פגיעה באזרחים ישראלים על-ידי פלסטינים
על פי המידע שפורסם עד עתה, ברצועת עזה מוחזקים לפחות 222 חטופים, בהם גם אזרחים זרים וחיילים. בין החטופים יש לפחות 30 תינוקות, ילדים ונערים עד גיל 18, בין 10 ל-20 בני אדם מעל גיל 60, חולים, פצועים ובעלי מוגבלויות. עשרות בני אדם עדיין נעדרים כך שסביר שמספר החטופים יהיה גבוה עוד יותר. משפחות החטופים, חבריהם ומכריהם לא יודעים כמעט דבר על מצבם ושרויים בחוסר ודאות. הם לא יודעים בידי מי הם מוחזקים והאם הם במקום בטוח – עד עתה חמאס דיווח שכמה חטופים נהרגו בהפצצות של ישראל. הם גם לא יודעים האם הם מקבלים די מזון ומים, האם יש להם מספיק בגדים, האם מתאפשר להם לשמור על היגיינה בסיסית, מה מצבם הרפואי והאם הם מקבלים טיפול רפואי ותרופות שהם זקוקים להם. הנסיבות שבהן נלקחו החטופים מבהירות כי מטרת חטיפתם היא החזקתם כבני ערובה: מאז נחטפו התפרסמו בכלי התקשורת מספר דרישות של חמאס, שהעיקרית בהן היא שחרור אסירים הכלואים בבתי כלא ישראליים. פרסומים אחרים התייחסו להצעה של חמאס לשחרר את חלקם בתמורה להפסקת אש הומניטארית או שחרור רק של הנשים ושל הילדים בתמורה לשחרור נשים וקטינים הכלואים בידי ישראל. על פי פרסום אחר, חמאס איים להוציא להורג את החטופים אם ההפצצות הישראליות לא ייפסקו. לקיחת בני ערובה, שמהותה חטיפת בני אדם חפים מפשע והחזקתם כקלפי מיקוח, פסולה מוסרית. מסיבה זו אוסר על כך המשפט הבינלאומי באופן גורף: אין חריגים, אין תירוצים ואין נסיבות מקילות. האיסור חל לגבי כל בני האדם – אזרחים ולוחמים – והוא נחשב לחלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי המחייב את כל המעורבים בסכסוך מזויין, בין אם הסכסוך הוא בינלאומי ובין אם אינו בינלאומי. הפרה של איסור זה נחשבת לפשע מלחמה והיא אחת העבירות באמנת רומא של בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג.האיסור על החזקת בני ערובה מופיע בסעיף 3 המשותף לכל אמנות ג'נבה, המהווה מעין מיני-אמנה. סעיף זה קובע את המינימום הנדרש מכל הצדדים הלוחמים והוא מבטא את המהות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בפרשנות של הצלב האדום לסעיף זה מובהר כי הסעיף חל באופן אוטומטי על כל הצדדים. אין צורך בהסכמה מפורשת לקיימו והעובדה שצד אחד פועל בניגוד לו אינה מתירה לצד השני להפר אותו. האמנה הבינלאומית נגד לקיחת בני ערובה מבהירה שההבדל בין מעצר לגיטימי של אדם לבין לקיחתו כבן ערובה נעוץ בכוונה: החזקת בני ערובה משמעה החזקת בני אדם תוך איום לפגוע בהם במטרה לכפות על צד שלישי לעשות מעשה או להימנע ממנו כתנאי מפורש או משתמע לשחרורם. באמנת רומא נקבע גם שאסור להתנות את השמירה על ביטחונם.על חמאס לשחרר לאלתר את כל בני הערובה, ללא תנאים. עד אז עליו לספק מידע מדויק על החטופים ולוודא שהם בטוחים ומוגנים והוא חייב לנהוג בהם באופן אנושי ובכבוד: להעניק להם טיפול רפואי ותרופות שהם צריכים, לתת להם מזון ומים מספקים ולאפשר תנאי היגיינה הולמים. על ישראל לפעול כבר עכשיו להשגת עסקה לשחרור החטופים. חייהם נמצאים בסכנה ועל המדינה מוטלת החובה לעשות כל שביכולתה כדי להשיבם. מדיווחים בתקשורת ומדברי המשפחות משתקפת מציאות שונה: כבר בתחילת המלחמה הבהיר שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן כי החזרת החטופים אינה בראש סדר העדיפויות של המדינה ונראה כי הממונה מטעם הממשלה על החזרתם לא עושה די להשבתם. אם פרסומים אלה נכונים, המדינה מועלת בתפקידה. המחיר של כל עסקה עם חמאס ידוע כבר עכשיו: ישראל תצטרך לשחרר אלפי אסירים. השימוש באסירים שהורשעו כנדוניה במשחק פוליטי עלולה לעורר התנגדות. אבל אסירים פלסטינים נשפטו על ידי מערכת המשפט הצבאית, האחראית לכליאתם של מאות אלפי פלסטינים בבתי כלא ישראליים מאז החל הכיבוש. מערכת זו שונה ממערכת המשפט הפועלת בתוך ישראל. היא לא משמשת כבורר נייטרלי אלא מטרותיה פוליטיות והיא עוסקת בשימור הכיבוש ובהנצחתו. סיכוייו של פלסטיני לצאת זכאי במערכת זו הם אפסיים. הרוב המכריע של התיקים נסגר בעסקאות טיעון ושיעור ההרשעה נושק ל-100%. אסירים רבים הם אסירים פוליטיים, אלפים הורשעו ללא ראיות וללא הליך הוגן מבלי שניתנה להם כל אפשרות להגן על עצמם, מאות אחרים הם עצירים מנהליים שבנוגע אליהם אפילו לא קיימת מראית עין של ניסיון להוכיח את אשמתם.מובן שגם אם מערכת המשפט הצבאית הייתה הגונה ועניינית, והייתה עסוקה בעשיית צדק, על ישראל עדיין הייתה מוטלת החובה לערוך עסקה לשחרור אסירים כדי להחזיר את החטופים. הפקרתם היא בחירה לא מוסרית שאסור למדינה לעשותה. ברגע זה, מוטלים חייהם של עשרות בני אדם על הכף. הבחירה בין הצלתם הוודאית שלהם לבין סכנה עתידית אמיתית או לא – ברורה.
23 אוקטובר 2023
