל-ג'עברי את שהתרחש באותו לילה: החיילים כלאו אותי עם הבן הקטן שלי כרם בחדר השינה. הם רצו לרדת לקומת הקרקע שבה ישנו חמש הבנות שלי, רוונד, בת 26, ארנס, בת 20, פידאא, בת 17, סולאף, בת 16, וסיבא, בת 10. בעלי ניסה למנוע מהם לרדת לשם, הוא אמר לקצין שהן שם לבד ושהן ייבהלו והקצין בסוף הסכים. החיילים התפרסו בכל הבניין, חלק בקומה השנייה וחלק בקומה השלישית. הודיתי לאללה שסנד לא היה בבית בגלל העצבנות של החיילים, הייתי בטוחה שאם הוא היה שם הם היו תוקפים אותו. אחרי רבע שעה בערך בעלי והחיילים עלו. בעלי אמר לי שהבנות נבהלו מאוד ושהתפתח ויכוח בינן לבין החיילים, שכלל גם קללות. החיילים נכנסו לחדר של סנד, עשו שם בלגן בחדר וזרקו הכול על הרצפה. בסביבות 4:30 החיילים עזבו, אחרי שהם מסרו לנו זימון לחקירה של סנד במשטרת עציון. בעלי נסע מיד למחנה אל-ערוב כדי לקחת את סנד. הוא הגיע הביתה, התקלח, אכל ארוחת בוקר ואז נפרד ממני ומהאחיות שלו. בסביבות 8:00 בבוקר הוא נסע עם אבא שלו ועם אחי עבד אל-חאפז אבו שמעה לתחנת המשטרה בעציון. מוחמד מוקבל, אביו של סנד, בן 50, בעל מכולת, סיפר בעדותו למנאל אל-ג'עברי, על מה שהתרחש לאחר שהגיעו לתחנת משטרת עציון: כשהגענו לתחנה היו שם שלושה אנשים בלבוש אזרחי שלקחו את סנד. אני והדוד שלו חיכינו בחוץ. אחרי עשר דקות אחד מהם קרא לי להיכנס. אני נכנסתי ועבד אל-חאפז הלך משם. בחדר שאליו הכניסו אותי ישב חוקר בלבוש אזרחי. החקירה נמשכה במשך שעה בערך. הוא שאל אותי על סנד, שאל מי הסית אותו ליידות אבנים ואם הוא סובל מבעיות נפשיות. החוקר הראה לי סרטון שבו רואים את סנד משליך אבן או שתיים לעבר רכב של מתנחל, ואז המתנחל יורה לכיוון של סנד. נבהלתי כשראיתי את זה. החוקר עצר את הסרטון בנקודה שבה היה נראה לי שהכדור עובר צמוד מדי לראש של סנד. זה היה נראה כאילו הכדור כמעט נוגע לו בשערות. אחר כך הוא אמר לי "סנד היה עלול להיות שהיד, כמו עוביידה ג'וואברה", שזה הבחור שנהרג במחנה הפליטים אל-ערוב באירועים האחרונים. הרגשתי סחרחורת והתקשתי לנשום. אחר כך חתמתי על העדות שלי, ואז הביאו את סנד לחדר שבו הייתי. הוא היה מבוהל וחיוור. הם לקחו אותי לחדר אחר, שם נחקרתי על ידי חוקר אחר. בזמן שחקרו אותי שם שמעתי צעקות של חוקרים אחרים בחדרים הסמוכים. אני לא יודע אם הם צעקו על סנד או על עצורים אחרים. החוקר השני לא רשם את העדות שלי ואחרי שעה בערך הוא לקח אותי לחצר. נלחצתי מאוד ממה שקורה לסנד ומהסבל שלו והרגשתי סחרחורת. התקשתי לנשום ונפלתי. הייתי בהכרה אבל והבנתי מה קורה מסביבי. ראיתי את סנד רץ אליי, אבל שוטר ממשמר הגבול ניסה לחסום אותו. סנד דחף את השוטר והוא מעד ונפל על שוטרת ואז שניהם נפלו. סנד הצליח להגיע אליי, אבל אז ניגש אלינו השוטר שנפל ונתן לסנד מכה בגב עם הרובה שלו. אני הייתי משותק ולא יכולתי להגן על סנד. אחר כך איבדתי לגמרי את ההכרה וכבר לא ידעתי מה קורה מסביבי. התעוררתי אחרי רבע שעה בערך וראיתי סביבי הרבה אנשים: שוטרים, חיילים ופרמדיקים שהצמידו לגוף שלי אלקטרודות שהיו מחוברות למכשיר. בינתיים הגיע גם הגיס שלי, עבד אל-חאפז. כנראה שהם התקשרו אליו. הם הביאו גם את סנד כדי שייפרד ממני והודיעו לי שהוא עצור ושאני יכול לחזור הביתה. אני ועבד אל-חאפז יצאנו משם. הרגשתי חולה ועייף וכאב לי הלב מאוד על סנד, שנשאר לבד בתחנת המשטרה. סנד מוקבל, בן 12, סיפר בעדות שמסר למנאל אל-ג'עברי על מה שאירע לאחר שאביו ודודו עזבו את התחנה: אחרי שהם עזבו, הגיע חייל שכיסה לי את העיניים והשאיר אותי בחצר. היה חם מאוד. הם השאירו אותי שם חצי שעה בערך, כשאני אזוק בידיים ורגליים. אחר כך, אותו חייל הוביל אותי למרפאה שבה היו רופא ורופאה במדים. הם שאלו אותי על מצב הבריאות שלי ומילאו טופס. אחר כך הכניסו אותי לג'יפ צבאי והורידו אותי במקום שלא הכרתי. הם הכניסו אותי לחדר חשוך, בלי תאורה, שהיה בו מזרן ספוג מים, מלוכלך ומסריח. ראיתי שדולפים מים מהתקרה על המזרן. הם השאירו אותי שם, אזוק בידיים וברגליים. לא היו חלונות בחדר. רק חלון קטן בדלת שהיה מכוסה בעיתון. אחרי שהכניסו אותי לשם הביאו לי נקניקיה יבשה ומגעילה, שתי פרוסות לחם יבשות ופלפל אחד. זה לא היה אכיל אז לא אכלתי, נשארתי רעב עד חצות. אז הביאו לי שני כדורי פלאפל קשים ופיתה יבשה, אבל גם את זה לא יכולתי לאכול. ישבתי עד הבוקר על המזרן שהמים טפטפו עליו. לא ישנתי אפילו דקה. בבוקר הכניסו אותי לג'יפ צבאי. הייתי אזוק בידיים וברגליים. בג'יפ היו שלושה חיילים: הנהג, חייל שישב לידו ועוד חייל שישב לידי מאחורה. נסענו הרבה שעות ותוך כדי הנסיעה החייל שישב לידי נתן לי מכות בצוואר וקילל אותי, את אימא שלי ואת האחיות שלי. הגענו למקום שהיה שם שלט ליד הכניסה שהיה כתוב עליו "כלא מגידו". החיילים הורידו אותי מהג'יפ, כיסו לי את העיניים ולקחו אותי לחצר. שוטר הכניס אותי לחדר וצילם אותי במצלמה קטנה שהייתה מחוברת למחשב. הוא הורה לי להתפשט לגמרי, ערך עליי חיפוש בעירום ואז אמר לי להתלבש. אחר כך הוא לקח אותי לחדר שבו היו שבעה עצורים, כולם היו בני פחות מ-17. האסירים שם הביאו לי אוכל, זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי מאז שנעצרתי, יום לפני, בבוקר. ישנתי שינה עמוקה עד למחרת, אז העבירו אותי לאגף אחר שהייתי כלוא בו 16 יום. כשהייתי עצור שם השתתפתי בשישה דיונים בבית המשפט בזום. בדיון האחרון השופט הודיע לי שנגזרו עלי 31 ימים בכלא וקנס של 2,000 שקלים. זה היה ב-8.6.21. ב-14.6.21 ביקשתי שיתנו לי לדבר עם אבא בטלפון. אמרתי להם שלא דיברתי איתו כבר 16 יום. סוהר לקח אותי לטלפון. זו הייתה השיחה הראשונה שלי עם המשפחה מאז המעצר. כשהתקשרתי אבא ענה והוא נשמע עצוב מאוד ובכה. תוך כדי השיחה הסוהר ניתק לי את הטלפון והתווכחתי איתו. הוא אמר לי דברים מעליבים ועניתי לו באותה צורה. אז הסוהר גרר אותי משם לאיזה חדר ודחף אותי בכוח לתוכו, כך שנפלתי עם הפנים לרצפה. הגיעו שלושה סוהרים חמושים והסוהר שדחף אותי לרצפה לקח מאחד מהם את הנשק ונתן לי מכה חזקה בגב עם הקנה שלו. כשניסיתי להרים את הראש הוא נתן לי גם מכה חזקה בראש. הפנים שלי נחבטו ברצפה והתחלתי לדמם מהאף. שני חיילים הרימו אותי מהרצפה והחזירו אותי לתא. למחרת, יום שלישי, 15.6.21, הודיעו לי שמשחררים אותי. בסביבות השעה 16:00 הסיעיו אותי והורידו אותי במחסום ג'למה. היו שם צעירים שנתנו לי להשתמש בטלפון שלהם. התקשרתי לאבא שלי שביקש מהם להסיע אותי לתחנה המרכזית ברמאללה. הם לקחו אותי לשם במונית, שם חיכה לי אבא שלי, שחיבק אותי ובכה מאוד. אחר כך הוא לקח אותי באוטו שלו הביתה. הגענו בשעה 22:30. אימא שלי חיכתה לנו מודאגת. היא חיבקה אותי והתחילה לבכות.

15 יולי 2021